אבניו קיו זו ההצגה שלא ידעתם שאתם צריכים בחייכם. עם הומור שחור והרבה בדיחות גסות, כל אדם מעל גיל 18 יזדהה איתה וירגיש שהיא מדברת אליו, בצורה כזו או אחרת. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

המחזמר מספר את סיפורם של הדיירים באבניו קיו, אחת השדרות הזולות יותר במנהטן. ישנם זוג מאורס, בחור שרק סיים תואר, בחורה שחלומה הוא להקים ביה"ס מיוחד למפלצות ועוד. ביחד הם עוברים את טלטלות החיים ומנסים לתמוך כמה שאפשר אחד בשני.

אבניו קיו היא לא כמו כל הצגה אחרת, וזה מתבטא בכך שחלק מהדמויות שלה הן בובות, מפלצות ואפילו קופסאות. היא לא מפחדת לומר את האמת בפרצוף אבל היא עושה זאת בהומור משובח כך שאנו סולחים לה על כל הגסויות, היא ממש שילוב של רחוב סומסום עם הופעת סטנדאפ של שחר חסון. אלמנט הבובות מוסיף מאוד להצגה ובעצם גורם להכל להיות הרבה יותר מצחיק, ממש כאילו פו הדב יתחיל לשיר לנו על פורנו.

יצא לי לראות את ההצגה 3 פעמים, פעמיים בניו יורק באוף ברודווי ופעם אחת בהפקה פרטית כאן בארץ וכל פעם מחדש התגלגלתי מצחוק. כמובן שתמיד יש ביקורת, וישנם קטעים רבים שחשבתי לעצמי- "יאללה בואו נחזור לבדיחות הגסות" אבל אסור לשכוח שזה התחיל בברודווי ובתקופה ההיא ככה כתבו מחזות זמר, עם בלדות ארוכות וקטעים קיטשיים ברמות.

אך לבסוף, ההצגה לא סתם זכתה בפרס הטוני וחטפה אותו מאחת ההצגות המצליחות ביותר בעשורים האחרונים, מוויקד הפופולארית. היא באמת מיוחדת ומביאה קסם אישי, עם דמויות שכיף לאהוב ואמת בפרצוף ושירים שלא תמיד כדאי שנשיר לנו סתם ככה ברחוב (מניסיון).

אתם בטח תוהים לעצמכם, אז איך הייתה ההפקה בארץ? ובכן, היא לא מאכזבת בכלל! את האמת? אני אפילו הופתעתי מהרמה הגבוהה ומהכישרון שנטף על הבמה. לשחק כמה דמויות בו זמנית תוך כדי משחק בבובה זה לא פשוט בכלל ושלושת השחקנים הראשיים פשוט כיכבו בענק. כל מה שאני מאחלת להם זה שיצליחו בגדול, כי מגיע להם.

תמיד כשאני רואה משהו בארה"ב וחוזרת לארץ לראות הפקה כאן אני באה עם הציפיות הכי נמוכות שיש, כי ההשקעה הכספית נמוכה יותר, הקהל מצומצם יותר ואין מה לעשות- בעברית זה נשמע הרבה יותר גרוע. אני הכי שמחה כשההפקה מתעלה על הציפיות שלי וגורמת לי להרגיש גאווה וכבוד לקהילת התיאטרון בארץ. זה התחיל במאמה מיה והמשיך כאן, בהפקה פרטית וקטנה שנותנת פייט להפקה בניו יורק שכבר הספיקה לרדת לפני כמה חודשים.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

התרגום לא נורא בכלל, המשחק משובח, התפאורה חמודה וסה"כ מדובר בערב מצחיק בטירוף. אז עשו לעצמכם טובה, תקנו כרטיס ולכו לראות את הבובות!

אין הרבה דברים כמו המחזמר ג'נטלי בישראל, וגם עם פתיחה חזקה מאוד והמשך פחות עוצמתי, עדיין היינו ממליצים ללכת ולראות את המחזמר החדש מטעם תיאטרון חיפה רק בשביל לטעום מהופעה קצת אחרת. לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה ממני!

ג'נטלי מספר סיפור עכשווי וכואב, שבו לזוג פליטים ניגרים שהגיעו לישראל, נולד תינוק לבן המעורר את חשד השוטרים ומוביל למאסר האם ובנה. בצעד נואש לשחררם, מבקש בעלה מהבוס המפורסם שלה לבוא לעזרה וכאות תודה הוא מזמין אותו לארוחת ערב, שם העניינים רק מסתבכים…

המחזמר נשמע מבטיח מאוד, עם צוות מרשים מאחוריו, אבל ניתן היה לעשות יותר ואסביר בדיוק למה.

אם אתם רוצים מחזמר קצת שונה מהנוף הרגיל, אם זה באווירה האפריקאית המגניבה או בצוות השחקנים המגוון, ג'נטלי בהחלט יספק את הסחורה.

תום אפלבאום עשה עבודה נהדרת עם התנועה אשר משתלבת בחוסר מאמץ עם המוזיקה שעיבדו דודוש קלמס ואמיר לקנר. ביחד הם מביאים את הקהל לאווירה אפריקאית שעוזרת לקהל להתחבר למקורות של משפחת ג'נטלי העומדת במרכז העלילה. הקצב והביצוע גרמו גם לי לרצות לקום ולרקוד עם השחקנים ולהצטרף לכיף שנראה שהם חווים על הבמה.

