דעתנו העממית על ההצגה "הרובוטית" מהבימה בכיכובם של נורמן עיסא, יעל לבנטל, דניאל סבג, הגר טישמן ועמי סמולרצ'יק

לקרוא עוד

הקורונה מרתקת את רובנו לבית ובעקבות הזמן שהתפנה לי החלטתי לחזור ולצפות בהקרנות שונות של מחזות זמר שצולמו בווסט אנד או ברודווי.
הפעם, בחרתי בגרסת הקונצרט של המחזמר "Company", בכיכובם של ניל פטריק האריס, פאטי לפון, סטיבן קולברט, ג'ון קרייר, מרתה לימפטון ועוד. לקאסט מצטרפת התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, במקום התפאורה המוכרת של התיאטרון, ולכן ההופעה מסתמכת בעיקרה על הסיפור, התזמורת, השירים והביצועים של השחקנים. אתם מתרגשים? גם אני!

** אזהרה – מעט ספוילרים לפניכם **

המחזמר מתמקד בבובי (האריס), שחוגג את יום הולדת ה-35 שלו. לכבוד האירוע מגיעים החברים שלו, חמישה זוגות נשואים, כאשר כל זוג שונה ומיוחד בדרכו. במהלך המחזמר אנו צופים באינטראקציה של בובי, רווק הולל היוצא עם שלוש בחורות במקביל, עם כל אחד מהזוגות הללו ורואים איך בובי גדל ומתבגר לנגד עינינו. האם בובי יחליט שהוא רוצה להתמסד או שמא יישאר גלגל שלישי לנצח?

בובי, בובי בייבי, בובי בובי, בובי בובו, רוברט דרלינג, בובי בייבי, בובי. וואללה זה קליט…

הצפייה הראשונית במחזמר גרמה לי להסתכל עליו בנקודת מבט מחודשת. את השירים הכרתי עוד מראש, למרות שבהתחלה לא הצלחתי להתחבר אליהם, אבל הפעם הם קיבלו משמעות אחרת ומצאתי את עצמי שומעת אותם שוב ושוב בלופים. הביצועים היו מרגשים ואותנטיים והתאהבתי בכל אחד ואחת מהשחקנים (מי היה מאמין שלסטיבן קולברט יש קול כזה יפה?). באתי עם ציפיות נמוכות בגלל שמדובר בגרסת קונצרט, אבל בסוף יצא שהתרגשתי עד מאוד כאילו הייתי איתם שם באולם.

בובי, בובי בייבי, בובי בובי, בובי בובו, רוברט דרלינג, בובי בייבי, בובי. נכון זה מזכיר את סטואי בFamily Guy?

אפשר לומר שעברתי חוויה במחזמר הזה, ממש תהליך של גדילה יחד עם בובי. צחקתי איתו כששרה והארי הלכו מכות, הייתי בהיי יחד עם ג'ני ודיוויד, נכנסתי לסטרס עם פול ואיימי והרגשתי את כל מה שהוא הרגיש יחד עם אפריל מרתה וקאת'י. בהתחלה לא הבנתי אותו, מי רוצה ונהנה להיות גלגל שלישי כל הזמן? ולמה אומרים שהוא לא רוצה להתחייב כשכל מה שהוא מדבר עליו זה זוגיות? אבל לאט לאט הבנתי את המסע שהוא נמצא בו של הבנה עצמית וגילוי הרצונות העזים שלו. מזלו שהוא נמצא בעולם התיאטרון ולא בעולם הרווקות של ימי הקורונה. #RealLifeSucksSometimes

בובי, בובי בייבי, בובי בובי, בובי בובו, רוברט דרלינג, בובי בייבי, בובי. מעניין כמה פעמים אומרים "בובי" בכל ההצגה.

אחת המעלות של המחזמר לדעתי היא שהוא גורם לקהל להזדהות עם הדמויות. המחזמר, שיצא לראשונה בשנות ה-70, הסתכן כשהציג חמישה זוגות נשואים ורווק אחד הולל במרכז המחזה. מי רוצה לראות את החיים האמיתיים שלו על הבמה? אך הסיכון השתלם להם כשהקהל רק חיכה לראות מה הדינמיקה של בובי עם כל זוג וזוג. לצפות כיצד כל זוג צמא לסיפורים של בובי שיוציאו אותם משגרת חייהם המשעממת, כפי שהקהל הנשוי עושה כנראה עם חבריו הרווקים וקהל הרווקים עושה עם חבריו הנשואים.

בובי, בובי בייבי, בובי בובי, בובי בובו, רוברט דרלינג, בובי בייבי, בובי. 111, ספרתי. וזה רק בשירים עצמם.

