ביקורת מלאה על המחזמר Maybe Happy Ending – סיפורם המפתיע של שני רובוטים שמחפשים משמעות, אהבה ואנושיות. מה מיוחד בעיצוב הבמה? איך הבימוי החדשני הופך את ההצגה לחוויה ויזואלית? ולמה השחקנים מצליחים לרגש גם בלי שירים מפוצצים? כל התשובות – בביקורת המלאה באתר.
ביקורת על Sunset Boulevard המחודש – גרסה עוצמתית וחדשנית עם בימויו של ג’יימי לויד, וניקול שרזינגר בתפקיד הראשי. שילוב מסעיר בין קולנוע לבמה, תפאורה מינימליסטית, קלוז-אפים חיים ופרשנות חדשה למחזה הקלאסי של אנדרו לויד וובר. כל הפרטים והחוויות באתר.
ביקורת על המחזמר Real Women Have Curves – חגיגה לטינית מלאת צבע, רגש ושמחת חיים. המחזמר מביא את סיפורה של אנה גרסיה, צעירה שאפתנית עם חלום לצאת מהשכונה ולהצליח באוניברסיטה. לצד כישרונות חדשים על הבמה ושירים קליטים באנרגיה מתפרצת, המחזמר מצליח לרגש ולסחוף גם כשיש בו רגעים מעט קיטשיים ומלודרמטיים.
ביקורת על המחזמר Gypsy – הפקה מחודשת בכיכובה של אודרה מקדונלד, שמצליחה להחיות את מאמא רוז בצורה מרגשת וכובשת. עם קאסט שחור ראשון בברודווי, כוריאוגרפיה סוחפת ורגעים דרמטיים מרגשים, המחזמר שומר על הקסם הקלאסי ומשלב בו עוצמה חדשה. חובה לכל חובבי התיאטרון!
ביקורת על Stranger Things: The First Shadow – עיבוד בימתי חדש שמחזיר אותנו להוקינס של שנות ה-50 וה-60, עם סיפור מקורי שמתחבר לסדרה האהובה. עם אפקטים מטורפים, קאסט מבריק ואווירה עוצרת נשימה, ההפקה מצליחה לשמר את הקסם, המתח וההומור של המקור. חוויה מומלצת לחובבי הסדרה ולכל מי שאוהב תיאטרון סוחף וחדשני.
ביקורת על המחזמר Floyd Collins – דרמה מוזיקלית מרגשת שמבוססת על סיפור אמיתי משנות ה-20. תפאורה מקורית, ביצועים חזקים של ג׳רמי ג׳ורדן וליזי מקאלפין, ומוזיקה מורכבת שמחלקת את הקהל. האם זה מחזמר לכל אחד?
״טעות בליהוק״ הוא ערב שכולו כיף טהור לחובבי מחזות הזמר המושבעים ביותר. הוא נותן הזדמנות מדהימה לכל השחקנים והשחקניות לשים על עצמם דמות שלעולם לא יוכלו לשחק וניכרת ההנאה המרובה מכך.
אם עוד לא יצא לכם לשמוע על הקונספט של “Miscast” (בעברית: “טעות בליהוק”), אתם במקום הנכון! מדובר ברעיון שבו שחקנים מבצעים שירים או תפקידים שלעולם לא היו מלוהקים אליהם באופן רשמי — כמו גבר שיגלם דמות נשית, אישה בוגרת שתשחק ילדה, או גבר חסון שיגלם דמות רזה ושברירית.
בארצות הברית, הקונספט הזה כבר הפך למסורת שנתית מרשימה: הופעת “Miscast” שמגייסת תרומות לתיאטרון ה-MCC ורצה כבר 25 שנים. תוך כדי היא הולידה אין-ספור ביצועים אייקוניים, למשל ביצוע של ילדי ברודווי לשיר “האחיות סקיילר” מהמחזמר “המילטון”, וגברים מובילים בברודווי שמבצעים את תפקידי הנשים הרצחניות מ”שיקגו”.
