Home » המלצות » עמוד 3

קטגוריה: המלצות

Playbill For Dummies

לא שמעתם על המונח "פלייביל"? הפוסט הזה הוא חובה בשבילכם.

אז מה זה פלייביל בכלל?

פלייביל הינו מגזין חודשי בארה"ב, המחולק חינם, לבאי התיאטרון. הפלייביל הראשון הודפס בשנת 1884 עבור אחד התיאטראות ברחוב ה-21 במנהטן והיום הוא ניתן לכל באי התיאטרון בברודווי ואף לחלק מהתיאטראות באוף ברודווי.

לפלייביל שני חלקים עיקריים, הראשון מתיחס לכל הקשור להצגה הספציפית, כגון: הביוגרפיה של השחקנים, השירים של ההצגה, הביוגרפיה של כל מי שעבד מאחורי הקלעים על ההפקה הזו (במאי, כוריאוגרף וכו') ועוד. החלק השני, זה שמתעדכן כל חודש, כולל כתבות חודשיות על ברודווי, ראיונות עם שחקנים, רשימה של כל ההצגות המציגות החודש ועוד.

למה אני צריך את זה?

מזכרת נחמדה לחזור אחורה ולראות את מי ראיתם בהצגה לפני שנים.

וכמו בהרבה דברים, הפלייבילס הפכו עסק לאספנים. יש אנשים שאוספים פלייבילס וממסגרים אותם או מוצאים דרכים יצירתיות להציג אותם לראווה בחדרם. ישנם אפילו קלסרים מיוחדים לפלייבילס למי שרוצה לשמר אותם בארון וכמובן שוק בינלאומי למסחר בפלייבילס.

אספנים "רציניים" גם ידאגו להחתים את השחקנים על הפלייביל, מה שיעלה את ערכו בשוק. איך עושים זאת ניתן לקרוא בפוסט הבא.

איך אני משיג אחד?

1. לנסוע ולראות את ההצגה בעצמכם.

2. לבקש מחבר שנוסע שיקח עוד אחד בשבילכם. אפשר לבקש מהסדרנים אקסטרה פלייבילס ולרוב הם יתנו לכם, וגם אם לא – יש להם ערימות של הפלייבילס מאחורי השורה האחרונה אז תוכלו בשושו לחטוף עוד אחד.

3. לרכוש באחד מאתרי הקניות – Amazon, Ebay וכו'. ישנם אנשים שמוכרים פלייבילס ישנים שלהם במחירים סבירים.

4. לרכוש באחת מקבוצות הפייסבוק (יש לפחות 4 כאלו) מאדם רנדומלי ברשת. הרכישה מתבצעת בצורה פרטית ולא בטוחה אבל קחו בחשבון שרובם חובבי תיאטרון כמוכם (ואם אתם לא בטוחים יש קבוצה שלמה שמפרסמת שמות של האנשים שאי אפשר לסמוך עליהם – Known Scammers ).

5. ישנה אופציה נוספת של החלפת פלייבילס (פלייביל עבור פלייביל) שמתבצעת דרך הקבוצות פייסבוק כמו האופציה הקודמת.

להלן הקבוצות שבהן ניתן לקנות או להחליף פלייבילס:

Playbill & LOB Trading & Selling

Playbill Trading and Selling

Playbill and Flyer Trading and Selling

Broadway Trading- Playbills, Programs & Memorabilia

יש לכם אוסף משלכם? שתפו תמונה שלכם עם האוסף!

10 הצגות חדשות שאנחנו הכי מתרגשים לקראת העלייה שלהם בברודווי

היופי בברודווי ובעולם התיאטרון הוא שעם הכאב של ירידת הצגות אהובות יש את ההתרגשות של עליית הצגות חדשות. בכל שנה בממוצע עולות בניו יורק, בברודווי, כ-35 הפקות חדשות של הצגות, מחזות זמר ומופעים מיוחדים. לשם כך, ריכזנו את עשרת המחזות זמר שאנחנו הכי מתרגשים לקראת העלייה שלהם בשנה הקרובה:

10. West Side Story – סיפור הפרברים

נפתח בתאריך: 10.12.2019

טוני ומריה חוזרים לברודווי בהפקה מחודשת ומעניינת עם ריקודים חדשים לגמרי וצוות שחקנים צעיר ומוכשר. ההפקה הזו מובלת על ידי איבו ואן הוב שמבטיח להביא את הקלאסיקה לבמה כאילו זו הפעם הראשונה.

לקניית כרטיסים

9. The Tina Turner Musical – טינה טרנר המחזמר

נפתח בתאריך: 12.10.2019

המחזמר המוצלח מלונדון עושה את המעבר האמיץ לבמות ברודווי וההתרגשות כבר בשיאה. עם הכוכבת הראשית אדריאן וורן, שכבר הופיעה בניו יורק בתפקידים אייקונים אחרים, ההצגה כבר יוצרת באזז וכל מה שנותר זה ללכת לראות על מה כל המהומה.

לקניית כרטיסים

לקריאה על המחזמר

8. Diana – דיאנה

נפתח בתאריך: 02.03.2020

מחזמר על חייה של הנסיכה המפורסמת בעולם מגיע לניו יורק ונשמע מבטיח ומרתק. מבט עמוק אל חייה של הנסיכה מוולס, הדילמות והקשיים איתם נאלצה להתמודד והדרך שעשתה בכדי להפוך לאחד האייקונים הגדולים בעולם, אי אפשר לומר שזה לא נשמע מעניין.