גם צוות השחקנים לא מאכזב ועושה את עבודתו נאמנה. אסתר רדא מהפנטת בכל פעם שהיא שרה ושבתה אותי מהרגע בו דרכה על הבמה. האלגנטיות, הרוגע והפשטות אותם היא מעבירה הקסימו וגרמו לכל ההופעה שלה להיות אותנטית ושובה לב. איתה היה אנסמבל מוכשר מאוד אבל השניים שבלטו במיוחד היו מתן ודניאל און ימי, צמד אחים כשרוניים בטירוף שאי אפשר היה להוריד מהם את העיניים בכל פעם בה שרו ורקדו. אציין לטובה גם את צמד השוטרים, אדם הירש ואשוט גספריאן שסיפקו את הנאמבר הכי טוב במחזמר.

הייחוד הגדול שעומד לצד המחזמר ג'נטלי הוא הקאסט אשר רבים ממנו יוצאי אפריקה. לצערנו עדיין לא הגענו לייצוג נאות של המגזר הזה בתיאטראות המובילים בישראל. מסיבה זו מחמם את הלב לראות את האנסמבל הזה על כשרונותיו הנפלאים. חיכינו למחזמר שיביא אותם לקדמת הבמה ויעודד את שילובם על במות התיאטרון בדיוק כפי שעושה לין מנואל מירנדה בהמילטון.

אבל לצערי ישנו פוטנציאל שלא התממש כאן במלואו וחבל כי ניתן היה להרים את המחזמר עוד יותר. המופע מתחיל בשיאים מרגשים אולם דועך לקראת החצי השני. שירי נדב נאור בחרה להביא נושא חשוב וכואב לבמות התיאטרון ולשים את מצב הפליטים בארץ מול עיני כולנו, ללמד את כל מי שחי בבועה על המצב העגום של הפליטים ללא הזכויות בארץ, ועם נושא שכזה והזדמנות מיוחדת ליצור מחזמר עמוק ומרגש ציפיתי להתעמקות גדולה יותר בדמויות ובסיפור.

אפשר לתלות את האשמה באורך ההצגה, סה"כ שעה ועשרים, זמן שאינו מאפשר לנו לצלול עמוק לתוך חיי הדמויות במחזמר, ואפשר להאשים זאת בקלישאות הקלות אותם בחרו היוצרים להכניס פנימה. היוצרים לקחו סיכון גדול בהצגת נושא שכזה על הבמות ועוד בדרך מקורית של מחזמר. הייתי שמחה אם ניתן היה להאריך את המחזה ב-30-40 דקות בכדי להבין יותר את הדמויות ולהביא קצת יותר מהקסם שחוויתי בתחילת ההצגה.

הציון שנתתי למחזמר זה הוא:

עם כל הביקורת והבעיות במחזמר, הוא עדיין מביא איתו אווירה ייחודית שכדאי לתת לה צ'אנס, גם אם זה רק לבוא ולשמוע את השירים הנהדרים. המחזמר גם יחסית קצר ככה שלא יתפוס לכם ערב שלם ותוכלו לחזור בזמן הבייתה כדי לתפוס 8 שעות שינה לפני העבודה שמחר. 

לקניית כרטיסים להצגה "ג'נטלי" לחצו כאן.

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את וויקד. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

ההיכרות שלי עם וויקד עוד מחזירה אותי לשנת 2013 לביקור שלי בלונדון, ומאז הספקתי לראות את ההצגה עוד פעמיים – פעם אחת בברודווי ב-2017 ופעם אחת באורגון בסיור ב-2019. למה לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את הביקורת הזו? אולי בגלל שהיא הפכה להיות כל כך קבועה בנוף התיאטרון שזה פשוט ברח לי מהראש. אז בואו נתחיל…

וויקד מספר את הסיפור של ארץ עוז, המכשפה הירוקה, איש הפח, איש הקש ועוד שלל אגדות ופנטזיות שלא ידעתם שאתם צריכים בחייכם. סיפור יפייפה של חברות לא צפויה בין אלפבה לגלינדה, שתי בחורות שמגיעות מקצוות שונים של העולם ומוצאות חברות אמת אחת בשנייה.

מדובר באחת ההצגות המצליחות ביותר בשנות האלפיים, עם הפקה קבועה בלונדון ובניו יורק ועוד שלל סיורים ברחבי ארה"ב וקנדה. נראה כאילו בכדי להפוך לשחקנית מן המניין בברודווי עלייך לעבור בתפקיד של גלינדה או אלפבה, מעין חניכה לעולם התיאטרון. ההתלהבות סביב המחזמר כל כך גדולה שלפעמים אנשים שוכחים שהוא בכלל לא זכה בפרס הטוני למחזמר הטוב ביותר, לא שזה משנה בשלב זה. אז למה עם כל ההצלחה הזו אני עדיין לא מתלהבת ממנו כל כך?

השירים במחזמר מעולים, הם כבר הפכו לחובה לכל חובב תיאטרון מושבע, כי לא הגיוני שאתה אוהב תיאטרון בלי להכיר את Popular בעל פה או שיהיה לך חבר דואט לשיר איתו את For Good, ואל תתחילו לדבר איתי בכלל על Defying Gravity שגרם לאח שלי להתלהב מהתיאטרון בפעם הראשונה. אפילו השירים הפחות מוכרים מצוינים אחד אחד ועושים לך חשק לשמוע אותם בלופים שוב ושוב ושוב.

התפאורה והתלבושות פשוט מוציאים עיניים ומכניסים אותנו לעולם הפנטזיה של ארץ הפלאות וממש אפשר לראות את ההשקעה הרבה שהקדישו לכל פרט קטן על הבמה. לפעמים כן היה לי חסר משהו בתפאורה כי נדמה שרוב הזמן הבמה עצמה די ריקה, הם יושבים על ספסל חצר כשהם לומדים בבית הספר ובבתים שלהם אין רהיטים, בכלל. אבל נסלח להם בקטע הזה כי זה ממש משני ולא קריטי לעלילה.

