שלום לך ארץ, מאת מוריה זרחיה ובבימויה, מצליחה לתפוס את ההווי הישראלי בסיטואציות מוכרות מחו"ל בצורה מושלמת. ההצגה מרגשת ומצחיקה בו זמנית וקבוצת הצעירים של הקאמרי מוכיחים שוב שהם כוח שאי אפשר להתעלם ממנו.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

כתיבה משובחת ואותנטית

שלום לך ארץ מציגה ארבעה סיפורים קצרים על ישראלים המתגוררים בחו"ל והסיטואציות המיוחדות שהם נתקלים בהם. מזוג שפתח חומוסייה בברלין, שלישיית הייטקיסטים בדובאי ועד ארבע בנות העובדות בעגלות באלבמה.

מוריה זרחיה כתבה יצירת מופת עכשווית, עם הרבה הומור אבל גם הרבה רגש וביקורת מעורבבים. זה לא קל לגור בחו"ל, במיוחד כשאנחנו כאלו ישראלים מבפנים, ובתור אחת שחוותה זאת 3 פעמים לא יכולתי שלא להזדהות ולהבין את הקונפליקטים והלבטים שהדמויות השונות עמדו בהן. היופי של הכתיבה של זרחיה הוא שכל קונפליקט או ביקורת שעולה כאן כתובה בהומור משובח, דמויות משעשעות וסיפורים נהדרים.

יחד עם הכתיבה המשובחת זרחיה ביימה הצגה נהדרת עם ניואנסים קטנים ומדויקים. היא עשתה שימוש נהדר בקטעי שירה כקטעי מעבר שהעבירו את הקהל מסיטואציה אחת לשנייה, ממדינה אחת לאחרת. היא ידעה להשתמש בשחקנים שלה בצורה מופתית ולהוציא מהם את המיטב באותנטיות לצד הקצנה משעשעת.

אזרוק בהזדמנות זו גם מילה טובה על התפאורה הנהדרת שהתאימה לכל סצנה במדויק, מהשמיכה על המיטה ועד הסטנד של בית הכנסת. נטע אמיתי עשתה כאן עבודה מצוינת בשיתוף עם התאורה של מתן פרמינגר ויחד הם החמיאו בטירוף למחזה של זרחיה.

קבוצת הצעירים מכה שנית

בנוסף לצוות ההפקה הנהדר, קבוצת הצעירים של הקאמרי מתגלה שוב כקבוצה חזקה שאין לערער עליה. כשהם עולים לבמה ביחד הם מחמיאים זה לזו, תומכים זה בזו בצורה מיוחדת שלא רואים יותר מדי וגורמים לי תמיד לרצות עוד.

הם כולם מוכשרים מאוד, אבל הבולטים בעיני היו בראש ובראשונה שלישיית הזמר – דור הררי, תום חודורוב ודקלה הדר, שהצטרפה כאורחת לכמה חודשים במקום חן גרטי. הם גם שחקנים נהדרים וגם זמרים ונגנים מצוינים ואם הם יעשו הצגה רק שלושתם אגיע אליה בשנייה. חוץ מהם גם יעלי רוזנבליט הייתה נהדרת כהרגלה ורוני נתנאל פשוט גורמת לי לאהוב אותה יותר ויותר.

הנוסחא הזו שהקאמרי יצרו כאן מנצחת – קבוצת שחקנים צעירים מבטיחה יחד עם יוצרים מקוריים ישראליים. יש כאן עתיד מבטיח לתיאטרון שיחזיר את הדור הצעיר יותר לאולמות. אני רק מקווה ששאר התיאטראות בארץ יבינו את הייחודיות שבדבר שכזה וינסו להעתיק את ההצלחה המסחרת הזו.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אין לי יותר מה להוסיף לכם, "שלום לך ארץ" היא אחת ההצגות המוצלחות שראיתי לאחרונה והדבר היחידי שלא מוצלח בה זה שהיא קצרה מדי. אל תבזבזו את הזמן בלשבת לקרוא את הביקורת הזו, פשוט תלכו לקנות כרטיס ותאמינו לי שתהנו מכל רגע.

הצגות קומדיה מומלצות נוספות: זרים מושלמים, הנכד, ארבע אימהות.