לקניית כרטיסים

7. MJ The Musical – אמ ג'יי המחזמר

נפתח בתאריך: 06.07.2020

נכון יש את המחזמר Thriller בלונדון שמצליח מאוד, אבל ניו יורק צריכים לעשות משהו אחר, וכך נולד המחזמר השני של מייקל ג'קסון. המחזמר יספר את סיפורו של האגדה, בדגש על ההכנות שלו ושל הצוות שלו לסבב ההופעות ב-1992, ויכלול את שיריו המצליחים ביותר כשהם מתאמנים לקראת המופע.

6. Plaza Suite – סוויטת הפלאזה

נפתח בתאריך: 13.03.2020

טוב, אמנם זו הצגה ולא מחזמר אבל מת'יו ברודריק ושרה ג'סיקה פארקר חוזרים לברודווי ועוד ביחד (הם זוג במציאות)! לא יכולנו שלא להכניס את זה לרשימה, במיוחד שזו הצגה כיפית וקומית שלא עלתה בברודווי מאז שנות השישים. סיפור ההצגה מתרחש בסוויטה במלון פלאזה ומספר את סיפורם של 3 אורחים שהגיעו לסוויטה בזמנים שונים.

לקניית כרטיסים

5. Company – קומפני

נפתח בתאריך: 02.03.2020

ההפקה ההפוכה שהתחילה בלונדון עוברת כעת לניו יורק ומלהיבה את כולנו. אמנם זו לא הצגה חדשה, ההפקה הזו מכניסה טוויסט כשהיא הפכה את הדמות הראשית לאישה ולא גבר כמו תמיד. ההיפוך הזה גורם להפקה להיות חדשנית ומעניינת וקיבלה ביקורות כל כך טובות שהיא זכתה לעבור לברודווי.

לקניית כרטיסים

לקריאה על המחזמר

4. Jagged Little Pill – גלולה קטנה ומשוננת

נפתח בתאריך: 03.11.2019

המחזמר עם שיריה של אלאניס מוריסט סוף סוף מגיע לברודווי. עם הרצה ראשונית במסצ'וסטס, המחזמר המבוסס על האלבום המפורסם של מוריסט עובר לניו יורק בהתלהבות מרובה ואנחנו לא יכולים לחכות.

לקניית כרטיסים

3. SIX – שש

נפתח בתאריך: 13.02.2020

המחזמר הזה צבר אהדה ענקית מההרצה שלו בלונדון ואנחנו ממש לא מופתעים שהוא עובר לניו יורק. המחזמר מספר את סיפורן של ששת נשותיו של הנרי השמיני בצורה מודרנית ומשעשעת, כאשר כל אחת עולה ומספרת כיצד הנרי פגע בה בצורה הכי קשה ולמה היא צריכה להיות הזמרת הראשית בלהקת הפופ שלהן. מעניין, מרגש ומגניב ביחד!

לקניית כרטיסים

לקריאה על המחזמר

2. The Music Man – איש המוזיקה

נפתח בתאריך: 09.09.2020

אוקיי, לא מדובר במחזמר חדש אלא חידוש של מחזמר ישן, אבל החידוש הנ"ל כולל בתוכו גם את יו ג'קמן וגם את סוטן פוסטר ובגלל זה אנחנו לא מסוגלים להפסיק לצעוק ולקפוץ מרוב התרגשות. שתי אגדות על במה אחת זה כל מה שביקשנו מהעונה הזו, במחזמר המספר את סיפורו של הנוכל הרולד היל שמתחזה למנהל להקות בנים המבין במוזיקה.

לקניית כרטיסים

1. Mrs. Doubtfire – מיס דאוטרפייר

נפתח בתאריך: 09.03.2020

הסרט המפורסם בכיכובו של רובין וויליאמס מגיע לבמות התיאטרון עם גרסה מוזיקלית מחדשת וכיפית. המחזמר צובר באזז כבר תקופה די ארוכה ועכשיו סוף סוף הכריזו על כך רשמית שהוא הולך להגיע לברודווי. עם הרצה מוקדמת בסיאטל, בכיכובו של רוב מקלייר, המחזמר מספר את סיפורו של דניאל הילארד שאשתו נפרדת ממנו ובשביל לבלות זמן עם ילדיו הוא מתחזה למנקה שמגיעה לביתם.

לקניית כרטיסים

מסכימים עם הדירוג שלנו? מה ההצגה שאתם הכי מתרגשים לקראתה?

StageDooring – מה זה ואיך אפשר להשתתף?

סטייג'דור, או במילים אחרות – דלת כניסת האמנים, הפך במהלך השנים לפעולה ולא רק לשם עצם. ישנו מנהג, בעיקר בניו יורק, שבו לאחר ההופעה ואחרי הקידה ניתן להגיע לסטייג'דור ולחכות לשחקנים לצאת ולחתום על הפלייביל שלכם (החוברת שמקבלים בהצגה). המנהג הזה הפך להיות כל כך פופולארי שהיום אין הצגה בברודווי שלא עושה את זה והשחקנים עצמם מאוד מתרגשים לצאת ולפגוש את כל המעריצים שלהם.

