מתאבל ללא קץ זו בהחלט הצגה עם נושא חזק ומוטיב – האבל שלאחר המוות. אך יחד עם הקטעים שבהם הייתי ממש בתוך זה, היו קטעים אחרים שמצאתי את עצמי עושה פרצוף מתאמץ להבין מה אני רואה מולי.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

מיצג אומנות מרהיב ומיוחד

"מתאבל ללא קץ" עוקבת אחרי מלך שמאבד את בנו במחלה. שורה של רופאים, יועצים ומומחים מטעם עצמם נזעקים לעזור לו ולהציל את המצב, ובדיוק אז המחזה לוקח תפנית מעניינת שלא תצפו לה.

ההצגה נפתחת במיצג של אומנות מופתית ושילוב כל האלמנטים האפשריים בתיאטרון – תנועה, מוזיקה ווידאו ארט. זה לא רק הרקדניות בתלבושות המיוחדות, הלהקה החיה על הבמה עם אלמנטים מוזיקלים מיוחדים או הוידאו ארט שמשרה עלינו נחת מסוימת. כל אלו יחד נותנים פתיחה חזקה ומיוחדת במינה. באתי בלי לדעת מה אני הולכת לראות ומאוד התרשמתי מהיצירתיות והאומנות המקורית שנוצרה מולי.

ניתן לראות לאורך כל ההצגה את השימוש המאוד מיוחד בשלושת האלמנטים הללו. הרגשתי כאילו אני בסרט אנימציה מיוחד ושאני נכנסת לעולם שונה ומגוון, כזה שיוצא מהתלת מימד שניצב מולי. ניתן בהחלט לומר שכל האנשים האחראיים לבימוי, תפאורה, וידאו ארט, תלבושות ועוד קיבלו חופש פעולה רחב וניצלו זאת.

לוקח זמן לעבד מחזה שכזה

אבל עם כל ההתלהבות מהיצירתיות שניצבה מולי, אני לא חושבת שהבנתי כל קטע ומשפט בהצגה. לצד העברית האלגנטית (מזל שהיו כתוביות בצד כדי שאוכל לעכל אותה יותר טוב) והתיאטרליות המוצגת היו המון קטעים שהפרצוף שלי לבדו הגיע למצב של "מה אני רואה כאן?". בלבול מעורבב עם מאמץ שאני עדיין לא יודעת כמה אני רוצה לחוות דבר שכזה בתיאטרון. בהחלט נותרתי עם חומר למחשבה, אך אני לא חושבת שהוא נובע ממקום טוב.

יש עומק לסיפור, וגם מסר מאוד חד אם הבנתי אותו נכון, אבל בסוף מדובר במחזה קלאסי של תיאטרון פלצני. כזה עם מסרים מובנים בתוך בלאגן של אומנות שלפעמים האדם הפשוט יוצא ממנו בלי להבין דבר. אני לא יודעת לומר אם זה טוב או רע, מצד אחד אין הרבה דברים שכאלו בתיאטראות הגדולים שלנו אך מצד שני אולי יש סיבה לכך.

למרות הבלבול, היו טוויסטים מאוד חזקים בעלילה, משפטים שלנצח יהיו חקוקים בזכרוני וקטעים שוברי שגרה שנתנו אתנחתא גאונית. ההצגה עשויה טוב, אפילו טוב מאוד, והיא גורמת לצופה לצאת ממנה ולקרוא עליה עוד כי הוא כנראה לא הבין מה רוצים ממנו במשך שעה וארבעים. צוות השחקנים מספק חוויה לכל צופה ואני בטוחה שכל מי שראה אותה מההתחלה ועד הסוף יזכור אותה לתמיד.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אם אתם מחפשים עומק, תיאטרון טהור וסיפור עם משמעות מעבר למה שאתם חושבים – זו ההצגה בשבילכם. אם אתם מחפשים אתנחתא מהעולם הרועש ולקבל שעה וחצי של חוסר מחשבה, אולי לא כדאי לכם לבקר ב-"מתאבל ללא קץ". מה שלא תחליטו, תרוויחו.

