הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את וויקד. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

ההיכרות שלי עם וויקד עוד מחזירה אותי לשנת 2013 לביקור שלי בלונדון, ומאז הספקתי לראות את ההצגה עוד פעמיים – פעם אחת בברודווי ב-2017 ופעם אחת באורגון בסיור ב-2019. למה לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את הביקורת הזו? אולי בגלל שהיא הפכה להיות כל כך קבועה בנוף התיאטרון שזה פשוט ברח לי מהראש. אז בואו נתחיל…

וויקד מספר את הסיפור של ארץ עוז, המכשפה הירוקה, איש הפח, איש הקש ועוד שלל אגדות ופנטזיות שלא ידעתם שאתם צריכים בחייכם. סיפור יפייפה של חברות לא צפויה בין אלפבה לגלינדה, שתי בחורות שמגיעות מקצוות שונים של העולם ומוצאות חברות אמת אחת בשנייה.

מדובר באחת ההצגות המצליחות ביותר בשנות האלפיים, עם הפקה קבועה בלונדון ובניו יורק ועוד שלל סיורים ברחבי ארה"ב וקנדה. נראה כאילו בכדי להפוך לשחקנית מן המניין בברודווי עלייך לעבור בתפקיד של גלינדה או אלפבה, מעין חניכה לעולם התיאטרון. ההתלהבות סביב המחזמר כל כך גדולה שלפעמים אנשים שוכחים שהוא בכלל לא זכה בפרס הטוני למחזמר הטוב ביותר, לא שזה משנה בשלב זה. אז למה עם כל ההצלחה הזו אני עדיין לא מתלהבת ממנו כל כך?

השירים במחזמר מעולים, הם כבר הפכו לחובה לכל חובב תיאטרון מושבע, כי לא הגיוני שאתה אוהב תיאטרון בלי להכיר את Popular בעל פה או שיהיה לך חבר דואט לשיר איתו את For Good, ואל תתחילו לדבר איתי בכלל על Defying Gravity שגרם לאח שלי להתלהב מהתיאטרון בפעם הראשונה. אפילו השירים הפחות מוכרים מצוינים אחד אחד ועושים לך חשק לשמוע אותם בלופים שוב ושוב ושוב.

התפאורה והתלבושות פשוט מוציאים עיניים ומכניסים אותנו לעולם הפנטזיה של ארץ הפלאות וממש אפשר לראות את ההשקעה הרבה שהקדישו לכל פרט קטן על הבמה. לפעמים כן היה לי חסר משהו בתפאורה כי נדמה שרוב הזמן הבמה עצמה די ריקה, הם יושבים על ספסל חצר כשהם לומדים בבית הספר ובבתים שלהם אין רהיטים, בכלל. אבל נסלח להם בקטע הזה כי זה ממש משני ולא קריטי לעלילה.

כל נאמבר מדהים יותר מקודמו, השחקנים שהם מלהקים לתפקידים מדהימים אחד אחד ומפתיעים ביכולות הווקליות שלהם, הבימוי מעולה, העלילה יצירתית ומעניינת וסוף סוף שמה נשים חזקות במרכזה, הטוויסטים מפתיעים וכיפיים והאולם תמיד ענק ומרשים.

אז מה לא הסתדר? מה לא תפס כל כך? אני באמת לא יודעת לומר לכם. מדובר במחזמר מדהים שאם נפרק אותו לחלקים שמרכיבים אותו הוא יקבל 100 עגול, אבל כשמחברים הכל ביחד חסר משהו, לפחות לי. ראיתי אותו 3 פעמים ואף פעם לא יצאתי בוואו מטורף, אבל הרבה אנשים אחרים כן.

הציון שבחרתי לתת להצגה זו הוא:

אמנם אני לא חובבת מושבעת של המחזמר, אני עדיין אוהבת לשמוע את השירים מדי פעם ואם תתנו לי כרטיס בזול אלך לראות אותו בפעם הרביעית. כן אומר שמבחינתי זה מחזמר קלאסי להיכנס איתו לעולם התיאטרון, יש בו הכל והוא מפתיע ומחדש ונותן לכל צופה חוויה מדהימה. אז אל תתנו לי לדכא אתכם ולכו לראות אותו, אולי בשבילכם הוא כן יעשה את הוואו המטורף הזה שחיכיתם לו כל חייכם.