כל נאמבר מדהים יותר מקודמו, השחקנים שהם מלהקים לתפקידים מדהימים אחד אחד ומפתיעים ביכולות הווקליות שלהם, הבימוי מעולה, העלילה יצירתית ומעניינת וסוף סוף שמה נשים חזקות במרכזה, הטוויסטים מפתיעים וכיפיים והאולם תמיד ענק ומרשים.

אז מה לא הסתדר? מה לא תפס כל כך? אני באמת לא יודעת לומר לכם. מדובר במחזמר מדהים שאם נפרק אותו לחלקים שמרכיבים אותו הוא יקבל 100 עגול, אבל כשמחברים הכל ביחד חסר משהו, לפחות לי. ראיתי אותו 3 פעמים ואף פעם לא יצאתי בוואו מטורף, אבל הרבה אנשים אחרים כן.

הציון שבחרתי לתת להצגה זו הוא:

אמנם אני לא חובבת מושבעת של המחזמר, אני עדיין אוהבת לשמוע את השירים מדי פעם ואם תתנו לי כרטיס בזול אלך לראות אותו בפעם הרביעית. כן אומר שמבחינתי זה מחזמר קלאסי להיכנס איתו לעולם התיאטרון, יש בו הכל והוא מפתיע ומחדש ונותן לכל צופה חוויה מדהימה. אז אל תתנו לי לדכא אתכם ולכו לראות אותו, אולי בשבילכם הוא כן יעשה את הוואו המטורף הזה שחיכיתם לו כל חייכם.

לעמוד ההצגה

בתזמון גרוע בהחלט, יום לפני שההפקה יורדת לצמיתות מהבמות, החלטתי לכתוב ביקורת לאחת ההצגות שהיה לי הכי כיף לראות אותן שוב ושוב ושוב, רק בזכות השירים של יאיר רוזנבלום.

"מיקה שלי" מספר את סיפורם של חבורת חברים בני 18 משנת 1967. חברו הכי טוב של גידי זה ארי, החבר של נועה, החברה הכי טובה של מיקה, שיוצאת עם גידי. יש גם את מני בחבורה שיוצא עם דבי, החברה הכי טובה של אלישע. לא נשכח גם את קדוש, מנהל המכולת ואבא של מיקה, ואת חנק'ה, אימו של גידי. המון דמויות ושלל סיפורים שמשתלבים זה בזה.

יש הרבה ביקורות על ההצגה הזו, והעיקרית מביניהם היא שהעלילה מפוזרת מדי, פוליטית, לא נכנסים לאף דמות בצורה מעמיקה ומספקת באמת, יש הרבה חורים בעלילה שאין עליהם הסבר ובקיצור משהו שם לא עובד. רואים שהייתה כוונה טובה ורצו להביא כמה שיותר את רוח התקופה בנערים בני 18 בשנות ה-60 וה-70 אבל זה פשוט לא מספיק.

מזל גדול ששיריו של יאיר רוזנבלום מדהימים כל כך שלא היה לי אכפת על מה העלילה, רק שימשיכו לשיר. הביצועים של השירים מדהימים אחד אחד והעיבוד המחודש כיפי ומרגש. עמית פרקש, אושרת אינגדשט ורויטל זלצמן מצמררות בכל פעם שהן פותחות את הפה ואולי כבר תתאחדו שלושתיכן ותוציאו איזה תקליט או שניים? גם הגברים בסדר אבל מצטערת, הנשים אוכלות אותם בלי מלח מבחינה ווקלית.

דבר נוסף שתופס את העין הוא התפאורה האפרורית העשויה מבטון. אין לי הרבה מה לומר חוץ מזה שערן עצמון תמיד יודע לתפוס את הקו מחשבה של הבמאי וההפקה ולספק לנו תפאורה שמתאימה בול לרוח ההצגה.

ההפקה הזו הצליחה בעיקר בזכות ליהוק נכון לשלל התפקידים- ממשה אשכנזי הקומיקאי לתפקידו של מני ועד יעקב כהן לתפקידו של קדוש, שבכל הצגה גורם לעמית פרקש ומתן שביט להתפקע מצחוק. רק לראות אותם מנסים לשמור על פרצוף ישר גורם לכל הקהל להתגלגל.

אבל עם כל האהבה, היום ההופעה האחרונה של ההצגה עם הקאסט הנוכחי ואולי ביום מן הימים היא תחזור שוב על במות הקאמרי או בית ליסין או אולי שוב פעם בהבימה. אני בעד שהיא תחזור אבל אם יעשו את זה יצטרכו לשפצר קצת את העלילה, כי די, בשלב מסוים צריך להודות במשהו כושל ופשוט לנסות לשפר אותו.

הסיפור שההצגה "מקווה" מספרת כל כך מרתק שכל דבר אחר בהצגה כמעט מתגמד לידו, אך עדיין כוח השחקניות הוא ענק ומשמעותי להעבירו. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

ההצגה "מקווה" עוקבת אחרי מקווה בירושלים והנשים המגיעות אליו בכל ראש חודש לטבול. במהלך ההצגה אנחנו מקבלים הצצה לכמה חודשים וההתפתחות של הנשים הללו לצד שתי הבלניות, האחת ותיקה ומסורתית והשנייה חדשה ו-"לא משלהם", כלומר חוזרת בתשובה.

לא אשקר ואומר שכשחשבתי על הצגה שמתרחשת כולה במקווה, בתור החילונית שאני ישר חשבתי שהיא תהיה משעממת, לא רלוונטית עבורי ותציג את כל הדברים שאני לא מתחברת אליהם בדת. אבל אני יודעת להודות כשאני טועה ואבוי איך טעיתי כאן.