לקניית כרטיסים

 

גאון בכלוב גורם לך לחשוב על האהבה שבחייך ועל האנשים השקופים שאסור לנו לדלג עליהם. עם תפאורה מגניבה בטירוף, תלבושות מותאמות וקאסט שחקנים מוכשר, ההצגה מומלצת לכל מי שמחפש סיפור עם משמעות.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

עבודה צוותית נהדרת שהובילה לגאונות

גאון בכלוב מספר את סיפורו של יורם גרניט, כוכב טלוויזיה נופל שאשתו זורקת אותו מהבית. במקרה, הוא נפגש עם ויקי שמארחת אותו בדירתה, שם הוא פוגש את יונתן, בחור גאון על הספקטרום. מהמפגש איתם הוא עולה על קונספט לשעשועון טלוויזיה ומקווה שזו ההזדמנות שלו לחזור למסך.

ההצגה נפתחת עם מיצג מרהיב של טלוויזיות על הבמה שמכניסות את הקהל לאווירה מתקדמת וטכנולוגית, אפילו שהטלוויזיות ישנות וענתיקות. אין ספק שהנוכחות שלהן מוסיפה לאורך כל הסיפור ושני טור עשתה כאן עבודה נהדרת על התפאורה, יחד עם סיון פרסלר וניתאי שלם שאחראים על הוידאו.

החלק החזק ביותר בהצגה לדעתי נפל דווקא על השילוב של התאורה, תפאורה ותלבושות. בשרשרת סצנות באמצע ההצגה הייתה תחלופה תואמת של כל הגורמים לפי צבעים שגרמו לי להתלהב ולחכות לקטע הבא שיביא איתו צבע חדש. היה אפילו תיאום של התוכנית ששודרה בטלוויזיה ולחולצות שלבש שהם שיינר בתור יונתן. אין ספק שהייתה כאן עבודה צוותית נהדרת שהוסיפה רובד כל כך חשוב להצגה.

קונטרסט ענק בין שתי הדמויות הראשיות

"גאון בכלוב" מציג שתי דמויות מאוד שונות זו מזו – האחת טהורה עם לב רחב והשנייה מציגה את האדם הכי מכוער מבפנים שאפשר. היא עושה מה שחשבתי שהוא בלתי אפשרי וזה לשנוא את הדמות של עמוס תמם. אהבתי מאוד שיש דמות על הספקטרום במרכז ההצגה, אך העומק של האנוכיות של יורם גרניט גרם לי לתחושת אי נוחות והוסיף לדרמה מאשר לקומדיה. אולי אם הבמה לא הייתה שחורה לגמרי הייתי מרגישה יותר בנוח ופחות מוכוונת לדרמתיות שבהצגה.

שלא תבינו לא נכון, ההצגה מהנה מאוד ואין שמחה ממני על כך שמעלים יצירות ישראליות מקוריות, אבל הרגיש שהיא מנסה לשחק בין הדרמה לקומדיה במקום לדבוק בסגנון אחד וללכת עליו עד הסוף. היו המון קטעי קומדיה מופרכים בשביל לקרוא לזה דרמה והסיפור היה דרמתי מדי בשביל לקחת את זה לקומדיה מטריפה. כמו כן, היו כמה קטעים שהרגישו לא שלמים או אבסורדים שלא השתלבו עם הצגה שמציגה בסה"כ מציאות אמיתית, אך מפאת ספוילרים לא אציין אותם בפירוט.

