Home » המלצות » עמוד 3

קטגוריה: המלצות

ביקורת – באו משם Come From Away

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

והיום- Come From Away (באו משם):

המחזמר "Come From Away" מחזיר אותנו לימי ה9.11, הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק. כל ארה"ב הייתה בהיסטריה ואיתה כל העולם, אך היו כמה אלפי אנשים שלא ידעו על הפיגוע כלל. אנשים אלו היו על מטוסים שונים שהיו אמורים לנחות בארה"ב, אך בשל החשש מפיגועים נוספים שלחו את כל המטוסים שהיו בקרבה לעיירה נידחת בקנדה בשם ניו פינלנד. עיירה קטנה זו הייתה צריכה תוך יום להתארגן על מקומות שינה לאורחיה, אוכל ושירותים שונים בשביל שהנוסעים המבוהלים ירגישו הכי בבית שאפשר.

הסיפור של המחזמר הוא לב ליבו והוא מרהיב ביופיו. הקשר בין אנשים הבאים מרקע שונה, התמיכה בין אדם לאדם בלי היכרות מוקדמת והחברויות הנוצרות מאירוע טרגי שכזה מביאים משהו אחר לבמה שלא ראיתי לפני כן. ההפקה ידעה שיש לה סיפור יפיפה שאינו מצריך הרבה שואו ובלאגן מסביב ומספיק להציג אותו כפי שהוא, וזה עובד.

בשל מסקנה זו אין תפאורה מפוארת ומשוגעת, יש כיסאות ושולחנות וזה כל מה שצריך. הפשטות הזו היא זו שעושה את ההצגה לכזו מדהימה ושובה. במשך שעה וחצי (ללא הפסקה) הקהל מכור בצורה שלא ראיתי כבר הרבה זמן והכוריאוגרפיה הרשימה אותי שוב ושוב ושוב. אם יש משהו שאני אוהבת זה לעשות הרבה מקצת וזה מה שהמפיקים עשו כאן.

הלהקה החיה על הבמה נותנת נופך נוסף שפשוט מדגיש עוד ועוד כמה נשמה יש להצגה אחת. עוד משהו ששווה לציין הוא שכל הקאסט, כל שחקן ושחקן, מתאר אדם נורמטיבי בלי היופי המוקצן שלפעמים אנו רגילים לראות בתאטרון ובקולנוע. כל אחד בקהל יכול להתחבר לדמות אחת לפחות כי בסופו של דבר כל שחקן מייצג אנשים אמיתיים וסיפור אמיתי, ואי אפשר להביא את בראד פיט או אנג'לינה ג'ולי לייצג את האדם הנורמטיבי. הכישרון לא מתבטל כמובן והשחקנים עושים עבודה נהדרת עם כל התפקידים השונים שלהם.

הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

אז אם יוצא לכם להיות בניו יורק או בלונדון אל תפספסו! אין הרבה מחזות זמר שמרגשים אותך כל כך ומציגים סיפור אמיתי כזה יפה. אה, ויש גם הפתעה קטנה באמצע ההצגה לכל הישראלים והיהודים בעולם שלי אישית עשתה כל כך טוב על הלב.

לעמוד ההצגה

ביקורת – לא לריב (הקאמרי)

בהופעה חיה ובועטת, ההצגה "לא לריב" שמה מערכת יחסים קשה בין אחים במרכזה ולא מפחדת להיות גסה וצועקת, גם אם לעתים היא מאבדת מעט מהאותנטיות שלה. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

ההצגה "לא לריב" מתחילה במשרד עורכי דין, שם אנו פוגשים את שלושת האחים בסיפור- סלע ההיפי, איילת הלחוצה וגור התינוק. שלושתם נפגשים עם עורך הדין ביטון בכדי לפתוח את צוואתו של אביהם, שנפטר לא מזמן. המפגש בין השלושה מעלה הרבה כעסים ומתח שנצבר לאורך השנים וזה רק מתגבר כשהם מגלים שאביהם השאיר להם הפתעה אחת גדולה לפני מותו.

כשהגעתי להצגה באתי בלי שום ידע מוקדם, בקושי את שמה זכרתי, ולאט לאט הופתעתי לטובה מהנפשות הפועלות בה. הדבר הראשון שתפס אותי הייתה התפאורה היפיפייה ששבתה אותי על ההתחלה. ערן עצמון עשה עבודה מדהימה בשילוב של מספר סטים שונים בצורה יפה ונקייה, עם שינוי חד וחלק בין המשרד עורכי דין המפואר והיפה לבין הדירה של האב הישנה והמעופשת. התפאורה הייתה יכולה להיות מושלמת אלמלא היו בה כמה אי דקויות שהורידו מאותנטיות ההצגה, למשל: עמדת המזכירה ללא מחשב או לפטופ והדירה של האב בלי תמונות של הילדים או הנכדים. לא נורא.