אז איך עושים את זה ומה המנהגים המקובלים? בשביל לענות על השאלות האלו ריכזנו לכם כמה טיפים לסטייג'דורינג:

1. וודאו היכן הדלת נמצאת כדי שתדעו איך להגיע אליה – ברוב ההצגות הדלת נמצאת ממש ליד דלת היציאה לקהל אבל יש מקרים יוצאי דופן בהם צריך ללכת מעט בשביל להגיע לסטייג'דור. לכן, כדאי לשאול את אחד מהסדרנים במהלך ההפסקה או לאתר את הדלת לפני ההצגה (יש שלט על הדלת שמציין שהיא הסטייג'דור ולרוב יש בסביבה חסמים בשביל להפריד בין הקהל לבין השחקנים). כדאי לכם גם לנסות ולמהר לצאת מהתיאטרון אחרי הקידה כדי לתפוס מקום טוב.

כשהלכתי לראות וויקד לקח לי מלא זמן למצוא את הסטייג'דור ופספסתי את השחקן הראשי. הסתבר שהדלת הייתה מחוץ לאולם מעבר לכביש קטן המוביל לחנייה במקום שבחיים לא הייתי מנחשת ללכת אליו. 

2. הכינו את הפלייביל שלכם והפלאפון ביד – הולך להיות צפוף והולכים להיות הרבה אנשים. לכן, כשהשחקנים יוצאים הם לרוב מעדיפים לחתום יחסית מהר אז תהיו מוכנים עם הכל ביד כדי שלא תצטרכו להתעסק יותר מדי ולפספס את השחקן (לא תמיד הם יחכו לכם). אפשר לנסות ולהחתים יותר מפלייביל אחד אבל זה תלוי בשחקן ובעומס שיש בסטייג'דור.

כל הצגה הייתי דואגת לקחת עוד שני פלייבילס לאחיות שלי והייתי מחתימה גם אותם. לרוב השחקנים היו סבלניים וחתמו על שלושתם אבל לפעמים כשראיתי שיש עומס הבאתי לשחקנים לחתום רק על אחד.

3. תתכוננו לחכות – השחקנים בסך הכל באים ליום עבודה רגיל. חלקם צריך זמן רב להוריד את האיפור או אפילו להתקלח אחרי ההופעה ולכן יכול להיות מצב שתחכו יחסית הרבה זמן עד שהשחקן שאתם רוצים יצא.

האינטראקציות הכי כיפיות שלי היו עם שחקנים שחיכיתם להם מעל 20 דק'. בזמן הזה מרבית הקהל כבר הלך ונשארו מספר מועט של אנשים ככה שיכלתי לנהל עם השחקן או השחקנית שיחה נורמלית, לקחת תמונה בכיף ואפילו לקבל מהם הקדשה. למשל, השחקנית סטפני ג'יי בלוק אהובה מאוד על אחותי אז ביקשתי ממנה לחתום לה הקדשה ומזל טוב על הפלייביל לקראת היום הולדת שלה. לא רק שהיא כתבה את השם שלה וחתמה לה בענק, היא גם כתבה מזל טוב על עמוד שלם וממש שמחה לעשות את זה. הנדיבות שלהם ברגעים אלו מדהימה ושווה כל דקת המתנה.

4. תחתימו את כולם – אמנם השחקני אנסמבל לא מפורסמים היום אבל אי אפשר לדעת מה יקרה איתם מחר. חוץ מזה, הם כל כך שמחים לחלק חתימות ולדבר עם מעריצים שהם יעשו את זה בכיף גדול ויתרגשו מאוד אם תזרקו להם איזו מילה טובה או תבקשו תמונה.

הייתה הצגה שהגעתי אליה בגלל שחקן אנסמבל אחד שקלטתי אותו בוידאו של אחד הנאמברים. הוא רקד בצורה כזו מופלאה שהייתי חייבת ללכת לראות את ההצגה בלייב. בסטייג'דור זיהיתי אותו וסיפרתי לו שהוא הסיבה שבגללה הגעתי. אתם יכולים לדמיין כמה מאושר הוא היה באותו הרגע ואיזה חיוך ענק עלה לו על הפנים. 

5. יתכן והשחקן שאתם רוצים לפגוש לא יצא. זו זכות ולא חובה והם בסך הכל בני אדם שרוצים לחזור הבייתה למשפחה שלהם. לרוב, ככל שהם מפורסמים יותר ככה הסיכוי שיצאו קטן יותר. עדיין שווה לחכות ואולי תיפלו על יום שבו הם יחליטו לפגוש קצת מעריצים.

לא פעם ולא פעמיים חיכיתי הרבה זמן עד שהשומר אמר את המילים המאכזבות "אין יותר שחקנים שיוצאים היום". זה קורה וזה מבאס, אבל סה"כ זה מובן וממשיכים הלאה. אבל כשהם כן יוצאים ואתם המזליסטים שהיו שם זה כיף גדול ומרגיש כמו רגע נדיר בקהילת התיאטרון. למשל, בן פלאט לא היה תמיד יוצא ולי יצא להיות באחת ההצגות הראשונות שהוא כן יצא ואפילו הצטלם עם הקהל.

6. אל תהיו חצופים. תגידו תודה על החתימה, התמונה או אפילו על ההופעה הטובה שהם הציגו בפניכם. אל תגעו בהם אם הם לא מסכימים ותשאלו אם אפשר לקחת תמונה. תהיו מנומסים ותזכרו- הם לא חייבים לכם כלום.

ראיתי את שון הייז בהצגה ולפני שהוא יצא לסטייג'דור הם הכריזו בקול רם שהוא לא לוקח תמונות. כשהוא הגיע אלי שאלתי אותו בנחמדות אם אני יכולה להצטלם איתו (בכל זאת ניסיתי) והוא אמר שכל עוד הוא חותם אין לו בעיה. כנראה הוא היה בלחץ של זמן ורצה לסיים מהר, אז מזל שהבאתי לו 3 פלייבילס לחתום עליהם ובזמן צילמתי הוא היה נחמד מספיק לחייך לשנייה למצלמה.