מתאבל ללא קץ זו בהחלט הצגה עם נושא חזק ומוטיב – האבל שלאחר המוות. אך יחד עם הקטעים שבהם הייתי ממש בתוך זה, היו קטעים אחרים שמצאתי את עצמי עושה פרצוף מתאמץ להבין מה אני רואה מולי.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

מיצג אומנות מרהיב ומיוחד

"מתאבל ללא קץ" עוקבת אחרי מלך שמאבד את בנו במחלה. שורה של רופאים, יועצים ומומחים מטעם עצמם נזעקים לעזור לו ולהציל את המצב, ובדיוק אז המחזה לוקח תפנית מעניינת שלא תצפו לה.

ההצגה נפתחת במיצג של אומנות מופתית ושילוב כל האלמנטים האפשריים בתיאטרון – תנועה, מוזיקה ווידאו ארט. זה לא רק הרקדניות בתלבושות המיוחדות, הלהקה החיה על הבמה עם אלמנטים מוזיקלים מיוחדים או הוידאו ארט שמשרה עלינו נחת מסוימת. כל אלו יחד נותנים פתיחה חזקה ומיוחדת במינה. באתי בלי לדעת מה אני הולכת לראות ומאוד התרשמתי מהיצירתיות והאומנות המקורית שנוצרה מולי.

ניתן לראות לאורך כל ההצגה את השימוש המאוד מיוחד בשלושת האלמנטים הללו. הרגשתי כאילו אני בסרט אנימציה מיוחד ושאני נכנסת לעולם שונה ומגוון, כזה שיוצא מהתלת מימד שניצב מולי. ניתן בהחלט לומר שכל האנשים האחראיים לבימוי, תפאורה, וידאו ארט, תלבושות ועוד קיבלו חופש פעולה רחב וניצלו זאת.

לוקח זמן לעבד מחזה שכזה

אבל עם כל ההתלהבות מהיצירתיות שניצבה מולי, אני לא חושבת שהבנתי כל קטע ומשפט בהצגה. לצד העברית האלגנטית (מזל שהיו כתוביות בצד כדי שאוכל לעכל אותה יותר טוב) והתיאטרליות המוצגת היו המון קטעים שהפרצוף שלי לבדו הגיע למצב של "מה אני רואה כאן?". בלבול מעורבב עם מאמץ שאני עדיין לא יודעת כמה אני רוצה לחוות דבר שכזה בתיאטרון. בהחלט נותרתי עם חומר למחשבה, אך אני לא חושבת שהוא נובע ממקום טוב.

יש עומק לסיפור, וגם מסר מאוד חד אם הבנתי אותו נכון, אבל בסוף מדובר במחזה קלאסי של תיאטרון פלצני. כזה עם מסרים מובנים בתוך בלאגן של אומנות שלפעמים האדם הפשוט יוצא ממנו בלי להבין דבר. אני לא יודעת לומר אם זה טוב או רע, מצד אחד אין הרבה דברים שכאלו בתיאטראות הגדולים שלנו אך מצד שני אולי יש סיבה לכך.

למרות הבלבול, היו טוויסטים מאוד חזקים בעלילה, משפטים שלנצח יהיו חקוקים בזכרוני וקטעים שוברי שגרה שנתנו אתנחתא גאונית. ההצגה עשויה טוב, אפילו טוב מאוד, והיא גורמת לצופה לצאת ממנה ולקרוא עליה עוד כי הוא כנראה לא הבין מה רוצים ממנו במשך שעה וארבעים. צוות השחקנים מספק חוויה לכל צופה ואני בטוחה שכל מי שראה אותה מההתחלה ועד הסוף יזכור אותה לתמיד.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אם אתם מחפשים עומק, תיאטרון טהור וסיפור עם משמעות מעבר למה שאתם חושבים – זו ההצגה בשבילכם. אם אתם מחפשים אתנחתא מהעולם הרועש ולקבל שעה וחצי של חוסר מחשבה, אולי לא כדאי לכם לבקר ב-"מתאבל ללא קץ". מה שלא תחליטו, תרוויחו.

