קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Shear Madness:

זוכרים כשהייתם ילדים קטנים ושיחקתם במשחק המוכר "רמז"? אז תארו לעצמכם הצגה שמבוססת על אותו העיקרון. מתבצע רצח ואתם צריכים לגלות מי הרוצח. הפעם, אנו נחשפים למספרה שכונתית נחמדה עם שני עובדים ביום רגיל עד שפתאום הם מגלים שהשכנה מלמעלה נרצחה. הם, יחד עם עוד שני לקוחות, החשודים העיקריים ברצח ואנחנו כקהל צריכים לעזור לשני החוקרים לגלות מי הרוצח.

נשמע טוב? כי זה היה פשוט נהדר! לפני שהגעתי להצגה ממש התלהבתי ממנה ומהרעיון שלה ולא יכולתי לחכות ולצפות בה. בעיקרון החלק הכי טוב בה הוא שכל הצגה שונה מהקודמת, כלומר ישנו חלק אחד שקבוע ומתוסרט וכל השאר הינו אילתור של השחקנים של הרגע, ומה יותר טוב מהצגה שכולה אילתורים?

אז ככה ההצגה הולכת- במשך החצי שעה הראשונה השחקנים משחקים כרגיל, כמו יום רגיל במספרה. אנשים נכנסים ויוצאים וככה זה נמשך עד שמכריזים שהשכנה נרצחה. משם, החוקר מנסה לשחזר את כל מה שקרה ונעזר בקהל בשביל לדייק כמה שיותר. היופי הוא שבאמת פונים לקהל ומשתפים אותו, הקהל שואל שאלות, מציין עובדות ומתקן את השחקנים כשצריך.

אני לא ארחיב יותר מזה כי חבל לקלקל לכם את ההצגה הנהדרת אבל מה שכן אציין זה שהשחקנים בתוך התפקיד מהרגע שההצגה מתחילה ועד הרגע שהיא נגמרת. למשל, כמה דקות לפני שההצגה באמת התחילה, כשהמוזיקה עדיין חזקה ועדיין יש אור בקהל, השחקנים "שעובדים במספרה" עלו והחלו את הפעילות שלהם כאילו הם באמת במספרה. לקח לי כמה דקות לקלוט שיש שחקנים על הבמה ולהתחיל להתרכז בהצגה. ולא רק זה, במהלך ההצגה ישנה הפסקה קצרה שבה החוקר הראשי יוצא לקהל מחוץ לתיאטרון ומדסקס איתם מי הם חושבים שהרוצח, שואלים עוד שאלות שצריך לשאול ומעלים נקודות נוספות שלא עלו עד עכשיו, וכל זה כאשר כל "החשודים" עדיין כלואים במספרה אז בשביל להעביר את הזמן הם מדברים קצת עם האנשים שבקהל. בקיצור הם ממש נכנסים לזה כאילו זה באמת משחק ולא הצגה.

ובנוסף אציין שהשחקנים היו נהדרים ובאמת שיחקו נהדר ואילתרו נהדר אבל מי שהכי בלט מבחינתי היה ____. הוא פשוט גנב את ההצגה וכל מה שרציתי היה שימשיך עם המונולוגים והקטעים הקורעים מצחוק שלו. לא פעם ולא פעמיים הוא הביא אותה בבדיחה כל כך מצחיקה שמרבית השחקנים על הבמה צחקו יחד איתו, ואם יש משהו שאני אוהבת זה שצוות השחקנים מצליחים להצחיק את עצמם בהופעה חיה.

לסיכום, לכו להצגה הזו! היא מתאימה גם לילדים ומניסיון אישי, הילדים שהיו בקהל ממש נכנסו לזה ונראה כאילו הם ממש נהנו. אני אמליץ לכל אחד שמעוניין לראות משהו קצת אחר שכן ההצגה הזו מביאה איתה משהו מיוחד וקליל שלא רואים כל יום (ולא רק זה- היא באוף ברודווי אז היא זולה יותר!!).

לעמוד ההצגה

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי. כפי שניתן לראות האולם קטן ואינטימי ככה שמכל מקום רואים נהדר את הבמה. אם אתם רוצים להיות יותר שותפים להלך ההצגה ממליצה לשבת בחלק התחתון (באולם) של התיאטרון כי פשוט ישמעו אתכם יותר טוב ומי יודע? אולי אם תשבו מספיק קרוב השחקנים יתחילו לדבר איתכם במהלך ההפסקה!

