סטייג'דור, או במילים אחרות – דלת כניסת האמנים, הפך במהלך השנים לפעולה ולא רק לשם עצם. ישנו מנהג, בעיקר בניו יורק, שבו לאחר ההופעה ואחרי הקידה ניתן להגיע לסטייג'דור ולחכות לשחקנים לצאת ולחתום על הפלייביל שלכם (החוברת שמקבלים בהצגה). המנהג הזה הפך להיות כל כך פופולארי שהיום אין הצגה בברודווי שלא עושה את זה והשחקנים עצמם מאוד מתרגשים לצאת ולפגוש את כל המעריצים שלהם.

אז איך עושים את זה ומה המנהגים המקובלים? בשביל לענות על השאלות האלו ריכזנו לכם כמה טיפים לסטייג'דורינג:

1. וודאו היכן הדלת נמצאת כדי שתדעו איך להגיע אליה – ברוב ההצגות הדלת נמצאת ממש ליד דלת היציאה לקהל אבל יש מקרים יוצאי דופן בהם צריך ללכת מעט בשביל להגיע לסטייג'דור. לכן, כדאי לשאול את אחד מהסדרנים במהלך ההפסקה או לאתר את הדלת לפני ההצגה (יש שלט על הדלת שמציין שהיא הסטייג'דור ולרוב יש בסביבה חסמים בשביל להפריד בין הקהל לבין השחקנים). כדאי לכם גם לנסות ולמהר לצאת מהתיאטרון אחרי הקידה כדי לתפוס מקום טוב.

כשהלכתי לראות וויקד לקח לי מלא זמן למצוא את הסטייג'דור ופספסתי את השחקן הראשי. הסתבר שהדלת הייתה מחוץ לאולם מעבר לכביש קטן המוביל לחנייה במקום שבחיים לא הייתי מנחשת ללכת אליו. 

2. הכינו את הפלייביל שלכם והפלאפון ביד – הולך להיות צפוף והולכים להיות הרבה אנשים. לכן, כשהשחקנים יוצאים הם לרוב מעדיפים לחתום יחסית מהר אז תהיו מוכנים עם הכל ביד כדי שלא תצטרכו להתעסק יותר מדי ולפספס את השחקן (לא תמיד הם יחכו לכם). אפשר לנסות ולהחתים יותר מפלייביל אחד אבל זה תלוי בשחקן ובעומס שיש בסטייג'דור.

כל הצגה הייתי דואגת לקחת עוד שני פלייבילס לאחיות שלי והייתי מחתימה גם אותם. לרוב השחקנים היו סבלניים וחתמו על שלושתם אבל לפעמים כשראיתי שיש עומס הבאתי לשחקנים לחתום רק על אחד.

3. תתכוננו לחכות – השחקנים בסך הכל באים ליום עבודה רגיל. חלקם צריך זמן רב להוריד את האיפור או אפילו להתקלח אחרי ההופעה ולכן יכול להיות מצב שתחכו יחסית הרבה זמן עד שהשחקן שאתם רוצים יצא.

האינטראקציות הכי כיפיות שלי היו עם שחקנים שחיכיתם להם מעל 20 דק'. בזמן הזה מרבית הקהל כבר הלך ונשארו מספר מועט של אנשים ככה שיכלתי לנהל עם השחקן או השחקנית שיחה נורמלית, לקחת תמונה בכיף ואפילו לקבל מהם הקדשה. למשל, השחקנית סטפני ג'יי בלוק אהובה מאוד על אחותי אז ביקשתי ממנה לחתום לה הקדשה ומזל טוב על הפלייביל לקראת היום הולדת שלה. לא רק שהיא כתבה את השם שלה וחתמה לה בענק, היא גם כתבה מזל טוב על עמוד שלם וממש שמחה לעשות את זה. הנדיבות שלהם ברגעים אלו מדהימה ושווה כל דקת המתנה.

4. תחתימו את כולם – אמנם השחקני אנסמבל לא מפורסמים היום אבל אי אפשר לדעת מה יקרה איתם מחר. חוץ מזה, הם כל כך שמחים לחלק חתימות ולדבר עם מעריצים שהם יעשו את זה בכיף גדול ויתרגשו מאוד אם תזרקו להם איזו מילה טובה או תבקשו תמונה.