לקניית כרטיסים

 

"הנכד", מאת גור קורן ועירד רובינשטיין, לוקח סיפור מעט מטריד והופך אותו למשהו אותנטי, מרגש ומצחיק. עם צוות שחקנים לא פחות ממושלם, ההצגה הזו היא אחת האהובות עליי בתקופה האחרונה.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

סיפור מעט מטריד אך בביצוע מושלם

בהצגה "הנכד", עמנואל הקשיש רק רוצה לשמח את אשתו החולה. אחרי שנים שבהם הוא מזייף מכתבים מנכדו שהתדרדר לפשע, הם מקבלים מכתב מפתיע שנכדו האמיתי מגיע לביקור. הסב, שמגלה שמטוסו של נכדו התרסק, שוכר את שירותיו של שחקן תיאטרון שישחק את הנכד שהסבתא מכירה לפי המכתבים. אך מהר מאוד החיים האמיתיים והפנטזיה שהם בונים לעצמם מתערבבים.

לא אשקר, כשקראתי את תיאור ההצגה לא התלהבתי במיוחד. היא הרגישה לי כמו עוד קומדיית מצבים מביכה שבה ישנו שקר אחד גדול שעופף אותנו כל הזמן וכל מה שבא לנו כקהל זה לקום, לשקשק את הסבתא ולספר לה את כל האמת. אבל מזל שאמא שלי התלהבה והתוודאתי לכך שלא זה המצב.

עם כתיבה מופתית ובניית דמויות נכונה, ההצגה הזכירה לי נורא את המחזמר "אוון הנסן היקר" הלוקח סיפור די קשה אבל כתוב כך שאי אפשר שלא להתאהב בדמויות שעושות מעשים כה נוראיים. כן, הם משקרים לה במצח נחושה, אבל הכל למען האהבה לא? והכל למען זיכרון מתוק אחד אחרון. כל הקרינג', המבוכה, חוסר הנוחות נעלמים ונשארים רק החיבה, האהבה לדמויות והרצון שכולם יהיו מאושרים.

צוות שחקנים מוכשר ומצוין

תקשיבו, אין משהו שנדב נייטס יעשה שאני לא אוהב. הוא הקראש הבימתי שלי, כל פעם שהוא עולה לבמה אני נמסה, והוא לא איכזב. אחרי הצגות כמו "משאלה אחת ימינה", "הים כחול עמוק" ו"אחים בדם", דרמות כבדות וקשות, כיף ענק לראות אותו בקומדיה. אהבתי לשנוא מעט את הדמות שלו ולהתאהב בה לאורך ההצגה. הוא גם סיפק את אחד הרגעים הכי מתוקים עם נגינה ושירה יפייפיה שלכמה דקות לקחו אותי לעולם אחר.

את אביגיל הררי לעומת זאת, גיליתי היום. שחקנית כה מדויקת, שנונה, אינטיליגנטית על הבמה והכי חשוב – אותנטית בצורה כל כך עמוקה. בפעם האחרונה שראיתי אותה משחקת היא הייתה נערה תמימה ב"האי", היום היא שחקנית תיאטרון מדהימה שלא הצלחתי להוריד את עיני ממנה. המשחק שלה הרגיש טבעי, ללא מאמץ ופשוט היה כיף לראות אותה.

אך מול שני הצעירים עמדו שני ותיקי תיאטרון שנתנו הופעה מדהימה. יצחק חזקיה בתור הסבא הנואש ומרים זוהר שריגשה אותי כל כך. בינינו? הספיק לי הקטע ריקוד הקצר של שניהם לצלילי מוזיקת סווינג בשביל להתאהב בהם מיידית. נפעמתי מהיכולת הבימתית המטורפת של שני שחקנים גדולים שבגיל 80 ו-90 זוכרים טקסט יותר טוב ממה שאני אזכור בגיל 28.

הדובדבן שבקצפת – התפאורה והבימוי

לצד הכתיבה המצוינת והשחקנים המצוינים, התפאורה המשוגעת של אדם קלר נתנה נפח נוסף לסיפור והשימוש המעולה בה רק שיבח את ההצגה עוד יותר. הכוריאוגרפיה של השימוש ברהיטים, באביזרים ובמתלים השונים נתנו היגיון לעץ המשוגע שניצב לנו מול הפנים. אפילו הבדיחות השנונות שהוכנסו לטקסט בהקשר לתפאורה היו משעשעות ושברו קרח ברגעים מדויקים להם.