מה שבטוח הוא אחרי הצפייה הזו אני יוצאת עם מחזמר חדש ברשימת ה- TOP 10 שלי, אך הבאסה הגדולה היא שגיליתי אותו רק עכשיו. ההפקה החדשה שעלתה בווסט אנד בשנת 2018 ובברודווי 2020, כשהפכו את המינים ודמותו של בובי היא כעת אישה, הביאה נקודת מבט מודרנית למחזמר הישן – בדיוק העיבודים שאני אוהבת. במאית המחזמר הבינה שהעולם היום עבר שינוי והפיכתו של בובי לאישה נותנת למחזמר רלוונטיות לשנות האלפיים וזה גרר התלהבות מחודשת למחזמר מעולה.

עכשיו, כל מה שנותר לי לעשות הוא לחכות שהקורונה תחלוף, לחסוך כסף ולטוס לניו יורק ולצפות במחזמר בלייב ולא דרך מסך המחשב שלי. #WishMeLuck

בובי, בובי בייבי, בובי בובי, בובי בובו, רוברט דרלינג, בובי בייבי, בובי. הצילו אותי!!!!

לסיום, המשפט המצטיין – "You need to marry some body, not just some body" – איימי לבובי אחרי שהוא מציע לה להתחתן איתו.

לא מסכימים איתי? ספרו לי בתגובות מה אתם חשבתם!

בשל הקורונה החלטתי לעבור ולצפות בכל ההקרנות השונות של מחזות זמר שצולמו בווסט אנד או בברודווי. אחד מהם הוא המחזמר הנודע "FAME" שהתחיל את דרכו כסרט בשנת 1980 והמשיך עד צילום ההופעה החיה של המחזמר בווסט אנד שבלונדון בתחילת שנת 2020. לאור העובדה שעדיין לא יצא לי לראות אף גרסה שלו, החלטתי לפתוח את הטלוויזיה, לחמם את הפופקורן ולהתחיל את ההופעה אצלי בסלון.

למי שלא מכיר, המחזמר עוקב אחרי קבוצה של נערים ונערות ההולכים לבית הספר לאומנויות המפורסם ביותר בניו יורק, מרגע הקבלה, הקשיים שבדרך ועד טקס הסיום המיוחל. מי מהם יצליח להגשים את החלום ולהצליח בגדול? מי ישבר תחת הלחץ? ומי ילך בדרך חדשה?

בשנות ה-80, כשהסרט הראשון רק יצא, הקונספט אולי היה חדיש ומעניין והסיפורים היו מיוחדים ומגוונים, אבל היום בשנת 2020 מדובר באותו ניגון חוזר שמדגיש את הסטריאוטיפים החזקים שאנשים נדבקים אליהם והיום כבר רוצים להתנער מהם. הבלונדינית הבלרינה, הבחורה המלאה שלא מתאימה לריקוד, הבחור האפרו אמריקני שעושה צרות, היהודי שבא מבית מוצלח ועוד. אני רוצה להאמין שכבר יצאנו מזה, לא?

היו רגעים רבים בשעתיים האלו שמצאתי את עצמי נותנת כאפה לפנים כי זה כבר היה יותר מדי. ההתעצבנות של טיירון, הבחור האפרו אמריקני הדיסלקט שיוצא על כל העולם, החינוך הנוראי של המנהלת, שבמקום לדבר עם התלמיד כמו שצריך היא רק צועקת עליו, האופי המוזר של סרינה, בחורה שאמורה להיות ביישנית אבל צווחת כל רגע שרק ניתן, ועוד שלל רגעים שרציתי לדלג עליהם.

לצדם היו רגעים רבים מקסימים ומתוקים, למשל: כל רגע שהלהקה ניגנה על הבמה, כי הם כאלה מגניבים ובא לי גם לנגן כמוהם, הרגעים המתוקים שבין כרמן ושלמה, הזוג הלא צפוי אבל מתוק ואמין להפליא, כל רגע שהחברה התחילו לרקוד עם הכוריאוגרפיות המדהימות ובעצם כל זמן ששלמה וכרמן היו על הבמה, כי שניהם היו הפייבוריטים שלי, ביחד או בנפרד.

אי אפשר להתווכח עם כך שהמערכה השנייה משמעותית יותר טובה מהראשונה. היא יותר אמיתית, מעניינת ומרגישה זורמת יותר מהמערכה הראשונה שמרגישה כאילו ילד/ה בכיתה ו' כתבו אותה. אבל יחד עם זאת, החלק היחידי שאהבתי בכל המחזמר הוא הסיפור של שלמה, ההתפתחות שלו והקשר שלו עם כרמן. כל השאר הזכיר לי את כל סרטי Step Up למיניהם אבל בביצוע די גרוע.

אולי אני נוקשה מדי אבל אני לא מבינה מה המחזמר הזה עדיין עושה על הבמות בפורמט הנוכחי. בקלות אפשר להפוך אותו למשהו קביל היום, מודרני עם טוויסט, אם למשל שלמה היה בכלל חורחה, וגאס היה בכלל למאר והדמות של טיירון הייתה בכלל הבלונדינית בהצגה. הם היו יכולים ללמוד משהו מקומפני, שם הם בכלל הפכו את המינים! אז בואו נשבור את הסטיגמות!