סה"כ מדובר בחוויה כיפית והזדמנות נדירה להוקיר תודה לשחקנים שהוציאו את נשמתם על הבמה לפניכם. זה מצב של WIN WIN כשהשחקנים נהנים לקבל מחמאות והקהל נהנה מקצת יחס אישי. אל תתביישו לספר שאתם מישראל, להגיד להם כמה נהניתם ואפילו לומר לשחקן האהוב עליכם שהוא היה הכי טוב בהצגה.

הלכתם לסטייג'דור? יש לכם חוויה מגניבה? שתפו אותנו!

 

ביקורת – אוקלהומה Oklahoma!

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את החידוש המודרני של הקלאסיקה- אוקלהומה!. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

המחזמר אוקלהומה מביא אותנו לימי 1906, עוד לפני שאוקלהומה הייתה מוגדרת כמדינה בארה"ב, לעיירה קטנה עם חוואים ובוקרים. במרכז ההצגה עומד קורלי, בוקר צעיר שמאוהב בלורי והוא נלחם עליה אל מול ג'וד, חוואי בחווה של משפחתה של לורי שאוהב אותה גם הוא. בצל המשולש רומנטי אנו נכנסים למתחים וניצוצות שעפים באוויר.

אוקלהומה היא קלאסיקת ברודווי שהחלה את דרכה בשנת 1943 וזיכתה את כותבים, המרשטיין ורוג'רס, בפרס פוליצר ובשלל פרסים נוספים. היא בדרך כלל מועברת כמו רוב ההצגות הבנאליות, בשמחה, ריקודים מפוארים, במה מטורפת עם תפאורה משוגעת. אבל כאן לא תקבלו משהו נורמטיבי, כל מה שתקבלו כאן זה יצירתיות ואופל שנשפך בין השחקנים לתפאורה לבמה ולבימוי.

נתחיל בזה שההצגה מועברת בתאטרון העגול – Circle in the Square, שכשמו כן הוא- במה באמצע הקהל שיושב בשלושה מצדדיה, מה שנותן קירבה לשחקנים ולהצגה בדרך שבמה רגילה לא מספקת. חוץ מזה, אין כמעט דבר על הבמה הפשוטה הזו. התזמורת הקטנה יושבת באמצע ובקצוות הבמה ישנם שולחנות שהקהל יושב מצדם האחד והשחקנים מהצד השני. זיהו, פשטות טהורה.

משהו נוסף שהבמאי הביא בהפוכה הוא התאורה. בתור קהל אנו רגילים שהאולם מואר עד שעושים לנו סימן שמתחילה ההצגה ואז למשך ההצגה אנו בקושי רואים מי מימיננו ומי משמאלנו, אבל לא כך יהיה לכם באוקלהומה. כאן הבמאי החליט להשאיר את כל האולם מואר כאילו אנחנו, הקהל, לוקחים חלק בהצגה. האור הזר הזה נותן תחושה אחרת ומשונה שאני דווקא מאוד אהבתי. במהלך ההצגה הבמאי עושה שימוש חכם ויצירתי באור ובחושך גמור והופך סצנות מוכרות למשהו חדש לגמרי שאף אחד לא מצפה לו, ואפילו הפתיעו אותי כמה פעמים.

הבמאי כאן לקח סיכון ענק, כשהוא לקח קלאסיקה שכזו ושינה הכל. ריקוד מפואר ושמח עם כמות גדולה של רקדנים הוא הפך לריקוד אפל ומוזר עם רקדנית אחת בודדה. לגרום לשחקנים שלך לשחק באור מוחלט ליד הקהל ואז רגע אחרי זה בחושך מוחלט ועם מיקרופון בודד. אפילו האוכל שהגישו לקהל בהפסקה הוא סיכון שכן זה עוד תקציב שצריך להשקיע, הכנות מטורפות כל ערב והלכלוך האינסופי שזה בטח יוצר. אני הפכתי למעריצה ענקית של הבמאי, דניאל פיש, וכל כך התרשמתי ממה שהוא עשה עם אוקלהומה שמתחשק לי שהוא יקח עוד קלאסיקה שכזו ויהפוך אותה לגמרי.

אך דבר אחרון חביב, אי אפשר להתעלם מהשחקנים המטורפים שליהקו לכאן. הפשטות של הבמה והתאורה מובילה לכך שהשחקנים צריכים להכניס אקסטרה כישרון בשביל למלא את החלל הזה, והם עושים זאת ללא מאמץ. דיימון דאנו הוא שם שאתם צריכים לזכור, כי קול מלאכי כזה יש פעם במילניום, והוא זה שגרם לי לבוא לראות את ההצגה. הלכתי לראות אותה בלי לדעת עליה כלום, ואלוהים ישמור כל פעם שהוא פתח את הפה לשיר נמסתי מרוב אושר. חוץ ממנו יש לנו את אלי סטרוקר, שחקנית ברודווי על כיסא גלגלים שרק ממשיכה לשבור שיאים ובצדק, כי כישרון כזה אסור לפספס, ושלל שחקנים מעולים אחד אחד.