הגיע הזמן, נכבים האורות, הקהל מתיישב וההצגה מתחילה. סה"כ אנו נחשפים ל-6 שחקנים בהצגה, 3 נשים ו-3 גברים, וחד וחלק אפשר לומר שהנשים עקפו את הגברים בסיבוב. כנרת לימוני, ירדן ניקפהמה וכמובן עירית קפלן כובשות את הבמה ומהפנטות את הקהל. ראשונה עולה לבמה כנרת לימוני בתפקיד המזכירה וישר היא מפתיעה את כולם עם השנינות והמהירות שלה, עם טקסט ארוך ומשעשע שדרכו היא סיפקה הרבה אתנחתות קומיות בהצגה כל כך מעורערת ורגישה. ירדן ניקפהמה הצעירה ממלאת את הבמה בנוכחות מרשימה ועירית קפלן הוותיקה יכולה לרגש ולהצחיק בו זמנית וזה למה אנחנו  אוהבים אותה כל כך.

אך עם כל הצחוק והיופי בהצגה היו לנו גם כמה אי תאימויות ואי הבנות. ישנם הרבה רגעים שאינם מרגישים אותנטיים בהצגה, אנו לא מבינים את ההיגיון במעשיהם של כמה מהדמויות ולפעמים הרגיש כאילו מורחים אותנו וכל מה שאנחנו רוצים זה לעבור לסצנה הבאה. גלעד קמחי וגור קורן (הבמאי והמחזאי בהתאמה) שניהם מדהימים במה שהם עושים ואולי בגלל זה ציפיתי ליותר. אם הייתם נותנים לי הייתי מקצצת את ההצגה ב-20 דקות בכיף והיא עדיין הייתה מוצלחת ומצחיקה כמו שהיא. ואנקדוטה אחרונה, אם עליתי על הטוויסט הסופי ב-20 דקות הראשונות של ההצגה אולי שווה לחשב מסלול מחדש.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"לא לריב" מתבססת ברובה על בדיחות שחורות ולעתים אפילו בדיחות צפויות שכאלו אבל היא עדיין משעשעת ומרגשת בו זמנית. היא מציגה מערכת יחסים מורכבת שרובנו מכירים בין אחים ובסופה גורמת לנו לרצות ללכת ולחבק את אחינו ואחיותינו בבית, כי משפחה יש רק אחת.

לקניית כרטיסים להצגה "לא לריב" לחצו כאן.

ביקורת – המופע של שר The Cher Show

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- The Cher Show (המופע של שר):

המופע של שר עוקב אחר חייה בשלושה שלבים- שלב הילדות ותחילת דרכה כזמרת, שלב הקריירה עם סוני כ"שר וסוני" ושלב הקריירה העצמאית. עוד מהיותה ילדה, ידעה שר שהיא רוצה להיות כוכבת ובמהלך שעתיים וחצי הקהל נפתח למסלול חייה שהביא אותה לאן שהיא בצורה יצירתית, מעניינת ומקורית.

להעביר סיפור חיים של דמות זה לא קל, במיוחד אם רוצים להראות כמה תקופות בחייה, ואחרי צפייה במחזמר הנ"ל אני יכולה לומר בוודאות שהיצירתיות בדרך שבה הם בחרו היא זו שגורמת לי להמליץ לכל אחד ללכת ולצפות במחזמר.

אז מה הם בעצם עשו? במחזמר ישנן 3 שחקניות ראשיות שמשחקות את שר, אבל במקום שכל פעם הן יתחלפו כשהתקופה אליה הן רלוונטיות תיגמר, הן מדברות זו עם זו. הן מתייעצות, מבקשות עזרה, מפטפטות ומה לא אחת עם השנייה, כאילו לא היו אותה האישה. צורת ההצגה הזו נותנת להצגה את הנפח והעומק שלה ונותן לנו כקהל הזדמנות נוספת לראות את השחקניות הנהדרות הללו על הבמה.