ואחרון חביב, ניתן לעירד רובינשטיין את היישר כח על בימוי נהדר להצגה לא פחות ממושלמת. כל תנועה, כל מילה, כל מבט היה בדיוק במקום, אם זה לבדיחה המוחבאת כאן ולעקיצה המוקצנת שם. הוא האחראי לכך שהסיפור עבר בצורה כה עדינה ונעימה ולא נתן לנו לשקוע בתוך הקריפיות שבדבר.

לא קורה הרבה שאני יוצאת בהיי מטורף מהצגות, במיוחד לא במצב שבו אין לי משהו רע לומר, הערה לתקן או אפילו רעיון שאפשר להוסיף. "הנכד" מצליחה לגרום אפילו לסיפור הכי משוגע שיש להיות הסרט דיסני הכי מושלם שראינו. הוא מצליח לגעת בנקודות עצובות ועדינות בחיי הזיקנה, לצד הומור משובח והכמיהה לאהבה.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

רוצו לראות את "הנכד", אתם גם תהנו מסיפור נוגע ללב וגם לא תורידו את החיוך מהפנים.

לקניית כרטיסים

גאון בכלוב גורם לך לחשוב על האהבה שבחייך ועל האנשים השקופים שאסור לנו לדלג עליהם. עם תפאורה מגניבה בטירוף, תלבושות מותאמות וקאסט שחקנים מוכשר, ההצגה מומלצת לכל מי שמחפש סיפור עם משמעות.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

עבודה צוותית נהדרת שהובילה לגאונות

גאון בכלוב מספר את סיפורו של יורם גרניט, כוכב טלוויזיה נופל שאשתו זורקת אותו מהבית. במקרה, הוא נפגש עם ויקי שמארחת אותו בדירתה, שם הוא פוגש את יונתן, בחור גאון על הספקטרום. מהמפגש איתם הוא עולה על קונספט לשעשועון טלוויזיה ומקווה שזו ההזדמנות שלו לחזור למסך.

ההצגה נפתחת עם מיצג מרהיב של טלוויזיות על הבמה שמכניסות את הקהל לאווירה מתקדמת וטכנולוגית, אפילו שהטלוויזיות ישנות וענתיקות. אין ספק שהנוכחות שלהן מוסיפה לאורך כל הסיפור ושני טור עשתה כאן עבודה נהדרת על התפאורה, יחד עם סיון פרסלר וניתאי שלם שאחראים על הוידאו.

החלק החזק ביותר בהצגה לדעתי נפל דווקא על השילוב של התאורה, תפאורה ותלבושות. בשרשרת סצנות באמצע ההצגה הייתה תחלופה תואמת של כל הגורמים לפי צבעים שגרמו לי להתלהב ולחכות לקטע הבא שיביא איתו צבע חדש. היה אפילו תיאום של התוכנית ששודרה בטלוויזיה ולחולצות שלבש שהם שיינר בתור יונתן. אין ספק שהייתה כאן עבודה צוותית נהדרת שהוסיפה רובד כל כך חשוב להצגה.

קונטרסט ענק בין שתי הדמויות הראשיות

"גאון בכלוב" מציג שתי דמויות מאוד שונות זו מזו – האחת טהורה עם לב רחב והשנייה מציגה את האדם הכי מכוער מבפנים שאפשר. היא עושה מה שחשבתי שהוא בלתי אפשרי וזה לשנוא את הדמות של עמוס תמם. אהבתי מאוד שיש דמות על הספקטרום במרכז ההצגה, אך העומק של האנוכיות של יורם גרניט גרם לי לתחושת אי נוחות והוסיף לדרמה מאשר לקומדיה. אולי אם הבמה לא הייתה שחורה לגמרי הייתי מרגישה יותר בנוח ופחות מוכוונת לדרמתיות שבהצגה.

שלא תבינו לא נכון, ההצגה מהנה מאוד ואין שמחה ממני על כך שמעלים יצירות ישראליות מקוריות, אבל הרגיש שהיא מנסה לשחק בין הדרמה לקומדיה במקום לדבוק בסגנון אחד וללכת עליו עד הסוף. היו המון קטעי קומדיה מופרכים בשביל לקרוא לזה דרמה והסיפור היה דרמתי מדי בשביל לקחת את זה לקומדיה מטריפה. כמו כן, היו כמה קטעים שהרגישו לא שלמים או אבסורדים שלא השתלבו עם הצגה שמציגה בסה"כ מציאות אמיתית, אך מפאת ספוילרים לא אציין אותם בפירוט.