אחרי צפייה בהצגה הזו אני יכולה להבין למה היא זכתה בפרס הטוני לחידוש המוצלח ביותר. הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

אז מה אתם עוד עושים כאן? אין מספיק הצגות שלוקחות סיכונים כאלה ומציגות קלאסיקות אהובות בצורה כזו אפלה ומעוותת. אני עפתי בשמיים מההצגה הזו ולא יכולה להפסיק לחשוב עליה עד היום, חודשיים אחרי שראיתי אותה. במהלך ההצגה תפסתי לעצמי את הראש לפחות 5 פעמים מרוב שהופתעתי לטובה וזה לא קורה לי הרבה, אז אין פה שאלה – ההצגה הזו שווה כל גרוש שתשקיעו בה.

לעמוד ההצגה

ביקורת – באו משם Come From Away

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

והיום- Come From Away (באו משם):

המחזמר "Come From Away" מחזיר אותנו לימי ה9.11, הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק. כל ארה"ב הייתה בהיסטריה ואיתה כל העולם, אך היו כמה אלפי אנשים שלא ידעו על הפיגוע כלל. אנשים אלו היו על מטוסים שונים שהיו אמורים לנחות בארה"ב, אך בשל החשש מפיגועים נוספים שלחו את כל המטוסים שהיו בקרבה לעיירה נידחת בקנדה בשם ניו פינלנד. עיירה קטנה זו הייתה צריכה תוך יום להתארגן על מקומות שינה לאורחיה, אוכל ושירותים שונים בשביל שהנוסעים המבוהלים ירגישו הכי בבית שאפשר.

הסיפור של המחזמר הוא לב ליבו והוא מרהיב ביופיו. הקשר בין אנשים הבאים מרקע שונה, התמיכה בין אדם לאדם בלי היכרות מוקדמת והחברויות הנוצרות מאירוע טרגי שכזה מביאים משהו אחר לבמה שלא ראיתי לפני כן. ההפקה ידעה שיש לה סיפור יפיפה שאינו מצריך הרבה שואו ובלאגן מסביב ומספיק להציג אותו כפי שהוא, וזה עובד.

בשל מסקנה זו אין תפאורה מפוארת ומשוגעת, יש כיסאות ושולחנות וזה כל מה שצריך. הפשטות הזו היא זו שעושה את ההצגה לכזו מדהימה ושובה. במשך שעה וחצי (ללא הפסקה) הקהל מכור בצורה שלא ראיתי כבר הרבה זמן והכוריאוגרפיה הרשימה אותי שוב ושוב ושוב. אם יש משהו שאני אוהבת זה לעשות הרבה מקצת וזה מה שהמפיקים עשו כאן.

הלהקה החיה על הבמה נותנת נופך נוסף שפשוט מדגיש עוד ועוד כמה נשמה יש להצגה אחת. עוד משהו ששווה לציין הוא שכל הקאסט, כל שחקן ושחקן, מתאר אדם נורמטיבי בלי היופי המוקצן שלפעמים אנו רגילים לראות בתאטרון ובקולנוע. כל אחד בקהל יכול להתחבר לדמות אחת לפחות כי בסופו של דבר כל שחקן מייצג אנשים אמיתיים וסיפור אמיתי, ואי אפשר להביא את בראד פיט או אנג'לינה ג'ולי לייצג את האדם הנורמטיבי. הכישרון לא מתבטל כמובן והשחקנים עושים עבודה נהדרת עם כל התפקידים השונים שלהם.

הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

אז אם יוצא לכם להיות בניו יורק או בלונדון אל תפספסו! אין הרבה מחזות זמר שמרגשים אותך כל כך ומציגים סיפור אמיתי כזה יפה. אה, ויש גם הפתעה קטנה באמצע ההצגה לכל הישראלים והיהודים בעולם שלי אישית עשתה כל כך טוב על הלב.

לעמוד ההצגה

ביקורת – לא לריב (הקאמרי)

בהופעה חיה ובועטת, ההצגה "לא לריב" שמה מערכת יחסים קשה בין אחים במרכזה ולא מפחדת להיות גסה וצועקת, גם אם לעתים היא מאבדת מעט מהאותנטיות שלה. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

ההצגה "לא לריב" מתחילה במשרד עורכי דין, שם אנו פוגשים את שלושת האחים בסיפור- סלע ההיפי, איילת הלחוצה וגור התינוק. שלושתם נפגשים עם עורך הדין ביטון בכדי לפתוח את צוואתו של אביהם, שנפטר לא מזמן. המפגש בין השלושה מעלה הרבה כעסים ומתח שנצבר לאורך השנים וזה רק מתגבר כשהם מגלים שאביהם השאיר להם הפתעה אחת גדולה לפני מותו.

כשהגעתי להצגה באתי בלי שום ידע מוקדם, בקושי את שמה זכרתי, ולאט לאט הופתעתי לטובה מהנפשות הפועלות בה. הדבר הראשון שתפס אותי הייתה התפאורה היפיפייה ששבתה אותי על ההתחלה. ערן עצמון עשה עבודה מדהימה בשילוב של מספר סטים שונים בצורה יפה ונקייה, עם שינוי חד וחלק בין המשרד עורכי דין המפואר והיפה לבין הדירה של האב הישנה והמעופשת. התפאורה הייתה יכולה להיות מושלמת אלמלא היו בה כמה אי דקויות שהורידו מאותנטיות ההצגה, למשל: עמדת המזכירה ללא מחשב או לפטופ והדירה של האב בלי תמונות של הילדים או הנכדים. לא נורא.