חוץ משירים נהדרים שכולנו מכירים ואוהבים, תפאורה נהדרת המתאימה לכל סצנה (כולל מסכים שמזכירים את שנות ה-70, סט הופעה שמזכיר את שנות האלפיים וכו'), מה שעושה את ההצגה לכל כך מוצלחת היא השחקניות הראשיות, בדגש על "השר המבוגרת יותר"- סטפני ג'יי בלוק. שלושתן אימצו את שר מא' ועד ת' ולרגעים ממש חשבתי ששר על הבמה. עם חיקוי כמעט מושלם של הקול, הדיבור, תנועת הגוף ועוד, הן מחזיקות הצגה ומעבירות משהו שהוא יותר מדמות.

דבר אחרון שאציין לטובה הוא התלבושות, החלפתן ועיצובן. כל תלבושת ותלבושת מכניסה אותנו לתקופה שבה ההצגה נמצאת, למהפך ששר עוברת במהלך השנים וכל זה תוך כדי שהן מעלפות חושים וגורמות לכל אישה בקהל לרצות ללבוש אותן. מה שהכי הפתיע אותי בהצגה הייתה מהירות החלפת תלבושות ופאות, כאשר פעם אחת אפילו ספרתי רק 8 שניות בין תלבושת לתלבושת! לדעתי יש שם 10 מלבישות מאחורי הקלעים לכל אחד מהשחקנים, טירוף!

אסכם ואומר, זו הצגה ששווה כל דולר, במיוחד אם אתם אוהבים את השירים של שר. ההצגה הצליחה להעביר סיפור חיים קשה ומורכב בדרך יפייפיה ומעניינת עם כוראוגרפיות מגניבות ופיצוץ של תפאורה. המלצה אישית- אל תפספסו.

לעמוד ההצגה

ביקורת – שורת המקהלה (הקאמרי)

אם כל הביקורת הנוקשה שיש לי על ההצגה הזו, היא משעשעת ומעבירה את הזמן בכיף. עוז מורג מביא לנו כוריאוגרפיה מצוינת, התפאורה הייתה מרהיבה והתאורה מעולה. לקניית כרטיסים!

שורת המקהלה מספרת את סיפורים של 12 רקדנים ורקדניות המגיעים לאודישן ונלחמים על מקומם בהצגה שעומדת לעלות. לכל רקדן סיפור משלו למה הוא התחיל לרקוד ובמהלך ההצגה אנו נחשפים לכל הסיפורים הללו.
מההתחלה הקונספט של ההצגה לא קרץ לי. זה הרגיש כמו אחד מסרטי האנסמבל שמפוצצים בכוכבים ובדמויות אבל יוצא לנו לחוות כל אחת מהן ל- 3 דקות מתוך שעתיים. אותו דבר כאן. עם 12 רקדנים ורקדניות כאשר לכל אחד יש שיר אחד שחושף את הסיפור האישי שלו, אין לנו הזדמנות להתעמק בדמויות ולגלות קצת מעבר למה שעל פני השטח.

אם נעזוב את קונספט ההצגה ונתמקד בהפקה שקמה בישראל, התאכזבתי לגלות שמדובר בהפקה ממוצעת לחלוטין, עם שניים או שלושה כוכבים שמנסים ללא הצלחה להיכנס לנעליים של מקביליהם בברודווי.
האכזבה הראשונה, ואולי הכי משמעותית, היא רמת הריקוד הירודה שבהצגה. להקת הורה של אנשים מעל גיל שלושים הייתה נראית יותר טוב. ציפיתי לראות קצת יותר חיים, קצת יותר תשוקה, קצת יותר משהו. בחייאת, על פוינט שמעתם? אני לא מתיימרת להיות רקדנית מהוללת בעצמי אבל את הבסיס אני יודעת. כשמישהו משחק רקדן אני מצפה ממנו למינימום, שזה פוינט, פלקס וליישר ידיים. ושלא אתחיל בכלל לדבר על קטע ה"סטפס", שבזמן שהרקדנים יחפים שומעים נקישות שמגיעות מהמוסיקה. לפחות שימו לחלק מהם נעליים נורמליות ותלמדו אותם איך באמת רוקדים סטפס, כי מה שהיה שם על הבמה לא היה קרוב לזה.