ולסיום, המשפט האהוב עלינו מהמחזמר –  "Take it or leave it", "OK, I'll take it" (כרמן ושלמה).

ניתן לצפות במחזמר דרך BroadwayHD

תיאטרון הקאמרי מביא לנו מופע מיוחד המושלם לכל חובבי ז'אנר מחזות הזמר ומכיל בתוכו את מיטב שירי המחזות האהובים בכל הזמנים.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

החיים הם קברט הינו מופע ייחודי בתיאטרון הקאמרי בכיכובם של איציק כהן, דנה פרידר, גל פופולר, רויטל זלצמן, נוי הלפרין, עופרי ביטרמן ועוד שלל חברי אנסמבל מוכשרים. המופע מעביר אותנו בין מחזות זמר ישראליים כמו "קזבלן" ו-"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ועד מחזות זמר עולמיים כמו "סיפור הפרברים", "המפיקים", "עלובי החיים" ועוד.

את המופע מוביל איציק כהן עם הכריזמטיות הנשטפת ממנו שמכניס אותנו לסלון של אדם בודד המעלה זכרונות על אימו השחקנית. עטיפת המופע עם הסיפור הקטן הזה הינו קונספט נחמד וכהן בהחלט סוחט כל רגע על הבמה כדי להצחיק את הקהל. שבירת הקיר הרביעי והדיאלוג עם הקהל רק הוסיפו והיוו הסחת דעת נחמדה בזמן ששאר השחקנים מתכוננים לשיר הבא.

אין ספק שמדובר במופע מרהיב, כל שיר חדש שהתחיל גרר תחושת געגוע ושמחה שהמחזות שאהבנו כל כך מקבלים במה חדשה. הקהל מקבל מעין תקציר לכל מחזות הזמר המפורסמים שעלו בארץ בשנים האחרונות אבל רק עם השירים הטובים ביותר והריקודים המפוארים ביותר. התפאורה והתלבושות מתאימים את עצמם לכל שינוי מחזמר וזה בהחלט גן עדן לכל חובב מחזות זמר מושבע.

בהפקת המופע דאגו להביא כמה מהשמות הגדולים בתיאטרון אך מבחינתי אלו שדווקא פרחו ובלטו היו אלו שעדיין לא קיבלו את התהילה הענקית שמגיעה להם. הראשון הינו עופרי ביטרמן, שבכל שיר שעלה על הבמה הורגש שהוא נכנס לדמות החדשה שלו בצורה מלאה ונתן לה את הנפח המגיע לה. הוא סיפק כמה מהקטעים הטובים ביותר בהצגה, בנאמבר "המפיקים" או "קברט", והפגין יכולות מרהיבות שהכניסו את הגדולים בתיאטרון לכיסו הקטן. לידו, מרהיבה לא פחות, הייתה נוי הלפרין שכבר שנים מוכיחה כל פעם מחדש שהיא שם שכל חובב תיאטרון צריך להכיר. כמו כן, ירדן ניקפהמה וציון חורי הפתיעו אותי מאוד לטובה ואני בטוחה שנשמע מהם עוד הרבה בעתיד.

האכזבה הגדולה שלי היו דנה פרידר ורויטל זלצמן, אך לאו דווקא באשמתן. שתיהן כל כך כישרוניות וכל כך טובות על הבמה, אז למה זכיתי לראות אותן רק בשניים או שלושה קטעים וגם הם היו מאוד חד כיווניים, פרידר על קטעי הריקוד ושירה וזלצמן על הבלדות המרגשות. אני לא יודעת למה הוחלט ככה, אבל למה לא לאתגר אותן קצת? הן יעמדו בזה, אני מאמינה בהן. תנו להן אפילו שיר אחד לבצע ביחד, זה יהיה הכי טוב, לא חושבים?

כמו כן, היו כמה שירים שפשוט לא הביאו את האנרגיה הצפויה, למשל "שורת המקהלה" או "כנר על הגג" שמביאים איתם ציפיות גבוהות מאוד, בעיקר בגלל ההפקות המצוינות שעלו בארץ, ובמופע הן פשוט לא הצליחו להחזיק. אולי זה בגלל העומס על צוות השחקנים שלא נח ואולי זה בגלל ההתרגשות של ההצגה הראשונה, אבל זה לא היה מספיק במופע הזה.

