קו עדין ויפה בין הדת לבין בחירותיו האישיות של האדם

המחזמר I Can Get It for You Wholesale לוקח אותנו לניו יורק של שנות ה-30 והקושי של בחור יהודי צעיר. לאחר שנים בהן הוא ואמא שלו חיים בעוני ומכל הבא ליד, הוא מנסה לעלות בסולם הדרגות, להפוך לאיש עסקים מן המניין ולפתח עצמו כלכלית. האם הוא יצליח? מה ההשלכות של מעשיו בדרך? האם הכסף שווה הכל?

המחזמר יהודי במהותו, עם בדיחות יהודיות וישנות ואלמנטים יהודים מההתחלה ועד הסוף. אך יחד עם זאת, היהדות לא עוטפת אותו, היא לא חונקת את המחזמר. לעומת כנר על הגג, ינטל ועוד, היהדות כאן היא נספח נוסף אך לא מהות המחזמר, אלא האנשים ומסלולם. השילוב העדין שבין הדת לבין בחירותיו של האדם כשם הוא הוא זה שהופך את המחזמר לגאוני בעיניי.

כל שיר ייחודי, כל רגש מודגש

בגלל שהמחזמר מושפע המון מהיהדות, המוזיקה מושפעת גם כן. השירים כולם הזכירו לי בין להקות קלייזמרים ועד קולות ייחודיים של עולם התיאטרון. הרבה מהשירים הזכירו שירים קיימים במחזות זמר מודרנים, אך הם נכתבו 60 שנה לפניהם. 

כל שיר ושיר היה ייחודי, עם קול משלו וגוון משלו ואפילו רגש משלו. שיר אחד תיאר את הנחמה, שיר שני את האמביציה, שיר שלישי את התסכול. הרגשתי בכל תו וצליל מה הדמויות מרגישות ולאן העלילה לוקחת אותי. לא חוויתי כזה דבר כבר הרבה זמן בעולם המחזות זמר.

צוות שחקנים ברמה שלא רואים כמעט

למרבה האירוניה, הדבר שמשך אותי למחזמר הוא בכלל צוות השחקנים. הגעתי אליו בלי לדעת דבר על המחזמר, רק ידעתי שסנטינו פונטנה (טוטסי) מוביל אותו. ראיתי את כישרונו האדיר בעבר ורציתי לחוות אותו שוב, והוא לא איכזב. הוא גרם לי לאהוב דמות מורכבת ומתוסבכת, הקול שלו היה חזק ועוצמתי והוא פשוט הוביל את המחזמר ביד רמה.

לצידו פרחה גם ג׳וליה לסטר (היי סקול מיוזיקל המחזמר הסדרה), כוכבת עולה בעולם התיאטרון. אמנם היא משחקת תפקיד משני, אך היא תפסה את כל תשומת הלב כל פעם שהייתה על הבמה. השיר הכי חזק ואייקוני מובל על ידה והיא היפנטה ושבתה אותי בכל הרגשות העוברים עליה.

שאר הקאסט גם כן היה מפוצץ שמות גדולים מג׳ודי קאן, אדם צ׳נדלר ברט, שרה סטיל, רבקה נעמי ג׳ונס ועוד. יחד כאנסמבל שלם הם היו פשוט מחודדים, חלקים ועבדו מדהים כצוות.

זה נדיר לקבל הצגה כזו שכל אחד משחקניה נותן הופעה זכורה כשלכל אחד היה רגע ייחודי משלו שנצרב לי במוח.

מקשה אחת על הבמה

אבל מכל אלו, הדבר שהכי עבד בהפקה הזו הוא מכלול הבמה, התפאורה והתאורה. בגלל שמדובר באוף ברודווי, האולם עצמו היה אולם קטן, של כ-150 כיסאות, העוטפים את הבמה הנמצאת בגובה השורה הראשונה. 

התפאורה מורכבת בעיקרה מכיסאות ושולחנות אותם השחקנים מזיזים לאורך המחזמר. הרגשות וההסתבכות בעלילה מורגשים גם בסידור התפאורה הכה פשוטה. מעברי השחקנים בין הבמה לאחורי הקלעים במגוון יציאות וכניסות מוסיפים המון ומאפשרים תנועה וזרימה גם בדברים הפשוטים ביותר.

יחד עם הגאונות של התפאורה הוסיפו גאונות של תאורה שמשתלבת ממש כאחד עם המוזיקה, המשחק, הבימוי והתנועה. אם זה הבזקי אור ברגעי שיא קטנים לאורך השיר, אם זה ספוטלייט ייחודי, אם זה שינוי הגוונים לפי הסצנות. התאורה הייתה פשוט יפייפיה, במיוחד על סט כה חמים ופתוח.

הניצוח של כל זה עם כוריאוגרפיה מאת אלינור סקוט ובימוי מאת טריפ קולמן הפכו את המחזמר הזה לאחד מהמחזות זמר האהובים עליי ואחת החוויות הכי טובות שהיו לי בתיאטרון. כל כך טובה שחזרתי לראות את אותה ההצגה שבועיים אחרי, כי רציתי שזה עוד יותר ייחרט בזכרוני.

קסם התיאטרון בשלמותו

אז כל מה שנשאר לי לומר הוא שהמחזמר הזה וההפקה הספציפית הזו הם גאונות לשמה. עבודה משותפת ומיוחדת בין כל הגורמים שמעלה יצירה ייחודית וחד פעמית. המחזמר נכנס לי ללב כל כך עמוק ותמיד כיף להיזכר מחדש כמה התיאטרון יכול להיות ייחודי, שונה וקסום.