אך יחד עם האכזבה היו גם תגליות ומי שמפגיזה לאורך כל ההצגה זו דנה פרידר. הבחורה הזו מוכיחה שזה לא משנה מאיפה היא הגיעה, היא כאן כדי להישאר. היא מושכת את תשומת הלב אליה גם אם היא סתם ברקע. לידה, יחזקאל לזרוב לא נשאר אדיש. אמנם הוא משמש כמספר ההצגה רוב הזמן אך הוא מפגין יכולות סטפס מרהיבות (פה זה אשכרה היה סטפס), וזה היה תענוג לראות אותו מפזז על הבמה, למרות שהקטע היה תקוע כמו עצם בגרון בלי קשר לעלילה וכנראה סתם לתת לו קצת זמן במה. אבל התגלית האמיתית הייתה גלעד שמואלי, שגיליתי שהופיע כבר בתפקידים לא קטנים בהפקות קודמות, והגיע הזמן שכל בית בישראל יכיר אותו. גם מהיציע הרחוק ביותר הרגשתי את נוכחותו ואת הכאב של הדמות שלו. אני התאהבתי.
האחרונה החביבה, מיה דגן. דגן היא מעצמה, זה ידוע, ורק העובדה שהיא עומדת שם במשך כל ההצגה כאחת מהרקדניות צריך לתת לה שאפו ענק. אבל, היא לא רקדנית, והיא כנראה גם לא תהיה אחת כזו בקרוב. אז למה לתת לה מקום בקדמת הבמה? בברודווי, כשמביאים שחקן שהוא לא רקדן, שמים אותו מאחורה מאחורי הרקדנים המקצועיים כדי שלא יבחינו בהבדלים. במקום זה, כאן נותנים לה קטע סולו. כל מה שאני שאלתי את עצמי זה איפה רונה לי שמעון כשצריכים אותה?

עם כל זאת, יש לציין שהשוק בארץ קשוח. אין מספיק רקדנים טובים שיודעים גם לשיר וגם לשחק ולכן קשה להפקות מסוג זה להיות מדויקות. אני מבינה את המפיקים שרוצים להביא את ההצלחה מברודווי לארץ, אבל הגיע הזמן לבחור בהפקות שאפשר למצוא מספיק שחקנים או רקדנים שיביאו את ההצגה לרמה שהיא אמורה להיות בה.

אסכם ואומר שמדובר בהפקה ממוצעת אך בהחלט מהנה. ישבתי במשך שעתיים ונהניתי מהשירים ומהריקודים ובכללי מהשואו, על אף הביקורת שיש לי כלפיה. אמליץ על ההצגה למי שלא רקד באופן מקצועי בחייו ולא אובססיבי להצגות ברודווי כמוני.

לקניית כרטיסים להצגה "שורת המקהלה" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – הים כחול עמוק (בית ליסין)

רק בשביל לצפות בגאונות של לימור גולדשטיין ונדב נייטס אתם חייבים לבוא ולראות את ההצגה הזו. לקניית כרטיסים!

הסטר ניצלת מנסיון התאבדות, ואז נחשף סיפור חייה: נישואיה לשופט נכבד ומבוגר ממנה וסיפור אהבתה הנואשת לטייס לשעבר בחיל האוויר המלכותי. הסטר קרועה בין אהבה אידיאלית לאהבה אפשרית, בין הצורך בביטחון להתמכרות לריגוש. מי יציל את מי מסבך ההרס העצמי שמציף את המשולש הרומנטי המסעיר הזה?

ההצגה, בבימויו של אלון אופיר, מעבירה את הקהל עליות ומורדות, will they won't they, ועוד שלל רגשות ודרמות שהצגה כזו יכולה להעביר. אמנם הסיפור לעתים מעורר אנטגוניזם- האם אישה באמת צריכה גבר בשביל להיות מאושרת? למה תמיד הגברים בעמדת הכוח? איך אישה יכולה להיות כל כך חזקה אבל כל כך חלשה בו זמנית? אבל יחד עם כל זה עדיין שווה לשבת ולחכות לראות מה יקרה לגיבורה.

בשילוב סיפור כבד ותפאורה מוצלחת, ההצגה הזו היא כלום בלי שני הכוכבים שלה- לימור גולדשטיין ונדב נייטס. גולדשטיין מצמררת במשחק שלה ובו זמנית מראה נואשות וחוזק באישה אחת מבולבלת. היא עושה את ההצגה למה שהיא ובלעדיה הרמה פשוט יורדת. אך אי אפשר לשכוח גם את האביר על הסוס הלבן שמבחינתנו יכול רק לעמוד שם וכבר נתאהב בו. אפילו שהוא משחק את הדוש הכי גדול שיש, הוא שואב את הקהל לקול העמוק שלו ולכריזמה הנוטפת ממנו על הבמה. מצד אחד בא לנו לשנוא אותו כי הוא זבל אמיתי ומצד שני אנחנו מבינות למה גיבורת הסיפור התאהבה בו מההתחלה.