הדר גלרון כתבה מחזה מדהים שגרם לי להיות שבויה מההתחלה ועד הסוף. היחס שלה לדת בהצגה משלב את המסורתיות ההדוקה והחד כיוונית לצד הדת המודרנית יותר, זו שאפשר להתאים לימינו. יחד עם כל הבחורות הדתיות בהצגה היא גם דאגה להכניס ייצוג לחילונים עם בחורה חריגה בנוף החרדי. גלרון לא פחדה להעביר ביקורת על העם החרדי שמעלים עין מהתנהגויות לא ראויות בקהילה והיא לא פחדה להעלות את כל הבעיות שנשים חרדיות מתמודדות איתן בעולם השוביניסטי הדתי.

יצאתי עם משהו בהצגה הזו, שזה דבר שלא קורה בהרבה הצגות. קודם כל, חילונית שכמוני הבינה סוף סוף מה זה המקווה ולמה נשים טובלות בו. דבר שני, ההצגה גרמה לי לחשוב על הדרך חיים שלי, על הדרך חיים של החרדיות, על העולם של ימינו והאם דברים אי פעם ישתנו. גרם לי לתהות האם יש תקווה לנשים הללו או שהן לנצח יהיו תקועות באותו מעגל. האם הן אוהבות את החיים שלהן או מחפשות דרכים לברוח מהם? הרבה שאלות שעלו שרק גרמו לי לאהוב את ההצגה יותר.

לצד הטקסט המצוין יש גם כמה שחקניות שבלטו בשבילי בהצגה, מליה קניג האגדית, אסנת פישמן המהפנטת ואשרת אינגדשט שסיפקה אתנחתות קומיות מוצלחות. לא אשקר ואומר שהיו כמה רגעים לא מוצלחים בהפקה הזו אבל הסיפור כל כך היפנט שלא ייחסתי לזה חשיבות כזו גדולה.

זו לא הצגה או הפקה מושלמת, אבל היא שווה כל גרוש רק בשביל לקבל הצצה לעולם שלפעמים כל כך רחוק מאיתנו אבל בעצם כל כך קרוב.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

לכו. פשוט לכו. ההצגה הזו שווה את הכסף והיא שווה את השעה ארבעים שתבזבזו עליה. היא תעלה בכם מחשבות ותהיות, תעורר שיח עם חבריכם ומשפחתכם ותישאר איתכם גם אחרי שתצאו מהאולם.

לקניית כרטיסים להצגה "מקווה" לחצו כאן.

עם תפאורה מדהימה, כוריאוגרפיה נהדרת ותרגום מוצלח, מאמה מיה הוא אחד המחזות זמר הכי טובים שהועלו על במת תיאטרון הבימה ואתם לא יכולים לפספס אותו. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

המחזמר מאמה מיה, עם להיטיהם של להקת אבבא, מספר את סיפורה של סופי, בחורה צעירה העומדת להתחתן, המחפשת את זהות אביה דרך יומניה של אמה, דונה. היא מגיעה למסקנה שאביה יכול להיות אחד משלושה גברים ובצעד נועז היא מזמינה את כולם לחתונה שלה. להפתעתה ולהפתעת דונה המזועזעת, כל הגברים מגיעים. האם סופי סוף סוף תזכה לגלות מי אביה הביולוגי?

עם תיאטרון תל אביב שמייבא הרבה מחזות זמר מברודווי, הצעד הנועז להביא את מאמה מיה לישראל ולתרגם אותו במלואו היה יכול להיות סיכון גדול, אבל הצוות שהוביל את המהלך עשה עבודה כל כך יפה שאם זו לא תהיה הצלחת השנה אני אהיה מאוד מופתעת.

נתחיל בדבר שכולם חוששים ממנו, התרגום. עד היום רוב המחזות זמר שראיתי מתורגמים לא היו הצלחה מסחררת עבורי. התרגום תמיד היה צולע קצת ונתן תחושה של מחזמר סוג ב', אבל לא כאן. אלי ביז'אווי עשה עבודה מופלאה כל כך שכיף לי לשיר את השירים בעברית ואפילו עושים לי חשק ללמוד את כולם. עדיין יש פה ושם איזה גליץ' קטן אבל סה"כ התרגום מוצלח מאוד ולא מבאס כמו שהרבה אנשים יחשבו. אל דאגה, בסוף ההצגה יש לכם מחרוזת קצרה באנגלית שבה תוכלו לשיר את השירים שאתם מכירים, וגם במהלך ההצגה יש כתוביות מעל הבמה לשירים המתורגמים.

מתחילה ההצגה והוואו הראשון מגיע מהתפאורה המדהימה. ראיתי הרבה תפאורות למאמה מיה ובחיים לא ראיתי משהו כל כך יפה וקסום כמו מה שערן עצמון עשה כאן. מי היה מאמין שאנחנו בארץ? הסטייל, השיק והנגיעות הקטנות הן אלה שגורמות לאנשים רבים לקנא בבמה כי מי לא היה רוצה עיצוב כזה בבית שלו? אם זה היה מקום אמיתי בשנייה הייתי נוסעת לשם לחופשה.

עוד אדם שעומד מאחורי היצירה הזו הוא שחר פרץ עם כוריאוגרפיה יוצאת דופן. הדבר הראשון שאני מותחת עליו ביקורת במחזמר זו כוריאוגרפיה ושחר בהחלט עלה על כל הציפיות שלי עם תנועות חכמות ומעניינות. אני כל כך נהנית לראות את הריקודים שאני כבר מנסה ללמוד אותם והצלחתי לקלוט איזה צעד או שניים. הבאסה היחידה היא שהשחקנים כרגע לא מלוטשים מספיק והם הורסים מעט את הכוריאוגרפיה עם תנועות לא שלמות וחוסר אחידות.