הייתה הצגה שהגעתי אליה בגלל שחקן אנסמבל אחד שקלטתי אותו בוידאו של אחד הנאמברים. הוא רקד בצורה כזו מופלאה שהייתי חייבת ללכת לראות את ההצגה בלייב. בסטייג'דור זיהיתי אותו וסיפרתי לו שהוא הסיבה שבגללה הגעתי. אתם יכולים לדמיין כמה מאושר הוא היה באותו הרגע ואיזה חיוך ענק עלה לו על הפנים. 

5. יתכן והשחקן שאתם רוצים לפגוש לא יצא. זו זכות ולא חובה והם בסך הכל בני אדם שרוצים לחזור הבייתה למשפחה שלהם. לרוב, ככל שהם מפורסמים יותר ככה הסיכוי שיצאו קטן יותר. עדיין שווה לחכות ואולי תיפלו על יום שבו הם יחליטו לפגוש קצת מעריצים.

לא פעם ולא פעמיים חיכיתי הרבה זמן עד שהשומר אמר את המילים המאכזבות "אין יותר שחקנים שיוצאים היום". זה קורה וזה מבאס, אבל סה"כ זה מובן וממשיכים הלאה. אבל כשהם כן יוצאים ואתם המזליסטים שהיו שם זה כיף גדול ומרגיש כמו רגע נדיר בקהילת התיאטרון. למשל, בן פלאט לא היה תמיד יוצא ולי יצא להיות באחת ההצגות הראשונות שהוא כן יצא ואפילו הצטלם עם הקהל.

6. אל תהיו חצופים. תגידו תודה על החתימה, התמונה או אפילו על ההופעה הטובה שהם הציגו בפניכם. אל תגעו בהם אם הם לא מסכימים ותשאלו אם אפשר לקחת תמונה. תהיו מנומסים ותזכרו- הם לא חייבים לכם כלום.

ראיתי את שון הייז בהצגה ולפני שהוא יצא לסטייג'דור הם הכריזו בקול רם שהוא לא לוקח תמונות. כשהוא הגיע אלי שאלתי אותו בנחמדות אם אני יכולה להצטלם איתו (בכל זאת ניסיתי) והוא אמר שכל עוד הוא חותם אין לו בעיה. כנראה הוא היה בלחץ של זמן ורצה לסיים מהר, אז מזל שהבאתי לו 3 פלייבילס לחתום עליהם ובזמן צילמתי הוא היה נחמד מספיק לחייך לשנייה למצלמה.

סה"כ מדובר בחוויה כיפית והזדמנות נדירה להוקיר תודה לשחקנים שהוציאו את נשמתם על הבמה לפניכם. זה מצב של WIN WIN כשהשחקנים נהנים לקבל מחמאות והקהל נהנה מקצת יחס אישי. אל תתביישו לספר שאתם מישראל, להגיד להם כמה נהניתם ואפילו לומר לשחקן האהוב עליכם שהוא היה הכי טוב בהצגה.

הלכתם לסטייג'דור? יש לכם חוויה מגניבה? שתפו אותנו!

 

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את החידוש המודרני של הקלאסיקה- אוקלהומה!. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

המחזמר אוקלהומה מביא אותנו לימי 1906, עוד לפני שאוקלהומה הייתה מוגדרת כמדינה בארה"ב, לעיירה קטנה עם חוואים ובוקרים. במרכז ההצגה עומד קורלי, בוקר צעיר שמאוהב בלורי והוא נלחם עליה אל מול ג'וד, חוואי בחווה של משפחתה של לורי שאוהב אותה גם הוא. בצל המשולש רומנטי אנו נכנסים למתחים וניצוצות שעפים באוויר.

אוקלהומה היא קלאסיקת ברודווי שהחלה את דרכה בשנת 1943 וזיכתה את כותבים, המרשטיין ורוג'רס, בפרס פוליצר ובשלל פרסים נוספים. היא בדרך כלל מועברת כמו רוב ההצגות הבנאליות, בשמחה, ריקודים מפוארים, במה מטורפת עם תפאורה משוגעת. אבל כאן לא תקבלו משהו נורמטיבי, כל מה שתקבלו כאן זה יצירתיות ואופל שנשפך בין השחקנים לתפאורה לבמה ולבימוי.

נתחיל בזה שההצגה מועברת בתאטרון העגול – Circle in the Square, שכשמו כן הוא- במה באמצע הקהל שיושב בשלושה מצדדיה, מה שנותן קירבה לשחקנים ולהצגה בדרך שבמה רגילה לא מספקת. חוץ מזה, אין כמעט דבר על הבמה הפשוטה הזו. התזמורת הקטנה יושבת באמצע ובקצוות הבמה ישנם שולחנות שהקהל יושב מצדם האחד והשחקנים מהצד השני. זיהו, פשטות טהורה.