לצד שני האלילים האלו מופיעים שחקנים נוספים, שעוד לא הבנתי אם מדובר בעבודת הבימוי של אופיר או שפשוט ממש לא התרשמתי מיכולות המשחק שלהם. לצד נייטס וגולדשטיין העמוקים, שאר הקאסט נראה מצועצע, שטחי ולא משכנע במיוחד, או שאולי הכל בעצם נועד להדגיש את הכוכבים הראשיים? זה אתם תוכלו להכריע.

אוסיף גם ואציין שאחד הדברים הכי יפיפיים בהצגה היא התפאורה, ובמיוחד התמונות שמופיעות על הבמה. הצייר עשה עבודה כל כך טובה שמתחשק לי לצלצל אליו ושיצייר אותי גם.

אל תפספסו את היופי והכריזמה הנוטפת מנייטס וגולדשטיין תוך כדי שהם מספרים את הסיפור היפייפיה של הים כחול עמוק.

לקניית כרטיסים להצגה "הים כחול עמוק" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – סבוטאז' (התיאטרון העברי)

במבט מעט אחר על זיכרון יום השואה, אילן חצור מביא הצגה שכל ישראלי צריך לצפות בה ומצליח לשלב הומור יחד עם היסטוריה כואבת. לקניית כרטיסים!

ההצגה סבוטאז' מביאה אותנו לבית אבות בימים שלפני יום השואה. יאצק, יליד פולין במקור, מזדעזע כשהנהלת המוסד מחליטה לשלב גם ילידי מרוקו בחזרות לטקס יום הזיכרון לשואה שיצולם השנה לטלוויזיה. לכן, יאצק מחליט למרוד בטקס ומוביל אחריו את דיירי בית האבות נגד ההחלטה שהתקבלה ומסרב לדבר במהלך הטקס. בעקבות כך, הטקס מתחיל להתפרק ואנשים נפגעים והמרד יוצא משליטה.

שלמה בראבא מוביל את ההצגה המופלאה הזו, ואף שלעתים נראה כאילו הוא חצי מאלתר את המונולוגים הארוכים שלו ושההצגה נועדה לפאר את שמו, היא חובה לכל ישראלי שרוצה לחוות את השואה בצורה קצת אחרת. הסיפור שאילן חצור מביא כאן אינו זר לאף אחד- האם יש שואה קלה יותר מהשנייה? האם יהודים שלא באו מאירופה הנאצית לא סבלו כמו אלו שכן? לשאלות העולות במהלך ההצגה אין תמיד תשובה אבל כן צריך לדון בהן.

היופי הגדול של ההצגה הוא שאתם הולכים לצחוק בטירוף ולבכות מעצב והכל בטווח של שעה וחצי. צוות השחקנים המנצח, שאינו זר לעולם התיאטרון, מביא מגוון דמויות עם נפש פגועה ועבר שאינו נשכח וביחד מובילים את ההצגה למקום שהיא צריכה להגיע אליה. את החבורה מוביל בראבא בכישרון יוצא דופן, ובצדק ההצגה מפארת את שמו, אבל אסור לשכוח גם את שאר החבורה, יגאל עדיקא, ריטה שוקרון ויורם יוספסברג, שמייצגים נתחים שונים בקהילה הישראלית שאסור לשכוח.

הבימוי המוצלח של גדי צדקה יחד עם הבמה המסתובבת מביאים לנו סיפור שצריך שיסופר ודמויות שצריכות ייצוג, לבמה שכבר הרבה זמן לא ראתה הצגה בסגנון הזה.

לקניית כרטיסים להצגה "סבוטאז'" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – היורשת (בית ליסין)

הדרמה החדשה מאת גורן אגמון משאירה את הקהל מרותק ומסוקרן עד סוף ההצגה, עם סיפור קורע לב ומשחק מצוין מצוות השחקנים הקטן אך מוכשר ביותר. לקניית כרטיסים!

ההצגה עוקבת אחר משפחתה קטנה, שאימם הלכה לעולמה בשל מחלה. עופר, האח הבכור, מופתע לגלות כי אימו לא השאירה לו כלום בצוואה והורישה את כל רכושה לאחותו הקטנה. כשאחותו וסבתו מקשות אליו ואינן משתפות פעולה עופר נוקט באמצעים קיצוניים לנסות ולהבין את מעשי אימו וככל שהוא מעמיק בנושא הוא מגלה את מסכת הסודות והשקרים עליהם מובנים חייו.