כאן בישראל, הגרסה המקומית נקראת “טעות בליהוק” בהובלת עמית רייס ובניהולו האומנותי של ליאור פארי. המופעים הראשונים התחילו לפני כשנתיים, וכיום הם רק הולכים וגדלים — גם בכמות הקהל, גם בהתלהבות ובעיקר במגוון הכישרונות שעל הבמה.
אמש, נערכה הופעת ה"אול סטארס" במרכז ענב האינטימי שכללה ביצועים נבחרים מהרפרטואר של כל המופעים הקודמים. תום חדורוב המקסים, מיכל שפירא האנרגטית, אתי וקנין סובר הנהדרת, שלישיית האחים מרחבי (הפייבוריטים האישיים שלי) ועוד מגוון כשרונות — כולם פיזזו, שרו ונתנו שואו בלתי נשכח לצד להקה חיה, קהל נלהב ומופע תאורה מרהיב.
עוד הופיעו גלית גיאת, ערן לחמן, עידו קולטון, מאי מלר, דקלה הדר, רוני אקרמן, כפיר לוי, נועם ריקלין, מיה לוי ועמית רייס בכבודו ובעצמו.
האירוע כולו היה חגיגה אמיתית, עם אווירה כל כך משוחררת, שמחה וקצת משוגעת (בקטע טוב!) — בדיוק כמו שמופע “טעות בליהוק” צריך להיות. עדיין, חשוב לדעת שיש “קאטצ’” קטן: חלק מההומור והקריצות הם כאלה שתופסים באמת רק אם אתם מכירים את עולם המחזות הזמר ואת השירים המקוריים. אז מי שלא מגדיר את עצמו כחובב ז’אנר גדול, אולי יפספס פה ושם את הפאנצ’ים שבשירים ובסיפורים שמאחוריהם.
עם זאת, גם מי שמגיע בלי היכרות מעמיקה ייהנה מהמוזיקה, מהביצועים הסוחפים ומהאנרגיות המתפרצות על הבמה. בקיצור, חובבי מחזות זמר יהנו בטירוף, ומי שפחות בעניינים – צפויה לו עדיין אחלה חוויה תרבותית ומצחיקה במיוחד.
אם אתם מחפשים ערב של יצירתיות, עזות מצח והמון כישרון, “טעות בליהוק” הוא המקום בשבילכם. לא משנה אם אתם יודעים לדקלם את כל מילות השירים מהמחזמר האהוב עליכם, או אם בא לכם לגלות משהו חדש לגמרי – מדובר בחוויה שקשה להישאר אדישים אליה.
"פרח השכונות" הוא מחזמר שכשתצאו ממנו, תרצו לרוץ לקנות כרטיסים שוב. גם אם אתם לא חובבי שירי טיפקס, ההפקה הזו מצליחה להפתיע. זהו ערב מהנה ומרגש, עם צוות שחקנים מוכשר בצורה יוצאת דופן, שמביא לכל שיר צבע וחדשנות – כך שתרצו לשמוע אותם שוב ושוב.
המחזמר "פרח השכונות", המבוסס על שיריה האהובים של להקת טיפקס, מגולל את סיפורם של יוסי ואורית – שני חברי ילדות שגדלו יחד ועשו הכל ביחד, עד שהאהבה ביניהם פרחה. אך כשסוד משפחתי מתגלה, יוסי נאלץ לשנות כיוון ולהתרחק מאורית בעקבות רצונות אביו.
העלילה מצליחה לשלב באופן מבריק בין סיפור מופרך ומשעשע לבין רגעים אותנטיים ונוגעים ללב. אודי גוטשלק וקובי אוז יצרו מחזמר שיודע לצחוק על עצמו, מבלי לוותר על העומק והרגש שמתחברים לכל כך הרבה אנשים. מצאתי את עצמי מרותקת, מופתעת וצוחקת – כל זה בהופעה אחת בלתי נשכחת.