יחד עם זאת, אין ספק שזהו המופע הלהיט בקאמרי כרגע, עם כוריאוגרפיה ובימוי מצוין של עוז מורג וצוות שחקנים חזק שעומד בקדמת הבמה. אני באמת מאמינה שכל מי שיגיע יהנה מאוד, גם אם לא יכיר את כל מחזות הזמר המיוצגים שם, ומקווה שהמופע ייתן השראה לעוד מופעים בסגנון, אך הפעם עם מחזות זמר חדשים יותר ומגוונים יותר ובתקווה ייצוג ישראלי גדול יותר.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"החיים הם קברט" מביא לקהל מופע רהוט ומלא הפתעות מהעבר, גורם לכולם לרצות לשיר ובו זמנית להתלהב מהריקודים והביצועים על הבמה. זהו מופע המתאים לכל המשפחה ומומלץ לכל מי שאוהב את שירי מחזות הזמר המפורסמים.

לקניית כרטיסים למופע "החיים הם קברט" לחצו כאן.

 

עם הומור מטורף בנושאים מורכבים, "שיר של אמונה וכפירה" הינה הצגה מצחיקה וצינית העשויה נהדר והיא הפתרון המושלם לערב יציאה כיפי עם חברים, בן או בת זוג או משפחה. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

ההצגה "שיר של אמונה וכפירה" מתעסקת בשאלות החיים, האם יש אלוהים? האם הוא בן או בת? מה קורה בגן עדן? למה אנשים חוזרים בתשובה? ועוד שלל שאלות. היא לוקחת את הצופה למסע, מבריאת העולם ועד לאחרית הימים, יהיו אשר יהיו.

המחזה הינו מחזה נונסנס, וממש כפי שנאמר הוא אינו הגיוני מההתחלה ועד הסוף. התשובות שנקבל אינן קרובות לאמת אבל הן לא ימנעו מאיתנו לשבת ולצחוק במשך שעה רצוף. הנושאים שעולים במהלך השעה הזו הינם נושאים רציניים, כמו היהדות, הסכסוך, האם אלוהים קיים ועוד, והם מצליחים להעביר אותם בקלילות תוך כדי שהם צוחקים על עצמם ועלינו. לא אשקר לכם, המחזה הזוי, אבל ממש. הוא עובר כמו סדרת מערכונים, מה שהיה יתרון גדול כשהגיע מערכון שלא התרומם לחלוטין, אבל גם באסה רצינית כשהגיע מערכון כל כך טוב שלא רציתי שייגמר. יכול לקחת קצת זמן להיכנס לקצב של העניינים אבל ברגע שמבינים את הסטייל נהנים מכל רגע.

מחזה נונסנס שכזה קם ונופל על השחקנים שלו ומזל שתיאטרון האינקובטור שומר על שלו מקרוב. הצוות כולו נתן הופעה מצוינת, סיפק רגעים קומיים רבים לצד שירים רציניים עם קולות מרהיבים. היו כאלו שזרחו יותר מהשאר אבל זה כבר נטו עניין של מי מצחיק אותך יותר ולמי התחברת יותר מהשחקנים. סך הכל הם עשו עבודה נפלאה ודאגו להעביר את הנונסנס המוחלט ברציניות ראויה לציון.

ההצגה הזו מבחינתי היא דוגמא מצוינת ל"עושה הרבה ממעט" כאשר היא מוכיחה שלא צריך אנסמבל גדול ותפאורה מפוארת בשביל שהקהל יצא מגדרו. עם ארגז אחד על הבמה, תלבושות לבנות על רקע שחור ותרנגול צהוב אחד, המחזה מוכיח שהחומרים שלו פשוט מעולים ואין צורך בכל השואו.

אך כמו בכל הצגה, גם כאן היו כמה קטעים שניתן היה לוותר עליהם בכיף, ולמזלי לא היו הרבה כאלו. בתור חובבת מחזות זמר מושבעת, החלק החלש ביותר היו דווקא השירים שלא תמיד התרוממו ולא היו הכי הכרחיים למחזה, אבל לפחות הם גילו לנו שהשחקנים שמולנו הם גם זמרים מעולים. חלק מעניין נוסף בהצגה הינו הסיומת שאותה הקהל יכול לבחור. אצלנו נבחר סוף שהוביל לשבירת הקיר הרביעי ולא היה מוצלח למדי, הייתה תחושה של בלבול מצד הקהל וגם מצד השחקנים, אבל אולי הסיומות האחרות מוצלחות יותר, אז אל תבחרו 2!

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"שיר של אמונה וכפירה" הוא מחזה מצוין למי שרוצה ערב של צחוק על החיים עם גיבורי על, בובת דינוזאור, אלוהים הבת, מורה למדעים, אברהם אבינו הילד, מפקד גיבוש גן עדן, תרנגול צהוב אחד ועוד.

לקניית כרטיסים להצגה "שיר של אמונה וכפירה" לחצו כאן.