לעמוד ההצגה

בתזמון גרוע בהחלט, יום לפני שההפקה יורדת לצמיתות מהבמות, החלטתי לכתוב ביקורת לאחת ההצגות שהיה לי הכי כיף לראות אותן שוב ושוב ושוב, רק בזכות השירים של יאיר רוזנבלום.

"מיקה שלי" מספר את סיפורם של חבורת חברים בני 18 משנת 1967. חברו הכי טוב של גידי זה ארי, החבר של נועה, החברה הכי טובה של מיקה, שיוצאת עם גידי. יש גם את מני בחבורה שיוצא עם דבי, החברה הכי טובה של אלישע. לא נשכח גם את קדוש, מנהל המכולת ואבא של מיקה, ואת חנק'ה, אימו של גידי. המון דמויות ושלל סיפורים שמשתלבים זה בזה.

יש הרבה ביקורות על ההצגה הזו, והעיקרית מביניהם היא שהעלילה מפוזרת מדי, פוליטית, לא נכנסים לאף דמות בצורה מעמיקה ומספקת באמת, יש הרבה חורים בעלילה שאין עליהם הסבר ובקיצור משהו שם לא עובד. רואים שהייתה כוונה טובה ורצו להביא כמה שיותר את רוח התקופה בנערים בני 18 בשנות ה-60 וה-70 אבל זה פשוט לא מספיק.

מזל גדול ששיריו של יאיר רוזנבלום מדהימים כל כך שלא היה לי אכפת על מה העלילה, רק שימשיכו לשיר. הביצועים של השירים מדהימים אחד אחד והעיבוד המחודש כיפי ומרגש. עמית פרקש, אושרת אינגדשט ורויטל זלצמן מצמררות בכל פעם שהן פותחות את הפה ואולי כבר תתאחדו שלושתיכן ותוציאו איזה תקליט או שניים? גם הגברים בסדר אבל מצטערת, הנשים אוכלות אותם בלי מלח מבחינה ווקלית.

דבר נוסף שתופס את העין הוא התפאורה האפרורית העשויה מבטון. אין לי הרבה מה לומר חוץ מזה שערן עצמון תמיד יודע לתפוס את הקו מחשבה של הבמאי וההפקה ולספק לנו תפאורה שמתאימה בול לרוח ההצגה.

ההפקה הזו הצליחה בעיקר בזכות ליהוק נכון לשלל התפקידים- ממשה אשכנזי הקומיקאי לתפקידו של מני ועד יעקב כהן לתפקידו של קדוש, שבכל הצגה גורם לעמית פרקש ומתן שביט להתפקע מצחוק. רק לראות אותם מנסים לשמור על פרצוף ישר גורם לכל הקהל להתגלגל.

אבל עם כל האהבה, היום ההופעה האחרונה של ההצגה עם הקאסט הנוכחי ואולי ביום מן הימים היא תחזור שוב על במות הקאמרי או בית ליסין או אולי שוב פעם בהבימה. אני בעד שהיא תחזור אבל אם יעשו את זה יצטרכו לשפצר קצת את העלילה, כי די, בשלב מסוים צריך להודות במשהו כושל ופשוט לנסות לשפר אותו.

עם תפאורה מדהימה, כוריאוגרפיה נהדרת ותרגום מוצלח, מאמה מיה הוא אחד המחזות זמר הכי טובים שהועלו על במת תיאטרון הבימה ואתם לא יכולים לפספס אותו. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

המחזמר מאמה מיה, עם להיטיהם של להקת אבבא, מספר את סיפורה של סופי, בחורה צעירה העומדת להתחתן, המחפשת את זהות אביה דרך יומניה של אמה, דונה. היא מגיעה למסקנה שאביה יכול להיות אחד משלושה גברים ובצעד נועז היא מזמינה את כולם לחתונה שלה. להפתעתה ולהפתעת דונה המזועזעת, כל הגברים מגיעים. האם סופי סוף סוף תזכה לגלות מי אביה הביולוגי?