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- The Humans (בני האדם):

ההצגה הנ"ל מספרת את סיפורם של משפחת בלייק, הנפגשים בבית של הבת הצעירה במנהטן. בארוחת החג נמצאים ההורים המבוגרים, האחות הגדולה, הסבתא הקשישה והחבר המבוגר של הבת הצעירה. בהתחלה נדמה כאילו הכל כרגיל, כולם מדברים על עבודה, שיפוץ לבית ועוד, אבל ככל שמתקדם הערב יותר ויותר סודות מתגלים. עוד ועוד מידע שחברי המשפחה רצו לשמור לעצמם, אבל יש שלב שאי אפשר יותר לעשות זאת.

אל ההצגה באתי קצת בהתרגשות, בעיקר בגלל שהיא זכתה בכמה פרסי טוני וכי הקאסט המקורי כולו נשאר, אבל די התאכזבתי, כנראה בגללצשאני פשוט לא בחורה של הצגות דרמתיות. אולי אני לא אובייקטיבית כי אני מעריצה מושבעת של מחזות זמר אבל אשתדל להציג עובדות וממש מעט דעות.

מבחינת הסט של ההצגה הוא היה מאוד פשוט ומינימלי ובאמת נתן את הוייב של דירה חדשה במנהטן היקרה, משהו שזוג צעיר יכול להרשות לעצמו. במהלך ההצגה יש כל מיני פאשלות עם תאורה וכו' (בכוונה כמובן, כחלק מההצגה) והם ממש הכניסו אותנו לאווירה של דירה מצ'וקמקת ודלת תקציב. מה שאהבתי ולא אהבתי בו זמנית הייתה החלוקה של הבמה לשתי קומות, כחלק מהדירה. בקומה הראשונה הייתה דלת הכניסה והשירותים וכנראה חדר שינה או סלון קטן, ובקומה השנייה, שהייתה כביכול קומת המרתף, היה המטבח ועוד דלת כניסה שלא ממש ברור לאן היא מובילה. אז מצד אחד הדינאמיות והמעבר מהקומה הראשונה לשנייה היו נחמדים והועילו לעלילה, אם זה כשדמות הייתה צריכה "להירגע" אבל הקהל עדיין ראה אותה ואת מה שהיא עוברת, ואם זה פשוט לתת תחושה של תזוזה והצורך להיות בפוקוס כדי להספיק לראות את הכל. מה שלא אהבתי זה שממקומות מסוימים בקהל לא ניתן לראות הכל וחלק מוסתר בגלל שבכל זאת, במה לא נועדה להיות בשתי קומות. אבל אסכם ואומר שהתפאורה הייתה מגניבה, מיוחדת ולא משהו שראיתי עד עכשיו.

מבחינת העלילה והתסריט, ובכן ההצגה כן הביאה לנו כמה אתנחתות קומיות שממש הורגש כאילו השחקנים בעצמם מתפקעים מצחוק ובכללי הדיאלוגים בין כל השחקנים הרגישו טבעיים וכאילו אנחנו באמת צופים במשפחה רגילה עם בעיות כמו שיש לכולנו. מה שכן, היו חלקים בעלילה שלא הבנתי את הפואנטה שלהם כל כך, והעיקרית במרכזן הייתה הסבתא. ההפקה שילמה לשחקנית מכובדת לשכב על הספה במשך כמעט שעתיים ולא להוציא כמעט מילה מהפה. הסבתא אמורה להיות כבר סנילית וכנראה בסוף דרכה, ללא יכולת אמיתית לדבר אלא רק למלמל דברים לא ברורים. במהלך ההצגה יש רגע אחד יחיד שבו הסבתא כאילו חוזרת לעצמה, מה שמלהיב את כל המשפחה ומרגיש כאילו "הנה, עכשיו הדברים יסתדו", אבל בעצם לא. אני מניחה שיש איזו משמעות עמוקה מאחורי זה ואולי בכללי בהצגה ישנם רגעים רבים של משמעויות וכניסה למעמקי הלב, איפה ששכחנו שהיו רגשות שהדחקנו במשך שנים, אבל אני לא הרגשתי את זה.

מה שכן, הדבר הכי טוב בהצגה זה אכן השחקנים המצוינים. האותנטיות שלהם והיכולת שלהם להרגיש כאילו הכל טבעי וזורם הייתה מצוינת ועשתה את ההצגה למה שהיא. אחרי צפייה בשחקנים המבוגרים הבנתי למה שניהם קיבלו את פרסי הטוני, והשחקנים הצעירים השאירו עליי רושם מעולה ואני בהחלט מחכה לפרויקט הבא שלהם.