משהו נוסף שהבמאי הביא בהפוכה הוא התאורה. בתור קהל אנו רגילים שהאולם מואר עד שעושים לנו סימן שמתחילה ההצגה ואז למשך ההצגה אנו בקושי רואים מי מימיננו ומי משמאלנו, אבל לא כך יהיה לכם באוקלהומה. כאן הבמאי החליט להשאיר את כל האולם מואר כאילו אנחנו, הקהל, לוקחים חלק בהצגה. האור הזר הזה נותן תחושה אחרת ומשונה שאני דווקא מאוד אהבתי. במהלך ההצגה הבמאי עושה שימוש חכם ויצירתי באור ובחושך גמור והופך סצנות מוכרות למשהו חדש לגמרי שאף אחד לא מצפה לו, ואפילו הפתיעו אותי כמה פעמים.

הבמאי כאן לקח סיכון ענק, כשהוא לקח קלאסיקה שכזו ושינה הכל. ריקוד מפואר ושמח עם כמות גדולה של רקדנים הוא הפך לריקוד אפל ומוזר עם רקדנית אחת בודדה. לגרום לשחקנים שלך לשחק באור מוחלט ליד הקהל ואז רגע אחרי זה בחושך מוחלט ועם מיקרופון בודד. אפילו האוכל שהגישו לקהל בהפסקה הוא סיכון שכן זה עוד תקציב שצריך להשקיע, הכנות מטורפות כל ערב והלכלוך האינסופי שזה בטח יוצר. אני הפכתי למעריצה ענקית של הבמאי, דניאל פיש, וכל כך התרשמתי ממה שהוא עשה עם אוקלהומה שמתחשק לי שהוא יקח עוד קלאסיקה שכזו ויהפוך אותה לגמרי.

אך דבר אחרון חביב, אי אפשר להתעלם מהשחקנים המטורפים שליהקו לכאן. הפשטות של הבמה והתאורה מובילה לכך שהשחקנים צריכים להכניס אקסטרה כישרון בשביל למלא את החלל הזה, והם עושים זאת ללא מאמץ. דיימון דאנו הוא שם שאתם צריכים לזכור, כי קול מלאכי כזה יש פעם במילניום, והוא זה שגרם לי לבוא לראות את ההצגה. הלכתי לראות אותה בלי לדעת עליה כלום, ואלוהים ישמור כל פעם שהוא פתח את הפה לשיר נמסתי מרוב אושר. חוץ ממנו יש לנו את אלי סטרוקר, שחקנית ברודווי על כיסא גלגלים שרק ממשיכה לשבור שיאים ובצדק, כי כישרון כזה אסור לפספס, ושלל שחקנים מעולים אחד אחד.

אחרי צפייה בהצגה הזו אני יכולה להבין למה היא זכתה בפרס הטוני לחידוש המוצלח ביותר. הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

לעמוד ההצגה

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

והיום- Come From Away (באו משם):

המחזמר "Come From Away" מחזיר אותנו לימי ה9.11, הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק. כל ארה"ב הייתה בהיסטריה ואיתה כל העולם, אך היו כמה אלפי אנשים שלא ידעו על הפיגוע כלל. אנשים אלו היו על מטוסים שונים שהיו אמורים לנחות בארה"ב, אך בשל החשש מפיגועים נוספים שלחו את כל המטוסים שהיו בקרבה לעיירה נידחת בקנדה בשם ניו פינלנד. עיירה קטנה זו הייתה צריכה תוך יום להתארגן על מקומות שינה לאורחיה, אוכל ושירותים שונים בשביל שהנוסעים המבוהלים ירגישו הכי בבית שאפשר.

הסיפור של המחזמר הוא לב ליבו והוא מרהיב ביופיו. הקשר בין אנשים הבאים מרקע שונה, התמיכה בין אדם לאדם בלי היכרות מוקדמת והחברויות הנוצרות מאירוע טרגי שכזה מביאים משהו אחר לבמה שלא ראיתי לפני כן. ההפקה ידעה שיש לה סיפור יפיפה שאינו מצריך הרבה שואו ובלאגן מסביב ומספיק להציג אותו כפי שהוא, וזה עובד.