אבניו קיו זו ההצגה שלא ידעתם שאתם צריכים בחייכם. עם הומור שחור והרבה בדיחות גסות, כל אדם מעל גיל 18 יזדהה איתה וירגיש שהיא מדברת אליו, בצורה כזו או אחרת. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

המחזמר מספר את סיפורם של הדיירים באבניו קיו, אחת השדרות הזולות יותר במנהטן. ישנם זוג מאורס, בחור שרק סיים תואר, בחורה שחלומה הוא להקים ביה"ס מיוחד למפלצות ועוד. ביחד הם עוברים את טלטלות החיים ומנסים לתמוך כמה שאפשר אחד בשני.

אבניו קיו היא לא כמו כל הצגה אחרת, וזה מתבטא בכך שחלק מהדמויות שלה הן בובות, מפלצות ואפילו קופסאות. היא לא מפחדת לומר את האמת בפרצוף אבל היא עושה זאת בהומור משובח כך שאנו סולחים לה על כל הגסויות, היא ממש שילוב של רחוב סומסום עם הופעת סטנדאפ של שחר חסון. אלמנט הבובות מוסיף מאוד להצגה ובעצם גורם להכל להיות הרבה יותר מצחיק, ממש כאילו פו הדב יתחיל לשיר לנו על פורנו.

יצא לי לראות את ההצגה 3 פעמים, פעמיים בניו יורק באוף ברודווי ופעם אחת בהפקה פרטית כאן בארץ וכל פעם מחדש התגלגלתי מצחוק. כמובן שתמיד יש ביקורת, וישנם קטעים רבים שחשבתי לעצמי- "יאללה בואו נחזור לבדיחות הגסות" אבל אסור לשכוח שזה התחיל בברודווי ובתקופה ההיא ככה כתבו מחזות זמר, עם בלדות ארוכות וקטעים קיטשיים ברמות.

אך לבסוף, ההצגה לא סתם זכתה בפרס הטוני וחטפה אותו מאחת ההצגות המצליחות ביותר בעשורים האחרונים, מוויקד הפופולארית. היא באמת מיוחדת ומביאה קסם אישי, עם דמויות שכיף לאהוב ואמת בפרצוף ושירים שלא תמיד כדאי שנשיר לנו סתם ככה ברחוב (מניסיון).

אתם בטח תוהים לעצמכם, אז איך הייתה ההפקה בארץ? ובכן, היא לא מאכזבת בכלל! את האמת? אני אפילו הופתעתי מהרמה הגבוהה ומהכישרון שנטף על הבמה. לשחק כמה דמויות בו זמנית תוך כדי משחק בבובה זה לא פשוט בכלל ושלושת השחקנים הראשיים פשוט כיכבו בענק. כל מה שאני מאחלת להם זה שיצליחו בגדול, כי מגיע להם.

תמיד כשאני רואה משהו בארה"ב וחוזרת לארץ לראות הפקה כאן אני באה עם הציפיות הכי נמוכות שיש, כי ההשקעה הכספית נמוכה יותר, הקהל מצומצם יותר ואין מה לעשות- בעברית זה נשמע הרבה יותר גרוע. אני הכי שמחה כשההפקה מתעלה על הציפיות שלי וגורמת לי להרגיש גאווה וכבוד לקהילת התיאטרון בארץ. זה התחיל במאמה מיה והמשיך כאן, בהפקה פרטית וקטנה שנותנת פייט להפקה בניו יורק שכבר הספיקה לרדת לפני כמה חודשים.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

התרגום לא נורא בכלל, המשחק משובח, התפאורה חמודה וסה"כ מדובר בערב מצחיק בטירוף. אז עשו לעצמכם טובה, תקנו כרטיס ולכו לראות את הבובות!

אין הרבה דברים כמו המחזמר ג'נטלי בישראל, וגם עם פתיחה חזקה מאוד והמשך פחות עוצמתי, עדיין היינו ממליצים ללכת ולראות את המחזמר החדש מטעם תיאטרון חיפה רק בשביל לטעום מהופעה קצת אחרת. לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה ממני!

ג'נטלי מספר סיפור עכשווי וכואב, שבו לזוג פליטים ניגרים שהגיעו לישראל, נולד תינוק לבן המעורר את חשד השוטרים ומוביל למאסר האם ובנה. בצעד נואש לשחררם, מבקש בעלה מהבוס המפורסם שלה לבוא לעזרה וכאות תודה הוא מזמין אותו לארוחת ערב, שם העניינים רק מסתבכים…

המחזמר נשמע מבטיח מאוד, עם צוות מרשים מאחוריו, אבל ניתן היה לעשות יותר ואסביר בדיוק למה.

אם אתם רוצים מחזמר קצת שונה מהנוף הרגיל, אם זה באווירה האפריקאית המגניבה או בצוות השחקנים המגוון, ג'נטלי בהחלט יספק את הסחורה.