הגיע הזמן, נכבים האורות, הקהל מתיישב וההצגה מתחילה. סה"כ אנו נחשפים ל-6 שחקנים בהצגה, 3 נשים ו-3 גברים, וחד וחלק אפשר לומר שהנשים עקפו את הגברים בסיבוב. כנרת לימוני, ירדן ניקפהמה וכמובן עירית קפלן כובשות את הבמה ומהפנטות את הקהל. ראשונה עולה לבמה כנרת לימוני בתפקיד המזכירה וישר היא מפתיעה את כולם עם השנינות והמהירות שלה, עם טקסט ארוך ומשעשע שדרכו היא סיפקה הרבה אתנחתות קומיות בהצגה כל כך מעורערת ורגישה. ירדן ניקפהמה הצעירה ממלאת את הבמה בנוכחות מרשימה ועירית קפלן הוותיקה יכולה לרגש ולהצחיק בו זמנית וזה למה אנחנו  אוהבים אותה כל כך.

אך עם כל הצחוק והיופי בהצגה היו לנו גם כמה אי תאימויות ואי הבנות. ישנם הרבה רגעים שאינם מרגישים אותנטיים בהצגה, אנו לא מבינים את ההיגיון במעשיהם של כמה מהדמויות ולפעמים הרגיש כאילו מורחים אותנו וכל מה שאנחנו רוצים זה לעבור לסצנה הבאה. גלעד קמחי וגור קורן (הבמאי והמחזאי בהתאמה) שניהם מדהימים במה שהם עושים ואולי בגלל זה ציפיתי ליותר. אם הייתם נותנים לי הייתי מקצצת את ההצגה ב-20 דקות בכיף והיא עדיין הייתה מוצלחת ומצחיקה כמו שהיא. ואנקדוטה אחרונה, אם עליתי על הטוויסט הסופי ב-20 דקות הראשונות של ההצגה אולי שווה לחשב מסלול מחדש.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"לא לריב" מתבססת ברובה על בדיחות שחורות ולעתים אפילו בדיחות צפויות שכאלו אבל היא עדיין משעשעת ומרגשת בו זמנית. היא מציגה מערכת יחסים מורכבת שרובנו מכירים בין אחים ובסופה גורמת לנו לרצות ללכת ולחבק את אחינו ואחיותינו בבית, כי משפחה יש רק אחת.

לקניית כרטיסים להצגה "לא לריב" לחצו כאן.

ביקורת – המופע של שר The Cher Show

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- The Cher Show (המופע של שר):

המופע של שר עוקב אחר חייה בשלושה שלבים- שלב הילדות ותחילת דרכה כזמרת, שלב הקריירה עם סוני כ"שר וסוני" ושלב הקריירה העצמאית. עוד מהיותה ילדה, ידעה שר שהיא רוצה להיות כוכבת ובמהלך שעתיים וחצי הקהל נפתח למסלול חייה שהביא אותה לאן שהיא בצורה יצירתית, מעניינת ומקורית.

להעביר סיפור חיים של דמות זה לא קל, במיוחד אם רוצים להראות כמה תקופות בחייה, ואחרי צפייה במחזמר הנ"ל אני יכולה לומר בוודאות שהיצירתיות בדרך שבה הם בחרו היא זו שגורמת לי להמליץ לכל אחד ללכת ולצפות במחזמר.

אז מה הם בעצם עשו? במחזמר ישנן 3 שחקניות ראשיות שמשחקות את שר, אבל במקום שכל פעם הן יתחלפו כשהתקופה אליה הן רלוונטיות תיגמר, הן מדברות זו עם זו. הן מתייעצות, מבקשות עזרה, מפטפטות ומה לא אחת עם השנייה, כאילו לא היו אותה האישה. צורת ההצגה הזו נותנת להצגה את הנפח והעומק שלה ונותן לנו כקהל הזדמנות נוספת לראות את השחקניות הנהדרות הללו על הבמה.

חוץ משירים נהדרים שכולנו מכירים ואוהבים, תפאורה נהדרת המתאימה לכל סצנה (כולל מסכים שמזכירים את שנות ה-70, סט הופעה שמזכיר את שנות האלפיים וכו'), מה שעושה את ההצגה לכל כך מוצלחת היא השחקניות הראשיות, בדגש על "השר המבוגרת יותר"- סטפני ג'יי בלוק. שלושתן אימצו את שר מא' ועד ת' ולרגעים ממש חשבתי ששר על הבמה. עם חיקוי כמעט מושלם של הקול, הדיבור, תנועת הגוף ועוד, הן מחזיקות הצגה ומעבירות משהו שהוא יותר מדמות.

דבר אחרון שאציין לטובה הוא התלבושות, החלפתן ועיצובן. כל תלבושת ותלבושת מכניסה אותנו לתקופה שבה ההצגה נמצאת, למהפך ששר עוברת במהלך השנים וכל זה תוך כדי שהן מעלפות חושים וגורמות לכל אישה בקהל לרצות ללבוש אותן. מה שהכי הפתיע אותי בהצגה הייתה מהירות החלפת תלבושות ופאות, כאשר פעם אחת אפילו ספרתי רק 8 שניות בין תלבושת לתלבושת! לדעתי יש שם 10 מלבישות מאחורי הקלעים לכל אחד מהשחקנים, טירוף!

אסכם ואומר, זו הצגה ששווה כל דולר, במיוחד אם אתם אוהבים את השירים של שר. ההצגה הצליחה להעביר סיפור חיים קשה ומורכב בדרך יפייפיה ומעניינת עם כוראוגרפיות מגניבות ופיצוץ של תפאורה. המלצה אישית- אל תפספסו.