אמנם רבקה מיכאלי מושכת את הקהל עם שמה המפורסם וכישרונה הידוע, צוות השחקנים הצעיר הם אלה שסוחבים את מרבית ההצגה על כתפיהם ועושים זאת בהצלחה רבה. מאי קשת ויניב לוי, המשחקים את שני האחים, מושכים את הקהל עם קשת רגשות רחבה וכאב אמיתי שאי אפשר להתעלם ממנו. הם מצליחים להעביר את התחושות המורכבות המעורות בסיפור הכבד והקשוח שניצב בפניהם. לידם על הבמה מופיעים נעה בירון ואלירן הרוש בתפקיד בני הזוג של האחים. נעה נותנת הופעה נחמדה, שבה היא מצליחה להעביר את ההתרככות של דמותה ככל שמתקדמת ההצגה, ואלירן תמיד היה שם בשביל להפיג את המתח ולתת לקהל הזדמנות לשחרר קצת צחוק ברגעי הדרמה הכבדים.

רבקה הגדולה, בתפקיד הסבתא המגוננת, לא הייתה צריכה לעשות הרבה בשביל שהקהל יתמוגג לרגליה. עם תפקיד יחסית קטן אבל נוכחות ענקית, רבקה מספקת כמה מרגעי הצחוק הבודדים בהצגה ודווקא הדינמיקה בינה לבין אלירן הרוש היא זו שמעלה חיוך על פני הצופים. אנחנו רק יכולים לקוות שהוא ושאר השחקנים שואבים ממנה השראה להצגה הזו ולשאר ההצגות בהן ישתתפו בעתיד.

החיסרון היחידי של ההצגה, וייתכן שיסתדר לאחר כמה הרצות נוספות, הוא הבלבול הנובע מרצף זמן לא ידוע. הסצנות רצות והשחקנים יוצאים ונכנסים, אך הקהל לא מודע ליום או לילה, אתמול או למחרת ואיך דמות אחת החליפה בגדים כבר פעמיים ושתי דמויות אחרות עדיין נשארו עם הבגדים של אתמול (או שמע זה היה שלשום?). אולי רק אני איבדתי את זה אבל תחושת זמן לא הייתה לי ומבחינתי ההצגה יכלה להיות על פני שלושה ימים או שלושה שבועות, אני לא הייתי שמה לב להבדל.

לפני שאסיים, ארצה לציין שמה שהכי אהבתי בהצגה הפשוטה הזו היא האותנטיות של הסיפור. לא פעם ולא פעמיים שמעתי על משפחה כזו או אחרת, מפורסמת או לא, שרבה או דנה בצוואה שקרעה אותה לשניים. צוואה שיצרה מריבות או שאלות שאנשים פשוט לא יכלו להרפות ממנה. אולי לא כל אחד חווה משהו בסגנון, אבל הוא כן יכול להתחבר לכאב ולבלבול של הדמויות. והיופי הכי גדול שהוא גם הכיעור הכי גדול- עם המריבות יוצאת האמת, והיא תמיד מפתיעה ומעניינת.

אז אם אתם מחפשים דרמה ישראלית (כי זה תמיד כיף לתמוך ביוצר ישראלי) עם משחק משובח וסודות שנחשפים אחד אחרי השני, אל תפספסו את "היורשת".

לקניית כרטיסים להצגה "היורשת" לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – פרפרים הם חופשיים (תיאטרון באר שבע)

בכיכובו ותרגומו של תום אבני, תיאטרון באר שבע מביא את ההצגה הנפלאה, פרפרים הם חופשיים שנכתבה על ידי לאונרד גרש, עם משחק מצוין, סט יפייפה וסיפור מקסים על עצמאות, סבלנות והתבגרות של הדמויות השונות בהצגה.

סיפור קסום ומרגש

ההצגה לוקחת אותנו חזרה לניו יורק של שנות ה-60, לדירה מפוצלת שבצד אחד מתגורר דון ובצד השני ג'יל. דון, בחור עיוור היוצא לראשונה מבית אימו בפרבר עשיר מעוניין להוכיח לה כי הוא יכול להסתדר לבד. במהלך תקופת הניסיון שלו מחוץ לבית הוא פוגש את ג'יל, הגרושה הצעירה המתגוררת סמוך אליו, ובין שניהם מתפתח קשר מיוחד ובלתי צפוי. העניינים מתחילים להסתבך כשאימו הקשוחה והשמרנית של דון באה לבקרו ונתקלת בג'יל הזרוקה והחופשיה.