עם תיאטרון תל אביב שמייבא הרבה מחזות זמר מברודווי, הצעד הנועז להביא את מאמה מיה לישראל ולתרגם אותו במלואו היה יכול להיות סיכון גדול, אבל הצוות שהוביל את המהלך עשה עבודה כל כך יפה שאם זו לא תהיה הצלחת השנה אני אהיה מאוד מופתעת.

נתחיל בדבר שכולם חוששים ממנו, התרגום. עד היום רוב המחזות זמר שראיתי מתורגמים לא היו הצלחה מסחררת עבורי. התרגום תמיד היה צולע קצת ונתן תחושה של מחזמר סוג ב', אבל לא כאן. אלי ביז'אווי עשה עבודה מופלאה כל כך שכיף לי לשיר את השירים בעברית ואפילו עושים לי חשק ללמוד את כולם. עדיין יש פה ושם איזה גליץ' קטן אבל סה"כ התרגום מוצלח מאוד ולא מבאס כמו שהרבה אנשים יחשבו. אל דאגה, בסוף ההצגה יש לכם מחרוזת קצרה באנגלית שבה תוכלו לשיר את השירים שאתם מכירים, וגם במהלך ההצגה יש כתוביות מעל הבמה לשירים המתורגמים.

מתחילה ההצגה והוואו הראשון מגיע מהתפאורה המדהימה. ראיתי הרבה תפאורות למאמה מיה ובחיים לא ראיתי משהו כל כך יפה וקסום כמו מה שערן עצמון עשה כאן. מי היה מאמין שאנחנו בארץ? הסטייל, השיק והנגיעות הקטנות הן אלה שגורמות לאנשים רבים לקנא בבמה כי מי לא היה רוצה עיצוב כזה בבית שלו? אם זה היה מקום אמיתי בשנייה הייתי נוסעת לשם לחופשה.

עוד אדם שעומד מאחורי היצירה הזו הוא שחר פרץ עם כוריאוגרפיה יוצאת דופן. הדבר הראשון שאני מותחת עליו ביקורת במחזמר זו כוריאוגרפיה ושחר בהחלט עלה על כל הציפיות שלי עם תנועות חכמות ומעניינות. אני כל כך נהנית לראות את הריקודים שאני כבר מנסה ללמוד אותם והצלחתי לקלוט איזה צעד או שניים. הבאסה היחידה היא שהשחקנים כרגע לא מלוטשים מספיק והם הורסים מעט את הכוריאוגרפיה עם תנועות לא שלמות וחוסר אחידות.

אבל בכל הצגה יש דברים טובים ודברים שפחות עובדים (או שיש מקום לשיפור) ולצערי הביקורת העיקרית שלי היא על השחקנים. יש לציין שהביקורת הזו באה לצד הידיעה שאין שחקן אחר בארץ שיכל לעשות את התפקידים האלה טוב יותר, אבל מה לעשות, גם בארץ אנחנו מוגבלים. אצל חלק המשחק בסדר אבל השירה לא במיטבה ואצל חלק זה הפוך. ההצגה הזו גרמה לנו להגיע למסקנה שמחוץ ליגאל שדה הנהדר, יש מעט מחסור בגברים שיודעים גם לשחק וגם לשיר ממש טוב מעל גיל 50, אז בנתיים נחכה לעמוס תמם או רן דנקר.

מי שמעט איכזבה אותי הייתה מיקי קם, ושוב אין מישהי אחרת שהייתה יכולה לעשות את זה טוב יותר, אבל התפקיד של דונה אמור להיות תפקיד קליל, בחורה אנרגטית ושמחה שגם כשהיא לחוצה היא עדיין קופצנית וקלה. קם פשוט לא מצליחה להעביר את הקלילות הזו על הבמה, וזה אפילו מרגיש קצת כאילו דונה בדיכאון כל הזמן. קם שרה מדהים והיא אחת השחקניות הכי גדולות ואמינות בארץ, אם היא תגיד לי שהיא חתול אני אאמין לה, אבל אי אפשר שלא לחשוב על מריל סטריפ והקלילות שהיא הביאה איתה. יכול להיות שזה רק הלחץ של ההצגות הראשונות כי במחרוזת בסוף היא כל כך משוחררת וכיפית שאני קצת מבואסת שהיא לא ככה כל ההצגה.