עם כל זאת, אי אפשר שלא להלל את שהם שיינר שמבריק בתור יונתן ואת עירית קפלן שגם היא עשתה עבודה נהדרת. שניהם היו מצחיקים, שובי לב ועל אף מעשים משונים של דמויותיהם אי אפשר היה שלא לאהוב אותם. אודה ואומר שעם כל האהבה שלי לעמוס תמם הוא לא בלט לי בהצגה הזו. הרגיש שבקטעים שהוא צריך להיות באקסטרים הוא היה מתון וציפיתי לקצת יותר לחץ והיסטריה אותנטית בקטעים אחרים.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"גאון בכלוב" היא דרמה המשולבת עם מעט קומדיה עם סיפור מיוחד שלא תראו בשום מקום אחר. היא שובה, יצירתית מאוד ומחזירה את האמונה ביצירה ישראלית מקורית.

לקניית כרטיסים

בכיכובו ותרגומו של תום אבני, תיאטרון באר שבע מביא את ההצגה הנפלאה, פרפרים הם חופשיים שנכתבה על ידי לאונרד גרש, עם משחק מצוין, סט יפייפה וסיפור מקסים על עצמאות, סבלנות והתבגרות של הדמויות השונות בהצגה.

סיפור קסום ומרגש

ההצגה לוקחת אותנו חזרה לניו יורק של שנות ה-60, לדירה מפוצלת שבצד אחד מתגורר דון ובצד השני ג'יל. דון, בחור עיוור היוצא לראשונה מבית אימו בפרבר עשיר מעוניין להוכיח לה כי הוא יכול להסתדר לבד. במהלך תקופת הניסיון שלו מחוץ לבית הוא פוגש את ג'יל, הגרושה הצעירה המתגוררת סמוך אליו, ובין שניהם מתפתח קשר מיוחד ובלתי צפוי. העניינים מתחילים להסתבך כשאימו הקשוחה והשמרנית של דון באה לבקרו ונתקלת בג'יל הזרוקה והחופשיה.

באתי להצגה הזו אחרי שצפיתי בה כבר בביה"ס גודמן, וניתן לראות את הביקורת מההצגה בקישור הבא. כבר אז התאהבתי בסיפור הקסום והכיפי, שמספק הרבה רגעי צחוק וכמה רגעי עצב. סיפור שגורם לכם לרצות להיות שם איתם, להכיר את הדמויות המעניינות ועמוקות ולגור בדירה המגניבה של דון וג'יל. התרגום המוצלח של תום אבני מרגיש טבעי ולא זר, כמו שלפעמים סיפורים מחו"ל מרגישים לנו. העובדה שההצגה מתרחשת בניו יורק לא מרגישה קרה ומרוחקת ובשל חוסר התמקדות במיקום מרגישים כאילו מדובר בדירת שותפים בתל אביב.

השחקנים הם שם המשחק

היתרון הכי חזק של ההצגה הוא המשחק המצוין של ארבעת השחקנים שמצליחים לגרום לקהל לשכוח שמדובר בהצגה קטנה מבאר שבע. נתחיל בתום אבני, שידוע כבר שנים כאחד השחקנים המפורסמים וטובים בארץ שכבר מזמן הפך ממוגלי להצלחה בתיאטרון. הגילום של דון העיוור מרגיש טבעי ולא מונפץ ובכללי ההופעה של אבני מצוינת ואמיתית. לידו, ענבר דנון הצעירה שובה את הקהל בקסם ובחיוך הענקי שלה, שגורם גם לאנשים הנוקשים ביותר לאהוב את הבחורה הזרוקה והמבולגנת שעל הבמה. דנון בהחלט מצליחה לעמוד בקצב של השחקנים הותיקים שאיתה על הבמה וגורמת לקהל להתאהב בה ולחכות לתפקיד הבא שלה.

נסיים עם חיזוקים לבימוי הנהדר של אלדר גרויסמן גוהר, לתפאורה המצוינת שאחראית עליה נטע הקר והמוסיקה שמשרה בדיוק את האווירה הנכונה שעליה אחראי אלעד אדר.

אל תפספסו את ההזדמנות לראות את ההפקה הזו, אתם הולכים לצחוק ולבכות בו זמנית ותאמינו לי- אתם לא תצטערו.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.