לעמוד ההצגה

ביקורת – שורת המקהלה (הקאמרי)

אם כל הביקורת הנוקשה שיש לי על ההצגה הזו, היא משעשעת ומעבירה את הזמן בכיף. עוז מורג מביא לנו כוריאוגרפיה מצוינת, התפאורה הייתה מרהיבה והתאורה מעולה. לקניית כרטיסים!

שורת המקהלה מספרת את סיפורים של 12 רקדנים ורקדניות המגיעים לאודישן ונלחמים על מקומם בהצגה שעומדת לעלות. לכל רקדן סיפור משלו למה הוא התחיל לרקוד ובמהלך ההצגה אנו נחשפים לכל הסיפורים הללו.
מההתחלה הקונספט של ההצגה לא קרץ לי. זה הרגיש כמו אחד מסרטי האנסמבל שמפוצצים בכוכבים ובדמויות אבל יוצא לנו לחוות כל אחת מהן ל- 3 דקות מתוך שעתיים. אותו דבר כאן. עם 12 רקדנים ורקדניות כאשר לכל אחד יש שיר אחד שחושף את הסיפור האישי שלו, אין לנו הזדמנות להתעמק בדמויות ולגלות קצת מעבר למה שעל פני השטח.

אם נעזוב את קונספט ההצגה ונתמקד בהפקה שקמה בישראל, התאכזבתי לגלות שמדובר בהפקה ממוצעת לחלוטין, עם שניים או שלושה כוכבים שמנסים ללא הצלחה להיכנס לנעליים של מקביליהם בברודווי.
האכזבה הראשונה, ואולי הכי משמעותית, היא רמת הריקוד הירודה שבהצגה. להקת הורה של אנשים מעל גיל שלושים הייתה נראית יותר טוב. ציפיתי לראות קצת יותר חיים, קצת יותר תשוקה, קצת יותר משהו. בחייאת, על פוינט שמעתם? אני לא מתיימרת להיות רקדנית מהוללת בעצמי אבל את הבסיס אני יודעת. כשמישהו משחק רקדן אני מצפה ממנו למינימום, שזה פוינט, פלקס וליישר ידיים. ושלא אתחיל בכלל לדבר על קטע ה"סטפס", שבזמן שהרקדנים יחפים שומעים נקישות שמגיעות מהמוסיקה. לפחות שימו לחלק מהם נעליים נורמליות ותלמדו אותם איך באמת רוקדים סטפס, כי מה שהיה שם על הבמה לא היה קרוב לזה.

אך יחד עם האכזבה היו גם תגליות ומי שמפגיזה לאורך כל ההצגה זו דנה פרידר. הבחורה הזו מוכיחה שזה לא משנה מאיפה היא הגיעה, היא כאן כדי להישאר. היא מושכת את תשומת הלב אליה גם אם היא סתם ברקע. לידה, יחזקאל לזרוב לא נשאר אדיש. אמנם הוא משמש כמספר ההצגה רוב הזמן אך הוא מפגין יכולות סטפס מרהיבות (פה זה אשכרה היה סטפס), וזה היה תענוג לראות אותו מפזז על הבמה, למרות שהקטע היה תקוע כמו עצם בגרון בלי קשר לעלילה וכנראה סתם לתת לו קצת זמן במה. אבל התגלית האמיתית הייתה גלעד שמואלי, שגיליתי שהופיע כבר בתפקידים לא קטנים בהפקות קודמות, והגיע הזמן שכל בית בישראל יכיר אותו. גם מהיציע הרחוק ביותר הרגשתי את נוכחותו ואת הכאב של הדמות שלו. אני התאהבתי.
האחרונה החביבה, מיה דגן. דגן היא מעצמה, זה ידוע, ורק העובדה שהיא עומדת שם במשך כל ההצגה כאחת מהרקדניות צריך לתת לה שאפו ענק. אבל, היא לא רקדנית, והיא כנראה גם לא תהיה אחת כזו בקרוב. אז למה לתת לה מקום בקדמת הבמה? בברודווי, כשמביאים שחקן שהוא לא רקדן, שמים אותו מאחורה מאחורי הרקדנים המקצועיים כדי שלא יבחינו בהבדלים. במקום זה, כאן נותנים לה קטע סולו. כל מה שאני שאלתי את עצמי זה איפה רונה לי שמעון כשצריכים אותה?

עם כל זאת, יש לציין שהשוק בארץ קשוח. אין מספיק רקדנים טובים שיודעים גם לשיר וגם לשחק ולכן קשה להפקות מסוג זה להיות מדויקות. אני מבינה את המפיקים שרוצים להביא את ההצלחה מברודווי לארץ, אבל הגיע הזמן לבחור בהפקות שאפשר למצוא מספיק שחקנים או רקדנים שיביאו את ההצגה לרמה שהיא אמורה להיות בה.

אסכם ואומר שמדובר בהפקה ממוצעת אך בהחלט מהנה. ישבתי במשך שעתיים ונהניתי מהשירים ומהריקודים ובכללי מהשואו, על אף הביקורת שיש לי כלפיה. אמליץ על ההצגה למי שלא רקד באופן מקצועי בחייו ולא אובססיבי להצגות ברודווי כמוני.

לקניית כרטיסים להצגה "שורת המקהלה" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – הים כחול עמוק (בית ליסין)

רק בשביל לצפות בגאונות של לימור גולדשטיין ונדב נייטס אתם חייבים לבוא ולראות את ההצגה הזו. לקניית כרטיסים!