באתי להצגה הזו אחרי שצפיתי בה כבר בביה"ס גודמן, וניתן לראות את הביקורת מההצגה בקישור הבא. כבר אז התאהבתי בסיפור הקסום והכיפי, שמספק הרבה רגעי צחוק וכמה רגעי עצב. סיפור שגורם לכם לרצות להיות שם איתם, להכיר את הדמויות המעניינות ועמוקות ולגור בדירה המגניבה של דון וג'יל. התרגום המוצלח של תום אבני מרגיש טבעי ולא זר, כמו שלפעמים סיפורים מחו"ל מרגישים לנו. העובדה שההצגה מתרחשת בניו יורק לא מרגישה קרה ומרוחקת ובשל חוסר התמקדות במיקום מרגישים כאילו מדובר בדירת שותפים בתל אביב.

השחקנים הם שם המשחק

היתרון הכי חזק של ההצגה הוא המשחק המצוין של ארבעת השחקנים שמצליחים לגרום לקהל לשכוח שמדובר בהצגה קטנה מבאר שבע. נתחיל בתום אבני, שידוע כבר שנים כאחד השחקנים המפורסמים וטובים בארץ שכבר מזמן הפך ממוגלי להצלחה בתיאטרון. הגילום של דון העיוור מרגיש טבעי ולא מונפץ ובכללי ההופעה של אבני מצוינת ואמיתית. לידו, ענבר דנון הצעירה שובה את הקהל בקסם ובחיוך הענקי שלה, שגורם גם לאנשים הנוקשים ביותר לאהוב את הבחורה הזרוקה והמבולגנת שעל הבמה. דנון בהחלט מצליחה לעמוד בקצב של השחקנים הותיקים שאיתה על הבמה וגורמת לקהל להתאהב בה ולחכות לתפקיד הבא שלה.

נסיים עם חיזוקים לבימוי הנהדר של אלדר גרויסמן גוהר, לתפאורה המצוינת שאחראית עליה נטע הקר והמוסיקה שמשרה בדיוק את האווירה הנכונה שעליה אחראי אלעד אדר.

אל תפספסו את ההזדמנות לראות את ההפקה הזו, אתם הולכים לצחוק ולבכות בו זמנית ותאמינו לי- אתם לא תצטערו.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

ביקורת – קוראים לו מלך (בית ליסין)

עם סיפור שצריך להיות מסופר, מציאות עגומה ורגעים קטנים מצחיקים שכמעט ומרגיש רע לצחוק בהם, קוראים לו מלך היא הצגה שחובה על כל אדם בוגר וצעיר לראות ולהפנים. לקניית כרטיסים!

קוראים לו מלך, מחזה ישראלי חדש שנכתב על ידי סביון ליברכט ובוים על ידי אלון אופיר, מספר את סיפורו של דוד, רווק בן 40 ובן לניצולי שואה שנותר לבדו בעולם. בכדי להתחיל מחדש דוד מגיע לקיבוץ ומוסר את דירתו ברמת גן לשם קבלתו. שלושה מחברי הקיבוץ נרתמים לעזור לדוד, אך בשל אופיו המיוחד והשונה הם נסחפים למעשי קונדס על חשבונו. מה שהתחיל כשעשוע הופך מהר מאוד לאסון, וזאת אחרי שהם משדכים לדוד אישה ולשניים נולד ילד, שחברי הקיבוץ החליטו לקרוא לו מלך. כעת, 19 שנה אחרי שמלך כבר טייס מצטיין, הוא מגיע חזרה לקיבוץ לסגור חשבונות ולגלות את האמת על הוריו.

המחזה מתייחס לקבלת השונה וליחס כלפי האחר. הוא מעביר מסר חזק שאי אפשר לצאת אדיש לו ואחרי שיצאתי ממנו נותרתי ללא מילים. כל נושא הפיגור הינו עניין שלא כל בני האדם מרגישים בנוח איתו ויודעים כיצד להתמודד עם איתו. יש כאלו שמתחברים ומתייחסים אליהם ככל אדם אחר, יש כאלו המתעלמים ויש כאלו המנצלים לרעה את החולשה של האדם שלפניהם. ההצגה לא מתעלמת מהתנהגות גועלית זו והיא אמיצה ובועטת ומציגה את האנשים הללו בשיא רשעותם.

כמו ברוב ההצגות של בית ליסין, גם ההצגה הזו עמוסה בכישרון, מנתי קלוגר, המשחקת את דבורה שבחרה להתעלם מהרשעות של בעלה וחבריו למשך שנים, ועד רועי ויינברג, שמשחק את מלך שמגלה שכל חייו היו שקר ומנסה להתמודד עם זה. שניהם גילו אותנטיות וכאב לב ששבר את כל אחד ואחד מן היושבים בקהל. אך מבין כל השחקנים, מי שהכי בלט היה אבי גרייניק, ששיחק את דוד. גרייניק העביר את הדמות בצורה מושלמת ואותנטית והיה אמין כל כך שלא אופתע אם חלק מהקהל חשב שהוא בעצם לא שחקן. יש לציין לטובה גם את יעל בוטון שגם היא הפגינה כישורי משחק מעולים.