לסיכום, אני לא בחורה של הצגות. אני אוהבת את השירים והאהבות והסיפורים המורכבים אך פשוטים להבנה, בלי משמעויות נסתרות או דיאלוגים מלאי עומק. לא, אני לא שטחית, גם במחזות זמר יש עומק, אבל הוא הרבה יותר פשוט להבנה לקהל "הטיפש". אבל כן אציין שמי שכן אוהב הצגות ואוהב את העומק והמשמעויות הנסתרות, תפדלו. הצגה נהדרת עם מרבדים שונים של עומק, עלילה מתפתחת ושחקנים נהדרים. ההצגה רצה רק לעוד כמה שבועות אז רוצו ותראו אותה לפני שהיא נסגרת!

לעמוד ההצגה

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי. כפי שניתן לראות ישבתי בשורה הראשונה ככה שזווית הראייה שלי הייתה מעט מוגבלת אבל לא ברמה שלא ראיתי חלקים חשובים מההצגה. גם כשהשחקנים היו בקומה העליונה עדיין ראיתי אותם ואם מה שהולך שם. מה שכן, החוויה של לשבת בשורה ראשונה בהצגה הייתה נהדרת שכן כל פעם שהשחקנים היו בקומה התחתונה ראיתי אותם ממש מקרוב מה שהוסיף לחווית הצפייה.

קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Waitress (מלצרית):

מלצרית הינה הצגה שעוקבת אחרי ג'נה, אופה מוכשרת במיוחד שעובדת בדיינר שכונתי יחד עם שתי חברותיה. ג'נה תקועה בנישואים לא מאושרים וכובלים ומרגישה שאין תקווה כאשר היא מגלה שהיא בהריון מבעלה. יחד עם חברותיה והרופא החדש שלה ג'נה מגלה צד חדש בחייה ומתחילה לחשוב על כיוונים חדשים שבחיים לא חשבה עליהם.

את ההצגה הזו ידעתי עוד מראש שאין מצב שאני לא הולכת לראות אותה, במיוחד שכל הקאסט המקורי עדיין נמצא בהפקה. מדובר בהצגה שחקרתי כבר לפני כן, הכרתי את מרבית השירים והשחקנים וראיתי את הסרט עליו ההצגה מבוססת. ההתרגשות לקראת, במהלך ואחרי ההצגה רק התגברה ועד היום כשאני חושבת עליה הלב שלי מתרגש וקופץ מראש אושר. אז למה כל כך נהניתי?

נתחיל בעיקר ההצגה ובמה שעושה אותה מיוחדת מכל השאר- השירים. שרה בארילס כתבה את כל השירים בעקבות הסרט "מלצרית" וכל שיר יותר טוב מהשני. השירים מלאי אופי וכריזמה והם מעבירים את כל הרגשות שמתחוללים בתוך השחקנים והופכים את ההצגה הזו ממחזמר רגיל למחזמר יוצא דופן. אין לי ספק שבארילס הייתה זוכה בפרס הטוני על המוזיקה אם היא לא הייתה מתמודדת מול המילטון, שזכה בעיקר בגלל החידוש של הבאת ראפ למחזות זמר. אז אם אתם רוצים לשמוע סיפור דרך שירים אתם יכולים פשוט להוריד את כולם ולהקשיב להם שיר אחר שיר ותבינו את הסיפור מבלי לראות את הסרט או את ההצגה בכלל, ותתרגשו כאילו הייתם שם באולם יחד עם הקהל.

הדבר השני שעושה את המחזמר הזה לכל כך מוצלח הינו הקאסט המוכשר שהביאו לכל תפקיד ותפקיד. נתחיל בתפקיד הראשי- ג'סי מיולר בתור ג'נה. אז למי שלא חקר (ואני מניחה שרובכם) ג'סי הינה שחקנית מוכשרת בטירוף שזכתה בטוני על הופעתה כקרול קינג בביוטיפול. יש לה קול מיוחד ומגוון שנכנס אליכם ללב כל פעם שהיא שרה מילה או שתיים. בשביל שהשירים של בארילס יהיו כאלה מוצלחים צריך להביא זמרת שתוכל להעביר את כל הרגשות והיופי שיש בהם, ואין יותר מתאימה ממיולר עצמה. אם אתם רוצים דוגמא מספיק שתשמעו את השיר "She Used To Be Mine" בביצועה ותבינו למה אני מתכוונת. יש לציין גם שהתפקיד אינו קל שכן מדובר בסיפור קשה על אישה כלואה ואומללה שאינה מצליחה למצוא מפלט מנישואיה הכובלים, אבל ג'סי התמודדה איתו נהדר ונתנה הופעה מדהימה. חוץ מג'סי שאר הקאסט מוכשר ונהדר אך אציין רק את שני השחקנים הקומיים הראשיים- דרו גלינג ששיחק את הרופא וכריסטופר פיצג'רלד ששיחק את אוגי, בחור שמתאהב קשות בדאון- אחת המלצריות בדיינר ואחת מחברותיה של ג'נה. שניהם הפגינו יכולות קומיות נהדרות בשילוב רגש ועומק בדמויות שלהם, יחד עם יכולות ווקליות נהדרות שהתפקידים שלהם מצריכים. לא חושבת שיכלו למצוא ליהוק טוב יותר משניהם לתפקידים הללו.