אבל בכל הצגה יש דברים טובים ודברים שפחות עובדים (או שיש מקום לשיפור) ולצערי הביקורת העיקרית שלי היא על השחקנים. יש לציין שהביקורת הזו באה לצד הידיעה שאין שחקן אחר בארץ שיכל לעשות את התפקידים האלה טוב יותר, אבל מה לעשות, גם בארץ אנחנו מוגבלים. אצל חלק המשחק בסדר אבל השירה לא במיטבה ואצל חלק זה הפוך. ההצגה הזו גרמה לנו להגיע למסקנה שמחוץ ליגאל שדה הנהדר, יש מעט מחסור בגברים שיודעים גם לשחק וגם לשיר ממש טוב מעל גיל 50, אז בנתיים נחכה לעמוס תמם או רן דנקר.

מי שמעט איכזבה אותי הייתה מיקי קם, ושוב אין מישהי אחרת שהייתה יכולה לעשות את זה טוב יותר, אבל התפקיד של דונה אמור להיות תפקיד קליל, בחורה אנרגטית ושמחה שגם כשהיא לחוצה היא עדיין קופצנית וקלה. קם פשוט לא מצליחה להעביר את הקלילות הזו על הבמה, וזה אפילו מרגיש קצת כאילו דונה בדיכאון כל הזמן. קם שרה מדהים והיא אחת השחקניות הכי גדולות ואמינות בארץ, אם היא תגיד לי שהיא חתול אני אאמין לה, אבל אי אפשר שלא לחשוב על מריל סטריפ והקלילות שהיא הביאה איתה. יכול להיות שזה רק הלחץ של ההצגות הראשונות כי במחרוזת בסוף היא כל כך משוחררת וכיפית שאני קצת מבואסת שהיא לא ככה כל ההצגה.

יכול להיות שמרגישים את הכבדות שלה בגלל חני נחמיאס (או עירית ענבי) שפורחת על הבמה באנרגיות של ילדה בת 20, ואי אפשר שלא לראות כמה היא נהנית מהתפקיד הזה. לידה נמצאת שרון חזיז שמגלמת את טניה בדיוק כמו שדמיינו אותה- גבוהה, אלגנטית, יודעת מה היא שווה ולא מתביישת להראות את זה. שתיהן קצת מעפילות על קם וחבל, כי זה אמור להיות הפוך.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

עם כל הביקורות, ותמיד יהיו כאלו, זו ה-הצגה לראות כרגע. אם תלכו מובטח לכם ערב של כיף בלתי פוסק ואני חותמת על זה שתצאו עם חיוך על הפנים מההצגה.

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את ביטלג'ויס. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

ההצגה ביטלג'ויס מפגישה אותנו עם אדם וברברה, זוג שנפטר לא מזמן והופך לרוחות רפאים רק בשביל לגלות שמשפחה אחרת נכנסה לביתם ומוחקת את כל חייהם. בניסיון להבריח את המשפחה מהבית הם נעזרים במגרש השדים ביטלג'ויס, רוח האובססיבית לפסים, שמזומן לחיים האמיתיים על ידי אמירת שמו 3 פעמים.

את ההצגה הזו ראיתי פעמיים, פעם אחת בוושינגטון ופעם נוספת בניו יורק, ופעמיים הצחוק היה בלתי נשלט והחוויה הייתה נהדרת. באתי בלי לראות את הסרט לפני ככה שלא הייתה לי דעה קדומה או אפילו מושג על מה ההצגה ואני חושבת שזה מה שגרם לחוויה להיות עוד יותר מיוחדת.

מכניסים את הקהל לאווירה עוד לפני תחילת ההצגה, כשהאולם עוד קצת מואר עם אורות ירוקים, המסך למטה עם שלט ניאון ענק וערפל ירוק מבצבץ מהבמה. הכל נורא קריפי ומוזר ואי אפשר שלא להתלהב עוד לפני שההצגה מתחילה.

הסיפור אמנם כבד ומדבר על ילדה שאיבדה את אימה ובעקבות כך הקשר שלה ושל אביה התנתק וזוג שנהרג עוד לפני שיכלו להגשים את חלומותיהם להביא ילדים, אבל עדיין כל הצוות סביב ההצגה מצליח להשכיח אותנו מהחלקים הקשים ולגרום לנו להסתכל על הכל במבט חיובי ומשעשע. יש שיראו את זה כמעליב אבל אני מאוד אהבתי את היחס שלהם לכל נושא המוות בהצגה.

החלק החזק ביותר הוא צוות השחקנים שמובילים אותה. עם אלכס ברייטמן שמושך את החוטים בתור ביטלג'ויס וסופיה אן קארוסו שמרשימה עם יכולות ווקליות מרשימות לנערה צעירה שכמוה אי אפשר שלא לתהות – האם המחזמר יהיה מוצלח גם בלעדיהם? הם כל כך מושלמים לתפקידים שלהם שאני לא יכולה לדמיין אף שחקן אחר נכנס לנעליים של ביטלג'ויס או לידיה.

מלבד צוות השחקנים המופלא, ההצגה קסומה הרבה בזכות התפאורה המרהיבה שלה. מוזרה ומיוחדת עם שינויים מרשימים בין מערכה למערכה, התפאורה היא זו שמשרה את האווירה שמלווה את הקהל במשך שעתיים וחצי. בדרך כלל אני לא מתייחסת לתפאורה יותר מדי בהצגות אבל כאן פשוט לא יכולתי להתעלם, אז שאפו!