אחד ההישגים המרשימים ביותר של המחזמר הוא השילוב האורגני של שירי טיפקס בעלילה. במרבית הקטעים השירים לא רק משתלבים בסיפור, אלא ממש מקדמים אותו, מה שמייחד את המחזמר הזה מרוב מחזות הזמר הג'וקבוקסיים (מבוססים על שירי אומן מפורסם). לעיתים קרובות אפילו שכחתי שמדובר בשירים קיימים – וזה רק מעיד על העבודה המצוינת שנעשתה כאן.
כמו כן, הניהול המוזיקלי של אלעד פרץ ראוי לציון מיוחד. הוא הצליח לקחת את השירים המוכרים ולהעניק להם עיבודים מרעננים ומרגשים, עם שילוב דואטים, מקהלות ונגיעות יצירתיות שהפכו את המוזיקה ללב הפועם של המחזמר.
המחזמר רווי בשחקנים מצוינים, אם זו שיפי אלוני ההורסת מצחוק או דניאל חסין הצבעוני, אבל אין ספק שכוכב המופע היה עמית שושני. ההופעה שלו הייתה אנרגטית, מרגשת ומלאת חן, והוא הביא לדמותו של יוסי עומק ואותנטיות. מלבד יכולות המשחק המרשימות, הוא גם הפגין כישורי שירה מעולים, שנשמעו כאילו נולדו בלי מאמץ. אני בטוחה שהוא כוכב עולה בעולם התיאטרון, ומחכה לראות אותו שוב על הבמות.
לצידו, סוזנה פפיאן בתפקיד אורית הפתיעה וריגשה אותי. לא הכרתי אותה קודם, אבל הביצועים הקוליים שלה היו יוצאי דופן, והיא הצליחה להוציא משירי טיפקס צלילים ורגש שלא דמיינתי שאשמע. היא ושושני היו צמד מהפנט על הבמה, ושידרו אותנטיות ומגע של קסם לאורך כל ההופעה.
אסיים את הביקורת המתרברבת הזו עם תשבוחות כמובן על צוות ההפקה, ובעיקר על הנגנים המופלאים שישבו על הבמה. מלבד התגובות המקסימות שלהם והצחוק האמיתי מהבדיחות שרצו מולם, אהבתי מאוד גם את השילוב שלהם בצורה כזו או אחרת בעלילה שכמעט ונראתה כאילו הייתה אילתור של שיפי אלוני באותו הרגע.
מלבדם הבמה שילבה גימיקים מאוד נחמדים שעבדו יפה מאוד, במיוחד כששילבו אותם עם התפאורה ובעלילת ההצגה בצורה מאוד מודעת. היצירתיות שהביאו שם הייתה בהחלט הברקה, גם בגלל הצחוק שבגימיקים הללו וגם בגלל המודעות הרבה לאבסורדיות שלהם מלכתחילה.
אין ספק ש"פרח השכונות" היא אחת ההצגות הטובות ביותר שנעשו על בסיס שירי אמן ישראלי. עם שילוב של נוסטלגיה ישראלית אהובה, סיפור ייחודי והומור שנון, אם אתם מחפשים ערב שכולו רגש, צחוק ושירים שכולנו מכירים – אל תפספסו אותו!
המחזמר טיטאניק באוף ברודווי, בשילוב שירי של סלין דיון, מספק הנאה לכל הצופים. כנסו לקרוא מה חשבנו על המחזמר
״סטמפניו״ בבית ליסין היא הצגה סוחפת ונעימה. התנועתיות והבימוי המצוין מחמיאים לצוות השחקנים הנהדר ולכתיבה המצוינת של עדנה מזי״א.
סטמפניו מגולל את סיפורו של מוזיקאי מחונן אליו כל פולין ורוסיה רוצים להגיע כדי לשמוע אותו מנגן. אך הוא לא רק מכשף את מאזיניו בצליליו, הוא גם ידוע כשובר לבבות של כל אישה הנופלת ברשתו. כשהוא מתאהב ברוחל׳ה היפה הוא נתקל בבעיה שכן היא נשואה. אשתו גם כן לא מוכנה לוותר עליו ורוחל׳ה גם היא רוצה אותו לנצח.