בנוסף, החלק שבאמת הפך את ההצגה למשהו שבחיים לא ראיתם היה הבימוי והאפקטים במחזמר. כשלוקחים סיפור כזה מורכב, שמבוסס על סרט נהדר, צריך להתייחס אליו בעדינות וברגש. כך עשתה דיאן פאולוס, שביימה גם את למצוא את ארץ לעולם לא, בהצלחה רבה. אתחיל ואציין שבמהלך רוב ההצגה התזמורת הייתה ממוקמת על הבמה ממש כחלק מהדיינר, כאשר התפאורה הייתה משולבת יחד איתה. למשל, את חלק מהעוגות שהם מוכרים בדיינר הם מיקמו מעל הפסנתר הראשי של התזמורת, במהלך אחד השירים האיטיים הגיטריסט עלה והתהלך על הבמה ממש כאילו זה הוא בוידאו קליפ ולא במחזמר ועוד. כל המחזמר היה נראה אחרת לגמרי ומאבד מהקסם שלו אם התזמורת הייתה מוחבאת מתחת לבמה. כך, לדעתי, המחזמר היה יותר נגיש, יותר אותנטי ונתן תחושה של קירבה גם בין חברי ההפקה וגם בינם לבין הקהל. זאת ועוד, היו בסה"כ כשישה חברי אנסמבל ובמקום נאמברים מפוצצים וריקודים מפוארים לורין לאטארו, הכוריאוגרפית, נתנה להם תנועות מינימליסטיות וקטנות כך שתשומת הלב לא נמשכה אליהם אוטומטית ונשארה בסיפור ובצוות השחקנים הראשיים. כך, המחזמר נותר פשוט וצנוע עם לב ענק ועומק שאין כמותו.

ולבסוף, פאולוס עשתה עוד שני דברים שממש מצאו חן בעיניי. ראשית, היא הכניסה את כל הקהל להווי של דיינר של עוגות עוד לפני שהם התיישבו בכיסאות. במסדרון, בדרך לאולם, היה ריח מאוד חזק של עוגות, קינמון, שוקולד, דובדבנים, מנגו ועוד. הריח היה עוצמתי והכניס את כולם לתחושה כיפית ומנחמת (ורעבה). שנית, אם ראיתם את הסרט ישנם קטעים רבים בהם ג'נה ממציאה עוגה חדשה. בסרט הם מצלמים פאי שמכניסים אליו מוצרים שונים ומראים כיצד היא מכינה את העוגה. השאלה היא- איך הופכים את הצילום הזה למשהו מעשי בהצגה? אז פה פאולוס הפגינה גאונות ושילבה את חברי האנסמבל יחד עם מיולר ויצרה רגעים מגניבים ומיוחדים שמשתווים לרגעים בסרט. יש לציין גם שבמהלך כל ההצגה הם משתמשים בחומרים אמיתיים (או לפחות כאלו שנראים אמיתיים) כמו סוכר או קמח, כך שזה ממש נראה כאילו הם מכינים את העוגות בזמן אמת (אבל לא באמת כן?).

אסכם ואומר שזה רשמית נמצא בראש הרשימה שלי, ואחרי שראיתי את למצוא את ארץ לעולם לא נראה לי ששניהם מתחרים על המקום הראשון. המחזמר הנ"ל פשוט, צנוע, נוגע ללב ועמוק ואי אפשר להישאר אדיש אחרי שרואים אותו. הוא מלא ביופי וחן ואני מבטיחה לכם שאם אתם מחפשים מחזמר עם סיפור טוב ושירים מדהימים- אל תפספסו אותו! והייתי גם ממליצה לנסות לתפוס אותו ממש בחודשים הקרובים כל עוד הקאסט המקורי עדיין שם.

לעמוד ההצגה

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי. כפי שניתן לראות ישבתי באמצע כך שהראייה הייתה נהדרת ולא היו הפרעות. האולם עצמו רחב יחסית ככה שישיבה בצדדים כן תהיה מוגבלת ועל כן כדאי להיצמד כמה שאפשר למרכז.