עם כל זאת, אי אפשר שלא להלל את שהם שיינר שמבריק בתור יונתן ואת עירית קפלן שגם היא עשתה עבודה נהדרת. שניהם היו מצחיקים, שובי לב ועל אף מעשים משונים של דמויותיהם אי אפשר היה שלא לאהוב אותם. אודה ואומר שעם כל האהבה שלי לעמוס תמם הוא לא בלט לי בהצגה הזו. הרגיש שבקטעים שהוא צריך להיות באקסטרים הוא היה מתון וציפיתי לקצת יותר לחץ והיסטריה אותנטית בקטעים אחרים.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"גאון בכלוב" היא דרמה המשולבת עם מעט קומדיה עם סיפור מיוחד שלא תראו בשום מקום אחר. היא שובה, יצירתית מאוד ומחזירה את האמונה ביצירה ישראלית מקורית.

לקניית כרטיסים

בכיכובו ותרגומו של תום אבני, תיאטרון באר שבע מביא את ההצגה הנפלאה, פרפרים הם חופשיים שנכתבה על ידי לאונרד גרש, עם משחק מצוין, סט יפייפה וסיפור מקסים על עצמאות, סבלנות והתבגרות של הדמויות השונות בהצגה.

סיפור קסום ומרגש

ההצגה לוקחת אותנו חזרה לניו יורק של שנות ה-60, לדירה מפוצלת שבצד אחד מתגורר דון ובצד השני ג'יל. דון, בחור עיוור היוצא לראשונה מבית אימו בפרבר עשיר מעוניין להוכיח לה כי הוא יכול להסתדר לבד. במהלך תקופת הניסיון שלו מחוץ לבית הוא פוגש את ג'יל, הגרושה הצעירה המתגוררת סמוך אליו, ובין שניהם מתפתח קשר מיוחד ובלתי צפוי. העניינים מתחילים להסתבך כשאימו הקשוחה והשמרנית של דון באה לבקרו ונתקלת בג'יל הזרוקה והחופשיה.

באתי להצגה הזו אחרי שצפיתי בה כבר בביה"ס גודמן, וניתן לראות את הביקורת מההצגה בקישור הבא. כבר אז התאהבתי בסיפור הקסום והכיפי, שמספק הרבה רגעי צחוק וכמה רגעי עצב. סיפור שגורם לכם לרצות להיות שם איתם, להכיר את הדמויות המעניינות ועמוקות ולגור בדירה המגניבה של דון וג'יל. התרגום המוצלח של תום אבני מרגיש טבעי ולא זר, כמו שלפעמים סיפורים מחו"ל מרגישים לנו. העובדה שההצגה מתרחשת בניו יורק לא מרגישה קרה ומרוחקת ובשל חוסר התמקדות במיקום מרגישים כאילו מדובר בדירת שותפים בתל אביב.

השחקנים הם שם המשחק

היתרון הכי חזק של ההצגה הוא המשחק המצוין של ארבעת השחקנים שמצליחים לגרום לקהל לשכוח שמדובר בהצגה קטנה מבאר שבע. נתחיל בתום אבני, שידוע כבר שנים כאחד השחקנים המפורסמים וטובים בארץ שכבר מזמן הפך ממוגלי להצלחה בתיאטרון. הגילום של דון העיוור מרגיש טבעי ולא מונפץ ובכללי ההופעה של אבני מצוינת ואמיתית. לידו, ענבר דנון הצעירה שובה את הקהל בקסם ובחיוך הענקי שלה, שגורם גם לאנשים הנוקשים ביותר לאהוב את הבחורה הזרוקה והמבולגנת שעל הבמה. דנון בהחלט מצליחה לעמוד בקצב של השחקנים הותיקים שאיתה על הבמה וגורמת לקהל להתאהב בה ולחכות לתפקיד הבא שלה.

נסיים עם חיזוקים לבימוי הנהדר של אלדר גרויסמן גוהר, לתפאורה המצוינת שאחראית עליה נטע הקר והמוסיקה שמשרה בדיוק את האווירה הנכונה שעליה אחראי אלעד אדר.

אל תפספסו את ההזדמנות לראות את ההפקה הזו, אתם הולכים לצחוק ולבכות בו זמנית ותאמינו לי- אתם לא תצטערו.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.