עדנה מזי״א כתבה מחזה נהדר בעיבוד חופשי לחומריו של שלום עליכם. הסיפור של הנגן הפלרטטן והקהילה המשעשעת סוחף את כל הקהל, במיוחד בליווי המוזיקה הנהדרת. כל דמות מקבלת את הנפח המושלם עבורה, עם שטיקים קטנים של צחוק ורגעים יפיפיים של רצינות.
אמנם ההצגה נקראת על שמו של הדמות הראשית, היא כתובה בצורה מבריקה המדגישה את נשות המחזה על כל חוכמתן ודרכן. מזי״א כתבה כאן דמויות מורכבות ואנושיות המחזיקות את הגברים בחייהן בכזו קלות וחוזק שאפשר לתהות האם סטמפניו אכן ראוי להיות נושא השם.
מאוד ציפיתי ללכת להצגה הזו שכן זו הפעם הראשונה שאצפה באסף יונש, הבחור שכל עולם התיאטרון מדבר עליו. יונש אכן לא איכזב עם משחק כריזמטי, גובה המתנשא מעל כל שאר השחקנים ופאסון שלא מוצאים בקלות היום. הוא דילג על הבמה בקלילות והיה מבחינתי ליהוק מושלם לתפקיד. אי אפשר להתעלם הכישרון הנוטף ובהחלט ארצה לבוא לראות אותו בהצגה דרמטית לבחון האם הוא הדור הבא.
לצידו צוות השחקנים עשה עבודה נהדרת ועבדו כמקשה אחת יפייפיה. מאי קשת הביאה קסם לבחורה האובססיבית והתמימה, דניאל גל הראתה את תהליך התמימות לבגרות ושבתה את ליבי וקרן מור מישורי גרמה לכל אחד בקהל להקשיב לה ולהסכים איתה על כל דבר.
הכוכבת העיקרית מבחינתי הייתה דווקא זוהר מידן שהבריקה בתור דמות האם. הלחץ בתור אמא לדחוף את הבן שלה מלווה בלחץ על אשתו יצאו בצורה כה אותנטית ונכונה. מידן פשוט שבתה את הבמה בכל פעם שנכנסה אליה ונתנה הופעה נהדרת.
אין ספק ששירה וייז הלכה על התמה השחורה בתלבושות שבהחלט הכניסה אותנו כקהל לאווירה מיוחדת, אך הייתה חסרה לי מעט מהשבירה שהיא הכניסה בכזו קלילות באמצע ההצגה. אכן קיבלנו רגע מקסים של צביעת הבמה בתכלת, אך הוא חלף כלא היה והחזיר אותנו לאווירת הדיכאון השחורה. לא ירדתי לסוף דעתה בנושא אבל כן אני יודעת שהשחור העיב בשלב מסוים.
אך לצד השחור אי אפשר להתעלם מהמוזיקה הקסומה שליוותה את כל ההצגה והתפאורה שהשתלבה איתה. הזרימה של השחקנים והרקדנים יחד עם המוזיקה הכניסו נפח נוסף למחזה מרתק גם ככה. ליאור תבורי ורז בגנו עשו עבודה נפלאה בניצוחה של רוני ברודצקי הבמאית המצוינת.
אקח את ההזדמנות הזו להלל את ברודצקי עוד הפעם, ביצירה המרגישה שלמה על כל איבריה, כפי שעשתה ב״נרות יום הולדת״. בהחלט יש לה יד יצירתית עם חזון למחזות העולם התיאטרון ואני לא יכולה לחכות להצגה הבאה שלה.
״סטמפניו״ היא חוויה לכל חובב תיאטרון והצגה תנועתית ומוזיקלית ייחודית. כישרון השחקנים בניצוח במאית מצוינת מביאים כאן הופעה נהדרת שכל צופה יהנה ממנה.
