קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.
והיום- Gettin' the Band Back Together (לאחד את הלהקה מחדש):
לצערי אתחיל בכך שההצגה הזו לא קיבלה את ההערכה הראויה לה והיא יורדת עוד שבועיים, אז אם אתם בניו יורק רוצו לראות אותה כי היא שווה כל דולר שתשקיעו בה.
ההצגה מספרת את סיפורו של מיטץ', בחור בן 40 שביום הולדתו הוא מפוטר מהעבודת משרד שלו בבורסה. שבור, הוא חוזר למקום האחרון בעולם שהוא רוצה להיות בו, לבית של אמא שלו בג'רזי. שם, האויב שלו מהילדות מאיים לעקל לאמא שלו את הבית אם מיטץ' וחבריו לא ישתתפו בתחרות הלהקות השנתית. בלית ברירה, מיטץ' אוסף את את כולם ויחד הם חוזרים לימי העבר עם הגיטרה והקלידים. בדרך, מיטץ' מגלה שתמיד אפשר לרדוף אחרי חלומות ישנים ואף פעם לא מאוחר מדי.
העלילה עצמה נשמעת בנאלית למדי ולא מעניינת במיוחד אבל איך אני שמחה שנתתי למחזמר הזה צ'אנס. כל ההצגה היא קומדיה אחת גדולה, שצוחקת על עצמה ועל הצגות אחרות ועושה הכל בחיוך ובשמחה גדולה. השירים הורסים מצחוק, משיר הפתיחה שמדבר על ג'רזי, העיר הכי "טובה" בעולם, לשיר נוסף שנקרא "שכבתי עם אמא שלך" ועד לשיר הסיום שאפילו מעלה נציג מהקהל. טיפ קטן, אם שואלים אתכם אם אתם מנגנים בלהקה תגידו שכן!
התפאורה ילדותית מעט מה שעוד מוסיף לאופי ההצגה שמחזירה אותנו לחלומות ילדות ולתקופות ישנות שכבר שכחנו. כל ההפקה מושקעת מאוד עם אפקטים אדירים וסטים מפוארים. כל פעם שמשהו חדש צץ התפעלתי עוד יותר והחיוך רק גדל וגדל. הכוריאוגרפיה והשימוש החכם בבמה הוסיפו עוד להצגה ונתנו לה נפח שלא תמיד ההצגות מצליחות לקבל.
בהופעה שאני ראיתי עלו כמה מהמחליפים בתפקידים הראשיים, שזה בדרך כלל מבאס ומוריד מעט מההצגה, אבל במקרה שלי זה עשה לי את ההצגה. השחקן הראשי, רוב מרנל, הוא גילוי עבורי ואני רק מקווה שהוא ימשיך וישגשג מפה, ואוכל לבוא ולראות אותו שוב. עם קול שכזה, משחק קומי וכריזמה אדירה על הבמה אי אפשר להתאכזב ממנו. עוד גילוי בהצגה הזו הוא ג'יי קלייטץ שמשחק את בארט, החבר הטוב ביותר של מיטץ'. כמה וכמה פעמים הוא גנב את ההצגה מכולם עם יציאות קומיות גאוניות. בכללי הקאסט נהדר ומאמץ את ההצגה השטותית הזו עד הסוף, כל אחד נותן את כולו לא משנה כמה מגוחכת הדמות שלו. אתם יודעים שהשחקנים נהנים מהעבודה שלהם כשבאמצע ההצגה הם פשוט לא יכלו להתאפק וכמעט פרצו מצחוק מאחת היציאות של שחקן משנה. תענוג.
אבל עם כל הדברים הטובים שהיו בהצגה היא עדיין לא הצליחה להחזיק מעמד בתחרות הקשוחה שבניו יורק והיא יורדת אחרי חודשיים בלבד. אחרי הצפייה בה אני באמת לא מבינה למה, במיוחד לאור העובדה שאחרי הרבה הצגות שראיתי זו ההצגה היחידה שגרמה לי לחייך למשך שעתיים וחצי רצוף ולצחוק כמו שלא צחקתי כבר הרבה זמן.
אז אם בא לכם הצגה שלא תוריד לכם את החיוך, שתיתן לכם הפוגה מההצגות הרציניות ואולי גם תזכו בחולצה על הדרך, לכו להצגה הזו. השקיעו המון בהפקה הזו, כל הצוות נהנה ממנה בטירוף ורואים את זה.
בתמונות הבאות ניתן לראות את הזווית ראייה מהמקום שבו ישבתי ביציע. האולם יחסית קטן ובנוי כך שאפשר לראות ממש טוב את ההצגה מכל מקום, מה שמוסיף להנאה של הקהל.