בשל מסקנה זו אין תפאורה מפוארת ומשוגעת, יש כיסאות ושולחנות וזה כל מה שצריך. הפשטות הזו היא זו שעושה את ההצגה לכזו מדהימה ושובה. במשך שעה וחצי (ללא הפסקה) הקהל מכור בצורה שלא ראיתי כבר הרבה זמן והכוריאוגרפיה הרשימה אותי שוב ושוב ושוב. אם יש משהו שאני אוהבת זה לעשות הרבה מקצת וזה מה שהמפיקים עשו כאן.

הלהקה החיה על הבמה נותנת נופך נוסף שפשוט מדגיש עוד ועוד כמה נשמה יש להצגה אחת. עוד משהו ששווה לציין הוא שכל הקאסט, כל שחקן ושחקן, מתאר אדם נורמטיבי בלי היופי המוקצן שלפעמים אנו רגילים לראות בתאטרון ובקולנוע. כל אחד בקהל יכול להתחבר לדמות אחת לפחות כי בסופו של דבר כל שחקן מייצג אנשים אמיתיים וסיפור אמיתי, ואי אפשר להביא את בראד פיט או אנג'לינה ג'ולי לייצג את האדם הנורמטיבי. הכישרון לא מתבטל כמובן והשחקנים עושים עבודה נהדרת עם כל התפקידים השונים שלהם.

הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

אז אם יוצא לכם להיות בניו יורק או בלונדון אל תפספסו! אין הרבה מחזות זמר שמרגשים אותך כל כך ומציגים סיפור אמיתי כזה יפה. אה, ויש גם הפתעה קטנה באמצע ההצגה לכל הישראלים והיהודים בעולם שלי אישית עשתה כל כך טוב על הלב.

לעמוד ההצגה

בהופעה חיה ובועטת, ההצגה "לא לריב" שמה מערכת יחסים קשה בין אחים במרכזה ולא מפחדת להיות גסה וצועקת, גם אם לעתים היא מאבדת מעט מהאותנטיות שלה. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

ההצגה "לא לריב" מתחילה במשרד עורכי דין, שם אנו פוגשים את שלושת האחים בסיפור- סלע ההיפי, איילת הלחוצה וגור התינוק. שלושתם נפגשים עם עורך הדין ביטון בכדי לפתוח את צוואתו של אביהם, שנפטר לא מזמן. המפגש בין השלושה מעלה הרבה כעסים ומתח שנצבר לאורך השנים וזה רק מתגבר כשהם מגלים שאביהם השאיר להם הפתעה אחת גדולה לפני מותו.

כשהגעתי להצגה באתי בלי שום ידע מוקדם, בקושי את שמה זכרתי, ולאט לאט הופתעתי לטובה מהנפשות הפועלות בה. הדבר הראשון שתפס אותי הייתה התפאורה היפיפייה ששבתה אותי על ההתחלה. ערן עצמון עשה עבודה מדהימה בשילוב של מספר סטים שונים בצורה יפה ונקייה, עם שינוי חד וחלק בין המשרד עורכי דין המפואר והיפה לבין הדירה של האב הישנה והמעופשת. התפאורה הייתה יכולה להיות מושלמת אלמלא היו בה כמה אי דקויות שהורידו מאותנטיות ההצגה, למשל: עמדת המזכירה ללא מחשב או לפטופ והדירה של האב בלי תמונות של הילדים או הנכדים. לא נורא.

הגיע הזמן, נכבים האורות, הקהל מתיישב וההצגה מתחילה. סה"כ אנו נחשפים ל-6 שחקנים בהצגה, 3 נשים ו-3 גברים, וחד וחלק אפשר לומר שהנשים עקפו את הגברים בסיבוב. כנרת לימוני, ירדן ניקפהמה וכמובן עירית קפלן כובשות את הבמה ומהפנטות את הקהל. ראשונה עולה לבמה כנרת לימוני בתפקיד המזכירה וישר היא מפתיעה את כולם עם השנינות והמהירות שלה, עם טקסט ארוך ומשעשע שדרכו היא סיפקה הרבה אתנחתות קומיות בהצגה כל כך מעורערת ורגישה. ירדן ניקפהמה הצעירה ממלאת את הבמה בנוכחות מרשימה ועירית קפלן הוותיקה יכולה לרגש ולהצחיק בו זמנית וזה למה אנחנו  אוהבים אותה כל כך.