הדבר היחידי שפחות אהבתי היה האילוץ בעלילה לגרום לדמויות להיקשר או להשלים. למשל, **ספוילרים קלים** כשברברה ואדם מרגישים כמו אמא ואבא חלופיים ללידיה או אפילו בסוף כשלידיה ואביה משלימים ופתאום היא מקבלת את דליה כאמא חורגת. הכל מתקדם מהר מדי ולא תמיד הגיוני, הרי לפני שנייה היא כמעט עזרה לביטלג'ויס להרוג ילדה קטנה ועכשיו היא פתאום משנה את דעתה בכזו דרסטיות? כמובן שזה ככה בעיקר כי רוצים להגיע למסר הסופי מהר אבל זה הרגיש פשוט מזויף וחבל.

הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

סה"כ מדובר בהצגה כיפית ומצחיקה עם רגעים ציניים שבאים בדיוק בזמן והפקה כוללת מעולה. אך עם כל האהבה הגדולה לא בטוח שכולם יתחברו אליה ואל האווירה הצינית, כי עדיין מדובר בהצגה שצוחקת על המוות מההתחלה ועד הסוף. אבל אם אתם בעד הציניות ולשבור מוסכמות ההצגה הזו פשוט מושלמת לכך.

לעמוד ההצגה

עם צוות שחקנים מוכשר, תפאורה מדהימה ומפתיעה ושירים מצוינים שרק נעם חורב יכול לכתוב ואוהד חיטמן להלחין, אביב מתעורר עדיין מתפספס ומרגיש לא שלם. לקניית כרטיסים.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

המחזה אביב מתעורר נוגע בנושאים מאוד כבדים, כמו התעללות במשפחה, בני נוער חסרי בית, אוננות והתבגרות מינית ללא מענה מצד המבוגר האחראי.
ההצגה עוקבת בעיקר אחרי 3 דמויות ראשיות, וונדלה היפה והתמימה, מלכיור הכריזמטי ושנון ומוריץ המתקשה בלימודים ונואש מיצריו המיניים. שלושתם מתמודדים עם מבוגרים המדכאים אותם וחברה שאינה מספקת להם את התשובות שהם מחפשים בכזו נואשות.

המחזה עלה בעשרות עיבודים שונים בארץ ובחו"ל אבל ההפקה הכי מפורסמת שלו הייתה בשנת 2006 בברודווי בכיכובם של ליה מישל, ג'ונתן גרופ וג'ון גלאגר ג'וניור. ההפקה זכתה להצלחה רבה ול-8 פרסי טוני וקבעה רמה גבוהה לעיבוד של המחזה המפורסם מאת פרנק וודקינד.

ההפקה הנוכחית בבימה עובדה על ידי שחר פנקס ומשה קפטן ובוימה על קפטן. ההחלטה לא לאמץ את המחזמר ולנסות לעשות עיבוד מחדש למחזה הייתה סיכון גדול שעם קצת יותר שירים ופחות שחקנים מבוגרים היה יכול לעבוד, אבל כרגע זה לא ממש עובד.

צוות השחקנים שליהקו מרהיב ללא ספק ונותן הופעה מצוינת מההתחלה ועד סוף ההצגה. עמית פרקש מצוינת כמו תמיד והגיע הזמן שתקבל את הקרדיט המגיע לה, קובי מרימי מוכיח שוב פעם שהוא יכול לשיר ולבכות בו זמנית ומאי מלר מפתיעה עם שיר שלא משאיר עין אחת יבשה באולם.
גם התפאורה מוצלחת למדי, עם קופסא ענקית באמצע הבמה שמפורשת כקופסא שבה כולאים את בני הנוער הללו לצד היער הסבוך שקל ללכת לאיבוד בו, כמו כמות השאלות שיש לבני נוער שגורמים להם ללכת לאיבוד בחייהם.

החוזק הכי גדול של ההפקה הוא השירים החדשים שכתב נועם חורב. אודה ואומר שלא שמעתי עליו לפני כן אבל עכשיו אני בחיים לא אשכח את שמו. השירים מעולים אחד אחד ועושים חשק לעוד אבל לצערנו הרב יש מעט מידי מהם. החלטתם לקחת את המחזה ולעשות עיבוד מחדש, החלטתם להכניס שירים, אז למה רק 4 שירים בכל מערכה? האם זה מחזה או מחזמר? לא ידוע. מבולבלים? גם אנחנו.

כמו כן, השירים לא תואמים לגמרי את הרגעים בהם היו שירים במחזמר המקורי, שזה בסדר, אבל אז אי אפשר שלא לחשוב על זה שאחד השירים נכתב לדמות כל כך משנית ולא קריטית רק כי ליהקו אליה את קובי מרימי. בגלל שהביאו שם גדול שכזה צריך להביא את הסחורה ולתת לו את הרגע סולו שלו, לבד על הבמה, היחידי מבין כל הקאסט שמקבל את ההזדמנות הזו. השיר הרגיש מונפץ ולא במקום ואנחנו שואלים את עצמנו, אם זה לא היה קובי מרימי האם זה היה עובד? לא חושבת. 

רק לשם ההבהרה, קובי מרימי היה מדהים בסולו שלו, הוא היה מרהיב, מפתיע ומצמרר, אפילו שהזקן והשפם שלו הופכים את המשחק שלו למעט לא אמין כי הוא אמור להיות נער בן 15. אופס.