תום אפלבאום עשה עבודה נהדרת עם התנועה אשר משתלבת בחוסר מאמץ עם המוזיקה שעיבדו דודוש קלמס ואמיר לקנר. ביחד הם מביאים את הקהל לאווירה אפריקאית שעוזרת לקהל להתחבר למקורות של משפחת ג'נטלי העומדת במרכז העלילה. הקצב והביצוע גרמו גם לי לרצות לקום ולרקוד עם השחקנים ולהצטרף לכיף שנראה שהם חווים על הבמה.

גם צוות השחקנים לא מאכזב ועושה את עבודתו נאמנה. אסתר רדא מהפנטת בכל פעם שהיא שרה ושבתה אותי מהרגע בו דרכה על הבמה. האלגנטיות, הרוגע והפשטות אותם היא מעבירה הקסימו וגרמו לכל ההופעה שלה להיות אותנטית ושובה לב. איתה היה אנסמבל מוכשר מאוד אבל השניים שבלטו במיוחד היו מתן ודניאל און ימי, צמד אחים כשרוניים בטירוף שאי אפשר היה להוריד מהם את העיניים בכל פעם בה שרו ורקדו. אציין לטובה גם את צמד השוטרים, אדם הירש ואשוט גספריאן שסיפקו את הנאמבר הכי טוב במחזמר.

הייחוד הגדול שעומד לצד המחזמר ג'נטלי הוא הקאסט אשר רבים ממנו יוצאי אפריקה. לצערנו עדיין לא הגענו לייצוג נאות של המגזר הזה בתיאטראות המובילים בישראל. מסיבה זו מחמם את הלב לראות את האנסמבל הזה על כשרונותיו הנפלאים. חיכינו למחזמר שיביא אותם לקדמת הבמה ויעודד את שילובם על במות התיאטרון בדיוק כפי שעושה לין מנואל מירנדה בהמילטון.

אבל לצערי ישנו פוטנציאל שלא התממש כאן במלואו וחבל כי ניתן היה להרים את המחזמר עוד יותר. המופע מתחיל בשיאים מרגשים אולם דועך לקראת החצי השני. שירי נדב נאור בחרה להביא נושא חשוב וכואב לבמות התיאטרון ולשים את מצב הפליטים בארץ מול עיני כולנו, ללמד את כל מי שחי בבועה על המצב העגום של הפליטים ללא הזכויות בארץ, ועם נושא שכזה והזדמנות מיוחדת ליצור מחזמר עמוק ומרגש ציפיתי להתעמקות גדולה יותר בדמויות ובסיפור.

אפשר לתלות את האשמה באורך ההצגה, סה"כ שעה ועשרים, זמן שאינו מאפשר לנו לצלול עמוק לתוך חיי הדמויות במחזמר, ואפשר להאשים זאת בקלישאות הקלות אותם בחרו היוצרים להכניס פנימה. היוצרים לקחו סיכון גדול בהצגת נושא שכזה על הבמות ועוד בדרך מקורית של מחזמר. הייתי שמחה אם ניתן היה להאריך את המחזה ב-30-40 דקות בכדי להבין יותר את הדמויות ולהביא קצת יותר מהקסם שחוויתי בתחילת ההצגה.

הציון שנתתי למחזמר זה הוא:

עם כל הביקורת והבעיות במחזמר, הוא עדיין מביא איתו אווירה ייחודית שכדאי לתת לה צ'אנס, גם אם זה רק לבוא ולשמוע את השירים הנהדרים. המחזמר גם יחסית קצר ככה שלא יתפוס לכם ערב שלם ותוכלו לחזור בזמן הבייתה כדי לתפוס 8 שעות שינה לפני העבודה שמחר. 

לקניית כרטיסים להצגה "ג'נטלי" לחצו כאן.

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את וויקד. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

ההיכרות שלי עם וויקד עוד מחזירה אותי לשנת 2013 לביקור שלי בלונדון, ומאז הספקתי לראות את ההצגה עוד פעמיים – פעם אחת בברודווי ב-2017 ופעם אחת באורגון בסיור ב-2019. למה לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את הביקורת הזו? אולי בגלל שהיא הפכה להיות כל כך קבועה בנוף התיאטרון שזה פשוט ברח לי מהראש. אז בואו נתחיל…

וויקד מספר את הסיפור של ארץ עוז, המכשפה הירוקה, איש הפח, איש הקש ועוד שלל אגדות ופנטזיות שלא ידעתם שאתם צריכים בחייכם. סיפור יפייפה של חברות לא צפויה בין אלפבה לגלינדה, שתי בחורות שמגיעות מקצוות שונים של העולם ומוצאות חברות אמת אחת בשנייה.