אך עם כל הצחוק והיופי בהצגה היו לנו גם כמה אי תאימויות ואי הבנות. ישנם הרבה רגעים שאינם מרגישים אותנטיים בהצגה, אנו לא מבינים את ההיגיון במעשיהם של כמה מהדמויות ולפעמים הרגיש כאילו מורחים אותנו וכל מה שאנחנו רוצים זה לעבור לסצנה הבאה. גלעד קמחי וגור קורן (הבמאי והמחזאי בהתאמה) שניהם מדהימים במה שהם עושים ואולי בגלל זה ציפיתי ליותר. אם הייתם נותנים לי הייתי מקצצת את ההצגה ב-20 דקות בכיף והיא עדיין הייתה מוצלחת ומצחיקה כמו שהיא. ואנקדוטה אחרונה, אם עליתי על הטוויסט הסופי ב-20 דקות הראשונות של ההצגה אולי שווה לחשב מסלול מחדש.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"לא לריב" מתבססת ברובה על בדיחות שחורות ולעתים אפילו בדיחות צפויות שכאלו אבל היא עדיין משעשעת ומרגשת בו זמנית. היא מציגה מערכת יחסים מורכבת שרובנו מכירים בין אחים ובסופה גורמת לנו לרצות ללכת ולחבק את אחינו ואחיותינו בבית, כי משפחה יש רק אחת.

לקניית כרטיסים להצגה "לא לריב" לחצו כאן.

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- The Cher Show (המופע של שר):

המופע של שר עוקב אחר חייה בשלושה שלבים- שלב הילדות ותחילת דרכה כזמרת, שלב הקריירה עם סוני כ"שר וסוני" ושלב הקריירה העצמאית. עוד מהיותה ילדה, ידעה שר שהיא רוצה להיות כוכבת ובמהלך שעתיים וחצי הקהל נפתח למסלול חייה שהביא אותה לאן שהיא בצורה יצירתית, מעניינת ומקורית.

להעביר סיפור חיים של דמות זה לא קל, במיוחד אם רוצים להראות כמה תקופות בחייה, ואחרי צפייה במחזמר הנ"ל אני יכולה לומר בוודאות שהיצירתיות בדרך שבה הם בחרו היא זו שגורמת לי להמליץ לכל אחד ללכת ולצפות במחזמר.

אז מה הם בעצם עשו? במחזמר ישנן 3 שחקניות ראשיות שמשחקות את שר, אבל במקום שכל פעם הן יתחלפו כשהתקופה אליה הן רלוונטיות תיגמר, הן מדברות זו עם זו. הן מתייעצות, מבקשות עזרה, מפטפטות ומה לא אחת עם השנייה, כאילו לא היו אותה האישה. צורת ההצגה הזו נותנת להצגה את הנפח והעומק שלה ונותן לנו כקהל הזדמנות נוספת לראות את השחקניות הנהדרות הללו על הבמה.

חוץ משירים נהדרים שכולנו מכירים ואוהבים, תפאורה נהדרת המתאימה לכל סצנה (כולל מסכים שמזכירים את שנות ה-70, סט הופעה שמזכיר את שנות האלפיים וכו'), מה שעושה את ההצגה לכל כך מוצלחת היא השחקניות הראשיות, בדגש על "השר המבוגרת יותר"- סטפני ג'יי בלוק. שלושתן אימצו את שר מא' ועד ת' ולרגעים ממש חשבתי ששר על הבמה. עם חיקוי כמעט מושלם של הקול, הדיבור, תנועת הגוף ועוד, הן מחזיקות הצגה ומעבירות משהו שהוא יותר מדמות.

דבר אחרון שאציין לטובה הוא התלבושות, החלפתן ועיצובן. כל תלבושת ותלבושת מכניסה אותנו לתקופה שבה ההצגה נמצאת, למהפך ששר עוברת במהלך השנים וכל זה תוך כדי שהן מעלפות חושים וגורמות לכל אישה בקהל לרצות ללבוש אותן. מה שהכי הפתיע אותי בהצגה הייתה מהירות החלפת תלבושות ופאות, כאשר פעם אחת אפילו ספרתי רק 8 שניות בין תלבושת לתלבושת! לדעתי יש שם 10 מלבישות מאחורי הקלעים לכל אחד מהשחקנים, טירוף!

אסכם ואומר, זו הצגה ששווה כל דולר, במיוחד אם אתם אוהבים את השירים של שר. ההצגה הצליחה להעביר סיפור חיים קשה ומורכב בדרך יפייפיה ומעניינת עם כוראוגרפיות מגניבות ופיצוץ של תפאורה. המלצה אישית- אל תפספסו.

לעמוד ההצגה