אז איפה הם איבדו את דרכם? ובכן, אחד הדברים העיקריים שפיספסו בעיבוד הוא האחדות של הנערים והנערות מול המבוגרים. בהפקה הזו נתנו דגש יותר מדי גדול למבוגרים, דגש כזה שהשכיח קצת את הנערים ואיבד מעט מהפואנטה. אחד הדברים שאהבנו מאוד בהפקה בברודווי היה שבחרו לקחת שחקן אחד לגבר מבוגר ושחקנית אחת לאישה מבוגרת והם שיחקו את כל התפקידים והדגישו כמה המבוגר עצמו לא מעניין, אלא הילד שמולו. חוץ מזה, זכינו למעט מאוד רגעים שכל בני הנוער ביחד על הבמה, מאוחדים ומבולבלים ביחד אל מול המבוגרים שבחייהם.

חוץ מזה הם היו צריכים לבחור- מחזה או מחזמר. חלק יאהבו את השירים וירצו עוד וחלק לא יאהבו את השירים ויעדיפו שלא יהיו בכלל, מה שמביא למצב שאף אחד לא מרוצה. הבלבול הזה בין מחזה למחזמר משאיר את הקהל צמא למשהו שהוא לא מקבל חזרה, כי הוא בא עם ציפיות לא ממומשות והוא מרגיש שמשהו חסר.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את ההצגה האגדית של לין מנואל מירנדה, המילטון. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

זו אחת הביקורות שהיה לי הכי קשה לכתוב. יש כל כך הרבה מה לכסות והרבה דברים לדבר עליהם, לכן צפו לביקורת מעט ארוכה יותר ממה שאני בדרך כלל כותבת.

ההצגה המילטון מספרת את סיפורו של אלכסנדר המילטון, אחד מארבעת האבות המייסדים של ארצות הברית. לין מנואל מירנדה הוא אחד הכישרונות הכי גדולים של עולם התיאטרון והוא כתב ושיחק בהצגה ומאז שהיא עלתה בברודווי בשנת 2015 היא שוברת שיאים שנה אחרי שנה. עם הפקות קבועות שרצות בכמה מקומות, כולל ניו יורק ולונדון, ועוד כמה סיורים שרצים ברחבי ארה"ב וקנדה אי אפשר להתכחש לזה שזו ההצגה מספר אחת בשוק היום והקהל צמא אליה כבר כמה שנים ברציפות.

בגלל ההצלחה הגדולה הזו דעתי כאן תהיה זרה בנוף, אבל לא נפלתי מהמילטון, ואנסה להסביר לכם בהמשך.

אי אפשר לומר שההצגה הזו לא יצירתית בטירוף. לקחת סיפור של דמות היסטורית ולהפוך את זה למחזמר זה לא דבר פשוט ולין מנואל מירנדה הוא כוח שאי דומה לו. השירים שהוא כתב מעולים אחד אחד אף על פי שרובם שירים שלא ממש תוכלו לזמזם במקלחת אם תרצו.

הקאסט שמלהקים לכל ההצגות הוא מגוון ומעניין, לא טיפוסי לכל ההצגות בברודווי, ונותן צ'אנס לשחקנים שלא תמיד ימצאו תפקידים בעולם התיאטרון. עד כדי כך שיש רק תפקיד אחד לאיש לבן, וכל השאר באים ממוצא אפריקאי, לטיני, אסייתי ועוד. לקחת דמויות היסטוריות כאלו וללהק מחוץ לטייפקאסט, מחוץ למה שאנשים מצפים, היה צעד אמיץ מטעם ההפקה והוא השתלם.

הבימוי גם כן הולך עם סטייל שאני מאוד אוהבת- תעשה המון ממעט. הבמה מאוד פשוטה ולא תראו תפאורה מפוארת שמתחלפת בין שיר לשיר. גם התלבושות כל כך פשוטות שהאנסמבל בקושי מחליף בגדים ואנחנו יודעים שהתקדמנו בעלילה רק לפי הג'קט שהשחקנים לובשים. השימוש בצבע הקרם על כל הקאסט בעוד ששחקן אחד או שניים לבושים בצבע, הכל לפי העלילה, בהחלט מוסיף והופך את זה למשמעותי הרבה יותר. הבמאי כאן נותן מקום לסיפור ולמוזיקה לעשות את שלהם ואין באמת צורך לעשות מעל ומעבר בשאר האספקטים של ההצגה.

אז מה בעצם לא הפיל אותי? ובכן, אני לא אוהבת הצגות שכולן שירים, פשוט לא. רנט, עלובי החיים ועוד הצגות בסגנון פשוט לא רצות אצלי כי, מה לעשות, זה משעמם לעתים. השירה התמידית הופכת את זה למשהו פחות מציאותי בעיניי והצגות חסרות טקסט בעצם מפספסת משהו עיקרי, והוא ההיי של הצגות עם טקסט כשפורצים לפתע בשיר. ככה יוצא שכל ההצגה אנחנו נמצאים באותה רמה של הייפ, של התלהבות, ואין מה שירים את כל הקהל למעלה כמו שנאמבר גדול עושה בהצגות רגילות.

כשהצגה מגיעה לשיא אתה מרגיש את זה, אתה חש את זה בכל עצמותייך ואתה שם עם השחקנים והתזמורת. בהמילטון לא היה ממש שיא, המערכה הראשונה הסתיימה כאילו סתם ורק במערכה השנייה הרגשתי משהו אמיתי כשאחת הדמויות מתה (זה לא ספוילר, זו היסטוריה בכל זאת). חיכיתי שעתיים וחצי להרגיש משהו ובאמת התרגשתי ברבע שעה האחרונה, כי אנשים מתו והגענו לשיא של החיים של האדם עליו אנחנו מדברים (כן גם המילטון מת, את זה מגלים בשיר הראשון), אבל מה עם שאר השעתיים שישבתי וחיכיתי? שילמתי כסף טוב להתרגש וכמו ישראלית טובה הרגשתי שיצאתי פראיירית. טוב אני סתם מגזימה, אני פשוט לא חובבת מחזות זמר שיש בהם רק שירים.