מדובר באחת ההצגות המצליחות ביותר בשנות האלפיים, עם הפקה קבועה בלונדון ובניו יורק ועוד שלל סיורים ברחבי ארה"ב וקנדה. נראה כאילו בכדי להפוך לשחקנית מן המניין בברודווי עלייך לעבור בתפקיד של גלינדה או אלפבה, מעין חניכה לעולם התיאטרון. ההתלהבות סביב המחזמר כל כך גדולה שלפעמים אנשים שוכחים שהוא בכלל לא זכה בפרס הטוני למחזמר הטוב ביותר, לא שזה משנה בשלב זה. אז למה עם כל ההצלחה הזו אני עדיין לא מתלהבת ממנו כל כך?

השירים במחזמר מעולים, הם כבר הפכו לחובה לכל חובב תיאטרון מושבע, כי לא הגיוני שאתה אוהב תיאטרון בלי להכיר את Popular בעל פה או שיהיה לך חבר דואט לשיר איתו את For Good, ואל תתחילו לדבר איתי בכלל על Defying Gravity שגרם לאח שלי להתלהב מהתיאטרון בפעם הראשונה. אפילו השירים הפחות מוכרים מצוינים אחד אחד ועושים לך חשק לשמוע אותם בלופים שוב ושוב ושוב.

התפאורה והתלבושות פשוט מוציאים עיניים ומכניסים אותנו לעולם הפנטזיה של ארץ הפלאות וממש אפשר לראות את ההשקעה הרבה שהקדישו לכל פרט קטן על הבמה. לפעמים כן היה לי חסר משהו בתפאורה כי נדמה שרוב הזמן הבמה עצמה די ריקה, הם יושבים על ספסל חצר כשהם לומדים בבית הספר ובבתים שלהם אין רהיטים, בכלל. אבל נסלח להם בקטע הזה כי זה ממש משני ולא קריטי לעלילה.

כל נאמבר מדהים יותר מקודמו, השחקנים שהם מלהקים לתפקידים מדהימים אחד אחד ומפתיעים ביכולות הווקליות שלהם, הבימוי מעולה, העלילה יצירתית ומעניינת וסוף סוף שמה נשים חזקות במרכזה, הטוויסטים מפתיעים וכיפיים והאולם תמיד ענק ומרשים.

אז מה לא הסתדר? מה לא תפס כל כך? אני באמת לא יודעת לומר לכם. מדובר במחזמר מדהים שאם נפרק אותו לחלקים שמרכיבים אותו הוא יקבל 100 עגול, אבל כשמחברים הכל ביחד חסר משהו, לפחות לי. ראיתי אותו 3 פעמים ואף פעם לא יצאתי בוואו מטורף, אבל הרבה אנשים אחרים כן.

הציון שבחרתי לתת להצגה זו הוא:

אמנם אני לא חובבת מושבעת של המחזמר, אני עדיין אוהבת לשמוע את השירים מדי פעם ואם תתנו לי כרטיס בזול אלך לראות אותו בפעם הרביעית. כן אומר שמבחינתי זה מחזמר קלאסי להיכנס איתו לעולם התיאטרון, יש בו הכל והוא מפתיע ומחדש ונותן לכל צופה חוויה מדהימה. אז אל תתנו לי לדכא אתכם ולכו לראות אותו, אולי בשבילכם הוא כן יעשה את הוואו המטורף הזה שחיכיתם לו כל חייכם.

לעמוד ההצגה

בתזמון גרוע בהחלט, יום לפני שההפקה יורדת לצמיתות מהבמות, החלטתי לכתוב ביקורת לאחת ההצגות שהיה לי הכי כיף לראות אותן שוב ושוב ושוב, רק בזכות השירים של יאיר רוזנבלום.

"מיקה שלי" מספר את סיפורם של חבורת חברים בני 18 משנת 1967. חברו הכי טוב של גידי זה ארי, החבר של נועה, החברה הכי טובה של מיקה, שיוצאת עם גידי. יש גם את מני בחבורה שיוצא עם דבי, החברה הכי טובה של אלישע. לא נשכח גם את קדוש, מנהל המכולת ואבא של מיקה, ואת חנק'ה, אימו של גידי. המון דמויות ושלל סיפורים שמשתלבים זה בזה.

יש הרבה ביקורות על ההצגה הזו, והעיקרית מביניהם היא שהעלילה מפוזרת מדי, פוליטית, לא נכנסים לאף דמות בצורה מעמיקה ומספקת באמת, יש הרבה חורים בעלילה שאין עליהם הסבר ובקיצור משהו שם לא עובד. רואים שהייתה כוונה טובה ורצו להביא כמה שיותר את רוח התקופה בנערים בני 18 בשנות ה-60 וה-70 אבל זה פשוט לא מספיק.

מזל גדול ששיריו של יאיר רוזנבלום מדהימים כל כך שלא היה לי אכפת על מה העלילה, רק שימשיכו לשיר. הביצועים של השירים מדהימים אחד אחד והעיבוד המחודש כיפי ומרגש. עמית פרקש, אושרת אינגדשט ורויטל זלצמן מצמררות בכל פעם שהן פותחות את הפה ואולי כבר תתאחדו שלושתיכן ותוציאו איזה תקליט או שניים? גם הגברים בסדר אבל מצטערת, הנשים אוכלות אותם בלי מלח מבחינה ווקלית.

