המחזמר ספאמלוט מושלם לכל מי שרוצה לצחוק על התיאטרון ועל הרצינות שביומיום. הוא משעשע בלי להתאמץ ומלא בשחקנים מוכשרים בטירוף שמחזיקים את ההפקה ביד רמה.
ימי הביניים במודעות עצמית
ספאמלוט לוקחת אותנו לתקופת ימי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. במסע להשלים את המשימה שניטלה עליהם, ארתור והאבירים עוברים דרך אימפריות שונות, עם טקטיקות מיוחדות וגילוי עצמי כדי לנצח את המשימה ולהביא את ההצלחה חזרה לממלכה.
אמנם העלילה שלה יכולה להישמע כמו מחזמר ענתיקה עם סיפור עמוק, אבל ספאמלוט היא ממש לא כזו. היא לא מתיימרת להיות עם עלילה עמוקה, סיפור טוב כזה שתחשבו עליו עוד הרבה אחרי או אפילו דמויות עם תהליך. לא ולא, היא כאן אך ורק כדי להצחיק, והיא עושה זאת בצורה הכי ירודה ושפלה שיש, וזה מצליח לה.
ההומור של המחזמר הזה לא יתאים לכל אחד. הוא נמוך, אידיוטי ולא צריך לחשוב יותר מדי על התיחכום שלו כי אין כזה. אבל ברגע שמשחררים את הרצון בבדיחות ייחודיות או עמוקות ונהנים פשוט מהרגע, נכנסים למסע של צחוקים בלתי פוסקים מהדברים הכי שטותיים שיש.
המתנה של ספאמלוט היא להמיר כל צופה חזרה לצעירותו ולצחוק מהדברים הכי ילדותיים שיש, כמו 5 דקות של יריקת בוז בשיטות שונות, מנגינות מגוונות ואפילו כוריאוגרפיה מיוחדת. מצאתי את עצמי מרימה גבה, מגחכת ואז בסוף צוחקת בלי הפסקה מדברים שבדיעבד הייתי אומרת לעצמי – לא התבגרת? ובכן, לא. מה יותר כיף מלבוא להצגה לא שיפוטית בכלל ולהנות כמו ילדה קטנה?
לצחוק על התיאטרון בשירה
חלק גדול מאוד מההומור הרדוד והכיפי בטירוף של המחזמר הוא כלל השירים המודעים לעצמם ומודעים לקהל. ישנה שבירת קיר רביעי (התייחסות לקהל) כל שיר שני ומודעות רבה למה שקורה בהצגה הנוכחית והתיאטרון בכלל. כך למשל אחד השירים הטובים ביותר היו של השחקנית הראשית שמדברת על זה שהיא הייתה תקועה במאחורי הקלעים יותר מחצי שעה ונמאס לה.
השירים הללו יחד עם העלילה המגוחכת מעלים את רף ההומור ופשוט עושים כיף. אין לי דרך אחרת לתאר את זה, כי לא צחקתי ונהניתי כל כך מהמנגינות ומהמילים של השירים כבר הרבה מאוד זמן. כמובן שהביצוע, הכוריאוגרפיה והבימוי כולם תורמים אבל עם שירים כאלו לא צריך מאמץ כזה גדול כדי שהם יצליחו להרים חיוך וצחוק על פניהם של הקהל.
החלק היחידי שקצת לקה בחסר היה התפאורה, שנראתה ממש כאילו ילדים בנו אותה. היא מאוד מצועצעת ולא בקטע מחמיא והרגישה מעט ירודה, אך עם כל מה שקורה מסביב ועם צוות השחקנים המופלא זה לא הפריע לי יותר מדי להנאה המרובה שחוויתי שם. לפחות יש גם שיר שלם על יהודים אז זכינו למגן דוד ענק באמצע הבמה שזה בפני עצמו מספק מאוד.
צוות שחקנים קומי ומוצלח
ההפקה הזו של ספאמלוט מגיעה עם צוות שחקנים מרשים במיוחד שכל חובב תיאטרון מושבע יתעלף ממנו. כל אחד ואחד מהשחקנים מביא קומיות שונה שמייחדת אותו לצד השאר ומוסיפה למשוואה הכוללת של המחזמר השובה הזה. חשוב גם לציין שלמרות השמות הגדולים, כל אחד נותן מקום לשני לפרוח ולהיות במרכז ברגעיו הקומיים המיוחדים.
אז את מי אפשר לראות שם? קודם כל, ג׳יימס מונרו איגלהרט בתור ארתור המלא בעצמו, המביא את האגואיסטיות למרכז הבמה בצורה הכי משכנעת שיש. לצידו יש את כריסטופר פיצג׳רלד הנהדר בתור הסיידקיק הנאמן שמספיק להסתכל על פניו התמימות ולהתאהב. שניהם ביחד השפריצו כימיה לכל עבר והשלימו זה את זה בצורה מושלמת.
לידם קיבלנו גם את טארן קילם הנהדר שיצא במגוון תפקידים ומבטאים אבל הפגין יכולת מדהימה של יריקת בוז במשך 5 דקות בלי להתפוצץ מצחוק. תאמינו לי, אני לא מבינה איך הוא עושה את זה ערב אחר ערב בלי להישפך מעצמו. מייקל יורי גם כן היה מצוין בתור הפחדן התורן והפליא ביכולות שירה נהדרות ומבטים הורסים מצחוק.
אך מבחינתי שניים מהשחקנים היו הכוכבים הגדולים ביותר על הבמה. הראשונה היא לזלי קריצר, שראיתי לפני כן בביטלג׳ויס אבל פה היא הייתה פנומנלית. בתור האישה היחידה בתפקיד ראשי היא הייתה קומית, רצינית כל כך עם הטקסט המופרך הזה שזה היה פשוט קורע מצחוק והפגינה יכולות ווקליות מטורפות.
השני, עם יכולות שלא ראיתי אצל אף שחקן לפניו היה אית׳ן סלייטר. לא רק שהוא החליף דמויות על ימין ועל שמאל ועבד מאוד קשה בהצגה, הוא גם הפגין יכולות קומיות גופניות שנראו חסרות מאמץ. הוא החזיר את הקומיות של צ׳רלי צ׳פלין לתיאטרון ואי אפשר היה להסיט ממנו את העיניים בכל רגע שהוא דרך על הבמה. מה שנקרא – מושלם.
המחזמר ספאמלוט הוא צחוק רצוף שאי אפשר לפספס. ממליצה לבוא עם ראש פתוח לחזור להיות ילדים ולהנות מבדיחות פשוטות וכיפיות ולא לחפש את התיחכום, כי בסוף הקומיות היא בגוף, בכוריאוגרפיה ובמודעות העצמית.