אולי עוד סיבה שלא התחברתי לחלוטין להצגה היא העובדה שהיא מדברת על היסטוריה שהיא לא שלי. עם כל הכבוד להמילטון, בר, ג'פרסון, וושינגטון ועוד, הם לא בן גוריון, שרת, רבין, פרס, מאיר ועוד. אז חלק מהבדיחות עברו מעלי כאילו כלום ואחרי ההצגה הייתי צריכה להיכנס לקרוא מי הם היו בכלל כי בהצגה זה לא אמר לי כלום.

הציון שבחרתי לתת להצגה זו הוא:

אז אם החלטתם בכל זאת ללכת לראות את המילטון ולשלם את הכסף, ותמיד זה יהיה חתיכת סכום לכרטיס אז אל תופתעו מזה, זו המלצתי אליכם:

לעמוד ההצגה

הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את החידוש המודרני של הקלאסיקה- אוקלהומה!. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!

המחזמר אוקלהומה מביא אותנו לימי 1906, עוד לפני שאוקלהומה הייתה מוגדרת כמדינה בארה"ב, לעיירה קטנה עם חוואים ובוקרים. במרכז ההצגה עומד קורלי, בוקר צעיר שמאוהב בלורי והוא נלחם עליה אל מול ג'וד, חוואי בחווה של משפחתה של לורי שאוהב אותה גם הוא. בצל המשולש רומנטי אנו נכנסים למתחים וניצוצות שעפים באוויר.

אוקלהומה היא קלאסיקת ברודווי שהחלה את דרכה בשנת 1943 וזיכתה את כותבים, המרשטיין ורוג'רס, בפרס פוליצר ובשלל פרסים נוספים. היא בדרך כלל מועברת כמו רוב ההצגות הבנאליות, בשמחה, ריקודים מפוארים, במה מטורפת עם תפאורה משוגעת. אבל כאן לא תקבלו משהו נורמטיבי, כל מה שתקבלו כאן זה יצירתיות ואופל שנשפך בין השחקנים לתפאורה לבמה ולבימוי.

נתחיל בזה שההצגה מועברת בתאטרון העגול – Circle in the Square, שכשמו כן הוא- במה באמצע הקהל שיושב בשלושה מצדדיה, מה שנותן קירבה לשחקנים ולהצגה בדרך שבמה רגילה לא מספקת. חוץ מזה, אין כמעט דבר על הבמה הפשוטה הזו. התזמורת הקטנה יושבת באמצע ובקצוות הבמה ישנם שולחנות שהקהל יושב מצדם האחד והשחקנים מהצד השני. זיהו, פשטות טהורה.

משהו נוסף שהבמאי הביא בהפוכה הוא התאורה. בתור קהל אנו רגילים שהאולם מואר עד שעושים לנו סימן שמתחילה ההצגה ואז למשך ההצגה אנו בקושי רואים מי מימיננו ומי משמאלנו, אבל לא כך יהיה לכם באוקלהומה. כאן הבמאי החליט להשאיר את כל האולם מואר כאילו אנחנו, הקהל, לוקחים חלק בהצגה. האור הזר הזה נותן תחושה אחרת ומשונה שאני דווקא מאוד אהבתי. במהלך ההצגה הבמאי עושה שימוש חכם ויצירתי באור ובחושך גמור והופך סצנות מוכרות למשהו חדש לגמרי שאף אחד לא מצפה לו, ואפילו הפתיעו אותי כמה פעמים.

הבמאי כאן לקח סיכון ענק, כשהוא לקח קלאסיקה שכזו ושינה הכל. ריקוד מפואר ושמח עם כמות גדולה של רקדנים הוא הפך לריקוד אפל ומוזר עם רקדנית אחת בודדה. לגרום לשחקנים שלך לשחק באור מוחלט ליד הקהל ואז רגע אחרי זה בחושך מוחלט ועם מיקרופון בודד. אפילו האוכל שהגישו לקהל בהפסקה הוא סיכון שכן זה עוד תקציב שצריך להשקיע, הכנות מטורפות כל ערב והלכלוך האינסופי שזה בטח יוצר. אני הפכתי למעריצה ענקית של הבמאי, דניאל פיש, וכל כך התרשמתי ממה שהוא עשה עם אוקלהומה שמתחשק לי שהוא יקח עוד קלאסיקה שכזו ויהפוך אותה לגמרי.

אך דבר אחרון חביב, אי אפשר להתעלם מהשחקנים המטורפים שליהקו לכאן. הפשטות של הבמה והתאורה מובילה לכך שהשחקנים צריכים להכניס אקסטרה כישרון בשביל למלא את החלל הזה, והם עושים זאת ללא מאמץ. דיימון דאנו הוא שם שאתם צריכים לזכור, כי קול מלאכי כזה יש פעם במילניום, והוא זה שגרם לי לבוא לראות את ההצגה. הלכתי לראות אותה בלי לדעת עליה כלום, ואלוהים ישמור כל פעם שהוא פתח את הפה לשיר נמסתי מרוב אושר. חוץ ממנו יש לנו את אלי סטרוקר, שחקנית ברודווי על כיסא גלגלים שרק ממשיכה לשבור שיאים ובצדק, כי כישרון כזה אסור לפספס, ושלל שחקנים מעולים אחד אחד.

אחרי צפייה בהצגה הזו אני יכולה להבין למה היא זכתה בפרס הטוני לחידוש המוצלח ביותר. הציון שבחרנו לתת להצגה זו הוא:

לעמוד ההצגה