דבר נוסף שתופס את העין הוא התפאורה האפרורית העשויה מבטון. אין לי הרבה מה לומר חוץ מזה שערן עצמון תמיד יודע לתפוס את הקו מחשבה של הבמאי וההפקה ולספק לנו תפאורה שמתאימה בול לרוח ההצגה.

ההפקה הזו הצליחה בעיקר בזכות ליהוק נכון לשלל התפקידים- ממשה אשכנזי הקומיקאי לתפקידו של מני ועד יעקב כהן לתפקידו של קדוש, שבכל הצגה גורם לעמית פרקש ומתן שביט להתפקע מצחוק. רק לראות אותם מנסים לשמור על פרצוף ישר גורם לכל הקהל להתגלגל.

אבל עם כל האהבה, היום ההופעה האחרונה של ההצגה עם הקאסט הנוכחי ואולי ביום מן הימים היא תחזור שוב על במות הקאמרי או בית ליסין או אולי שוב פעם בהבימה. אני בעד שהיא תחזור אבל אם יעשו את זה יצטרכו לשפצר קצת את העלילה, כי די, בשלב מסוים צריך להודות במשהו כושל ופשוט לנסות לשפר אותו.

הסיפור שההצגה "מקווה" מספרת כל כך מרתק שכל דבר אחר בהצגה כמעט מתגמד לידו, אך עדיין כוח השחקניות הוא ענק ומשמעותי להעבירו. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

ההצגה "מקווה" עוקבת אחרי מקווה בירושלים והנשים המגיעות אליו בכל ראש חודש לטבול. במהלך ההצגה אנחנו מקבלים הצצה לכמה חודשים וההתפתחות של הנשים הללו לצד שתי הבלניות, האחת ותיקה ומסורתית והשנייה חדשה ו-"לא משלהם", כלומר חוזרת בתשובה.

לא אשקר ואומר שכשחשבתי על הצגה שמתרחשת כולה במקווה, בתור החילונית שאני ישר חשבתי שהיא תהיה משעממת, לא רלוונטית עבורי ותציג את כל הדברים שאני לא מתחברת אליהם בדת. אבל אני יודעת להודות כשאני טועה ואבוי איך טעיתי כאן.

הדר גלרון כתבה מחזה מדהים שגרם לי להיות שבויה מההתחלה ועד הסוף. היחס שלה לדת בהצגה משלב את המסורתיות ההדוקה והחד כיוונית לצד הדת המודרנית יותר, זו שאפשר להתאים לימינו. יחד עם כל הבחורות הדתיות בהצגה היא גם דאגה להכניס ייצוג לחילונים עם בחורה חריגה בנוף החרדי. גלרון לא פחדה להעביר ביקורת על העם החרדי שמעלים עין מהתנהגויות לא ראויות בקהילה והיא לא פחדה להעלות את כל הבעיות שנשים חרדיות מתמודדות איתן בעולם השוביניסטי הדתי.

יצאתי עם משהו בהצגה הזו, שזה דבר שלא קורה בהרבה הצגות. קודם כל, חילונית שכמוני הבינה סוף סוף מה זה המקווה ולמה נשים טובלות בו. דבר שני, ההצגה גרמה לי לחשוב על הדרך חיים שלי, על הדרך חיים של החרדיות, על העולם של ימינו והאם דברים אי פעם ישתנו. גרם לי לתהות האם יש תקווה לנשים הללו או שהן לנצח יהיו תקועות באותו מעגל. האם הן אוהבות את החיים שלהן או מחפשות דרכים לברוח מהם? הרבה שאלות שעלו שרק גרמו לי לאהוב את ההצגה יותר.

לצד הטקסט המצוין יש גם כמה שחקניות שבלטו בשבילי בהצגה, מליה קניג האגדית, אסנת פישמן המהפנטת ואשרת אינגדשט שסיפקה אתנחתות קומיות מוצלחות. לא אשקר ואומר שהיו כמה רגעים לא מוצלחים בהפקה הזו אבל הסיפור כל כך היפנט שלא ייחסתי לזה חשיבות כזו גדולה.

זו לא הצגה או הפקה מושלמת, אבל היא שווה כל גרוש רק בשביל לקבל הצצה לעולם שלפעמים כל כך רחוק מאיתנו אבל בעצם כל כך קרוב.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

לכו. פשוט לכו. ההצגה הזו שווה את הכסף והיא שווה את השעה ארבעים שתבזבזו עליה. היא תעלה בכם מחשבות ותהיות, תעורר שיח עם חבריכם ומשפחתכם ותישאר איתכם גם אחרי שתצאו מהאולם.

לקניית כרטיסים להצגה "מקווה" לחצו כאן.