יכול להיות שמרגישים את הכבדות שלה בגלל חני נחמיאס (או עירית ענבי) שפורחת על הבמה באנרגיות של ילדה בת 20, ואי אפשר שלא לראות כמה היא נהנית מהתפקיד הזה. לידה נמצאת שרון חזיז שמגלמת את טניה בדיוק כמו שדמיינו אותה- גבוהה, אלגנטית, יודעת מה היא שווה ולא מתביישת להראות את זה. שתיהן קצת מעפילות על קם וחבל, כי זה אמור להיות הפוך.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

עם כל הביקורות, ותמיד יהיו כאלו, זו ה-הצגה לראות כרגע. אם תלכו מובטח לכם ערב של כיף בלתי פוסק ואני חותמת על זה שתצאו עם חיוך על הפנים מההצגה.

לא מזמן הייתה לי שיחה עם חברה טובה על מאמה מיה בתיאטרון הבימה. התחלנו לדון באהבה שלנו לשירי להקת אבבא ואז העליתי את העובדה שתיאטרון הבימה החליט לתרגם את כל השירים לעברית ושאני ממש שמחה על ההחלטה הזו. מפה לשם החברה התעצבנה מעט ואמרה שהיא באה למחזמר כדי לשיר ושהכסף שהיא שמה על ההצגה שווה ערך להנאה שהיא תקבל ממנה, והיא נהנית יותר כשהיא שרה. אני מנגד התעצבנתי על החוסר כבוד לאדם שיושב לידה ששם את הכסף לשמוע את הזמרים המקצועיים שרים ולא אותה מזייפת.

אז על מה בעצם אנחנו משלמים כשאנחנו באים למחזמר?

אני יכולה להבין אותה, ואני יודעת שהיא לא היחידה בדעתה, וישנם אנשים רבים שמשלמים ללכת למחזמר בשביל להנות מהשירים המוכרים ולהצטרף לזמרים וללהקה החיה בקולי קולות. למשל, אם תעמדו בצד הקהל במהלך "סימני דרך" בתיאטרון הבימה תשמעו את כולם שרים כאחד את "עוד לא אהבתי די" או שירים נוספים מוכרים ואהובים שעולים במהלך ההצגה. אבל, וזה אבל גדול, אם תשבו בקהל במהלך ההצגה הזו לא תשמעו את כולם כיחידה אחידה, אתם תשמעו את הגברת המזייפת משמאל והגבר שלא בטון מימין ואת הזוג מאחור שאפילו לא שר בקצב ובקושי יודע את המילים. במקום לשמוע את רויטל זלצמן, או רוני דלומי, או מיקי קם האגדית, אתם תשמעו את ברכה האחות מפתח תקווה או יוסי רואה החשבון מתל אביב. יש סיבה שהם לא על הבמה מולכם, מבחירה ולא מבחירה, אבל למה אני זו שצריכה לסבול מזה?

אם הייתי רוצה ערב שירה בציבור הייתי קוראת לשרה'לה שרון ומארגנת משהו אחרי ההצגה. הרי בשביל זה לפעמים בסוף מחזמר גדול יש מחרוזת נוספת שמאפשרת לקהל לשיר יחד עם הזמרים בלי שזה יפריע לשאר הצופים. אני מבינה שהשירה גורמת לכם הנאה, אבל בזמן שאתם נהנים אני סובלת ומצטערת שבאתי בכלל כי את מה שקיבלתי בהצגה הזו יכלתי לקבל גם בערב משפחתי עם שתי גיטרות וסבתא.

אתם רוצים לשיר? לכו להופעה של מירי מסיקה או הראל סקעת או ישי ריבו. רוצים נוסטלגיה? לכו לאלפי הלהקות קאברים שמחזירות את השירים הישנים לבמה. אל תבואו למחזמר במטרה לשיר, תבואו למחזמר במטרה לצפות.

אז מנהלי הבימה החליטו שמאמה מיה יוצג בעברית, מה שמקשה על האדם שלידי לשיר יחד איתם וגורם לי להיות שמחה יותר. אל דאגה, בסוף ההצגה יש מחרוזת של השירים באנגלית ככה שתוכלו להצטרף אליה.