הסטר ניצלת מנסיון התאבדות, ואז נחשף סיפור חייה: נישואיה לשופט נכבד ומבוגר ממנה וסיפור אהבתה הנואשת לטייס לשעבר בחיל האוויר המלכותי. הסטר קרועה בין אהבה אידיאלית לאהבה אפשרית, בין הצורך בביטחון להתמכרות לריגוש. מי יציל את מי מסבך ההרס העצמי שמציף את המשולש הרומנטי המסעיר הזה?

ההצגה, בבימויו של אלון אופיר, מעבירה את הקהל עליות ומורדות, will they won't they, ועוד שלל רגשות ודרמות שהצגה כזו יכולה להעביר. אמנם הסיפור לעתים מעורר אנטגוניזם- האם אישה באמת צריכה גבר בשביל להיות מאושרת? למה תמיד הגברים בעמדת הכוח? איך אישה יכולה להיות כל כך חזקה אבל כל כך חלשה בו זמנית? אבל יחד עם כל זה עדיין שווה לשבת ולחכות לראות מה יקרה לגיבורה.

בשילוב סיפור כבד ותפאורה מוצלחת, ההצגה הזו היא כלום בלי שני הכוכבים שלה- לימור גולדשטיין ונדב נייטס. גולדשטיין מצמררת במשחק שלה ובו זמנית מראה נואשות וחוזק באישה אחת מבולבלת. היא עושה את ההצגה למה שהיא ובלעדיה הרמה פשוט יורדת. אך אי אפשר לשכוח גם את האביר על הסוס הלבן שמבחינתנו יכול רק לעמוד שם וכבר נתאהב בו. אפילו שהוא משחק את הדוש הכי גדול שיש, הוא שואב את הקהל לקול העמוק שלו ולכריזמה הנוטפת ממנו על הבמה. מצד אחד בא לנו לשנוא אותו כי הוא זבל אמיתי ומצד שני אנחנו מבינות למה גיבורת הסיפור התאהבה בו מההתחלה.

לצד שני האלילים האלו מופיעים שחקנים נוספים, שעוד לא הבנתי אם מדובר בעבודת הבימוי של אופיר או שפשוט ממש לא התרשמתי מיכולות המשחק שלהם. לצד נייטס וגולדשטיין העמוקים, שאר הקאסט נראה מצועצע, שטחי ולא משכנע במיוחד, או שאולי הכל בעצם נועד להדגיש את הכוכבים הראשיים? זה אתם תוכלו להכריע.

אוסיף גם ואציין שאחד הדברים הכי יפיפיים בהצגה היא התפאורה, ובמיוחד התמונות שמופיעות על הבמה. הצייר עשה עבודה כל כך טובה שמתחשק לי לצלצל אליו ושיצייר אותי גם.

אל תפספסו את היופי והכריזמה הנוטפת מנייטס וגולדשטיין תוך כדי שהם מספרים את הסיפור היפייפיה של הים כחול עמוק.

לקניית כרטיסים להצגה "הים כחול עמוק" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – סבוטאז' (התיאטרון העברי)

במבט מעט אחר על זיכרון יום השואה, אילן חצור מביא הצגה שכל ישראלי צריך לצפות בה ומצליח לשלב הומור יחד עם היסטוריה כואבת. לקניית כרטיסים!

ההצגה סבוטאז' מביאה אותנו לבית אבות בימים שלפני יום השואה. יאצק, יליד פולין במקור, מזדעזע כשהנהלת המוסד מחליטה לשלב גם ילידי מרוקו בחזרות לטקס יום הזיכרון לשואה שיצולם השנה לטלוויזיה. לכן, יאצק מחליט למרוד בטקס ומוביל אחריו את דיירי בית האבות נגד ההחלטה שהתקבלה ומסרב לדבר במהלך הטקס. בעקבות כך, הטקס מתחיל להתפרק ואנשים נפגעים והמרד יוצא משליטה.

שלמה בראבא מוביל את ההצגה המופלאה הזו, ואף שלעתים נראה כאילו הוא חצי מאלתר את המונולוגים הארוכים שלו ושההצגה נועדה לפאר את שמו, היא חובה לכל ישראלי שרוצה לחוות את השואה בצורה קצת אחרת. הסיפור שאילן חצור מביא כאן אינו זר לאף אחד- האם יש שואה קלה יותר מהשנייה? האם יהודים שלא באו מאירופה הנאצית לא סבלו כמו אלו שכן? לשאלות העולות במהלך ההצגה אין תמיד תשובה אבל כן צריך לדון בהן.

היופי הגדול של ההצגה הוא שאתם הולכים לצחוק בטירוף ולבכות מעצב והכל בטווח של שעה וחצי. צוות השחקנים המנצח, שאינו זר לעולם התיאטרון, מביא מגוון דמויות עם נפש פגועה ועבר שאינו נשכח וביחד מובילים את ההצגה למקום שהיא צריכה להגיע אליה. את החבורה מוביל בראבא בכישרון יוצא דופן, ובצדק ההצגה מפארת את שמו, אבל אסור לשכוח גם את שאר החבורה, יגאל עדיקא, ריטה שוקרון ויורם יוספסברג, שמייצגים נתחים שונים בקהילה הישראלית שאסור לשכוח.

הבימוי המוצלח של גדי צדקה יחד עם הבמה המסתובבת מביאים לנו סיפור שצריך שיסופר ודמויות שצריכות ייצוג, לבמה שכבר הרבה זמן לא ראתה הצגה בסגנון הזה.

לקניית כרטיסים להצגה "סבוטאז'" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.