היופי העיקרי של ההצגה היה המשחק בין ההווה, שבו מלך מתאמת עם דבורה על עברו, לבין העבר, שבו דוד מגיע לקיבוץ, מתחתן ומביא ילד לעולם. עם משחק של תאורה ובימוי, אלון אופיר הצליח להביא את הסיפור בצורה נקייה ויפייפיה תוך כדי מעברים בין הווה לעבר, בין זיכרון לבין מציאות.

לסיכום, מומלץ ללכת ולצפות בהצגה שהיא יותר מסתם הצגה ושתשאיר אתכם עם מחשבות על החיים ועל המציאות שאתם חיים בה.

לקניית כרטיסים להצגה קוראים לו מלך לחצו כאן.

לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.

 

ביקורת – ההצגה חייבת להיגמר (בית ליסין)

אתמול, אחרי ציפייה ארוכה, הלכתי לראות את ההצגה "ההצגה חייבת להיגמר" של בית ליסין. בתור מעריצה נלהבת של המחזה, שהתחיל בלונדון ואפילו התרחב לניו יורק, ציפיתי להרבה מההצגה וקיבלתי הרבה מעבר. הצגה מלאת טעויות עם קאסט שמעביר את הבדיחות ברמה ולא משאיר אף עין יבשה בקהל (מרוב צחוק כן?). אז אם יש לכם ערב פנוי, אל תהססו ולכו לקנות כרטיסים!

בערב המופלא הזה אתם מוזמנים לצפות בהצגה המיוחדת שמעלה תיאטרון השיקמה, בכיכובם של איריס הספרית, דני הפקח, אבישי הקבלן, מתן מבית הכנסת, נהג המונית באחו ואפילו ירון ממחלקת המים. כולם למדו את תפקידיהם טוב טוב והם מוכנים ונרגשים להציג את העבודה הקשה שלהם, אבל לצערם כל דבר רע שיכול לקרות, קורה. מה שכן אפשר לסמוך עליו זה שהם מקצוענים, וההצגה חייבת להימשך והם יגמרו אותה לא משנה מה.

עם הומור משובח וכוריאוגרפיה מושלמת, מצליח הקאסט וצוות הבמה של "ההצגה חייבת להיגמר" לרתק את הקהל למשך שעה וחצי ולגרום לו לרצות עוד ועוד. הייחוד של ההצגה הזו, ובאמת שאנחנו לא מאמינים שאפשר לומר את זה על הרבה הצגות בארץ, הוא שהוא מתאים לכל גיל. אבל ממש לכל גיל- מהילדים הקטנים בגילם ועד הילדים הקטנים בנפשם.

אמנם מדובר בהומור טיפשי ומגוחך ואתם חושבים לעצמכם על כל בדיחה שהיא דבילית ותת רמה, אבל אתם לא יכולים להישאר אדישים ולא לצחוק. הנרי שילדס, הנרי לואיס וג'ונתן סאייר הביאו אל הבמה את הבדיחות הבנאליות, אלו שכל אחד מאיתנו היה יכול לחשוב עליהן, וכתבו הצגה כל כך מוצלחת שאחריה הם המשיכו וכתבו עוד שתיים שזכו גם כן להצלחות מסחררות.

בגלל שראיתי כמה דקות מההצגה בלונדון לפני כן, זה היה צפוי מבחינתי להשוות בין שני הביצועים. מאוד אהבתי את התאמה של הגרסה הישראלית לארץ ע"י הוספת הבחור הדתי לדמויות, אבל כן ניתן לראות שבלונדון הקאסט נתן ביצוע טוב יותר, בעיקר בגלל שהם אלו שכתבו את המחזה. אך אם נתעלם מההשוואה, הקאסט הישראלי נתן את כל כולו אתמול והיו מעולים אחד אחד.

יש לציין שישנו צוות שלם מאחורי הקלעים שעובד לא פחות קשה מהקאסט שעל הבמה ועל כן ניתן להם מחיאות כפיים ואת הכבוד שמגיע להם.

לסיכום, לכו לצפות בהצגה ולא תתחרטו על כך. היא לא יקרה כל כך, היא תורמת לתיאטרון הישראלי, ותצחקו כל כך הרבה שתכאב לכם הבטן למשך כמה ימים.