מחזמר מרגש במיוחד על התקופה של עליית המפלגה הנאצית בגרמניה. אפילו 80 שנה אחרי, ובמיוחד בתקופה האנטישמית שאנו חווים היום, המחזמר הזה הכי רלוונטי לספר את הסיפור היהודי לעולם כולו.
סיפור היסטורי המרגיש הכי עכשווי שבעולם
המחזמר הרמוני הוא מחזמר שכל יהודי ולא יהודי צריכים לראות, במיוחד לאור התקופה שלנו היום. הוא מתאר את סיפור הצלחתם ונפילתם של קבוצת הזמר The Comedian Harmonists בימי עלייתה של המפלגה הנאצית בגרמניה. הסיפור המוצג לא יכל להיות יותר עכשווי לתקופה של היום, של עלייה באנטישמיות, שנאה ליהודים ואף תחושת חוסר האונים הניכרת.
הדבר שהכי מאפיין את ההצגה הזו הוא הבכי שמגיע, ברמה ששומעים לפחות חצי מהקהל מקנח את האף או אפילו בוכה בקול רם. השואה הוא נושא כאוב וקשה, אך ההדרגתיות שבה מתארים את העלייה של השנאה ליהודים על בסיס כלום ושום דבר עוד יותר מודגש, במיוחד כשלא כל חברי הלהקה יהודים.
כמו כן, סיפור חייהם מסופר על ידי אחד מהם בשנותיו המבוגרות יותר (צ׳יפ זיין) בצורה יפייפיה של קריינות לצד צפייה באירועים המתרחשים. השילוב של השניים הייתה יפייפיה והוסיפה עוד גוון לסיפור הקשה, נקודת המבט של שנים אחרי התקופה הנוראית של העם היהודי.
אפשר ללמוד המון במחזמר הזה, ובעיקר לקבל השראה מהכישרון והנחישות שלנו כעם ואפילו מהנסיונות התנגדות שגם הם מוצגים כאן ברגש רב.
שלא תטעו, ישנם המון קטעים משעשעים וקומיים בהצגה המתארים במיוחד את פועלם של הקומידיאן הרמוניסטס. אז המחזמר הוא לא רק בכי מתמשך, זה מגיע רק לקראת סוף המערכה השנייה, מבטיחה!
מחזמר ״קלאסי וישן״ בצורה הטובה ביותר
שירי המחזמר, המשחק וההתנהלות שלו מאוד מזכירים את המחזות זמר הישנים יותר, אלו שהתבססו יותר על האופרה ובלדות. הוייב הישן יותר הכניס אותי לתקופה שבה המחזמר לוקח חלק והשתלב בעיניי בצורה מושלמת.
אך יחד עם זאת, המחזמר הזה חייב צוות שחקנים חזק במיוחד כדי להעביר את העומק הרגשי הנדרש והם בהחלט כוכבים אחד אחד.
הבולטים ביותר בעיניי היו דווקא שני ״היהודים״, דני קורנפלד בתפקיד הרבי הצעיר וזל אוון בתפקיד מוביל הלהקה. שניהם הביאו את הצד הקומי ליד הצד הרגשי והאבוד בתקופה שבה שונאים אותם ללא סיבה.
לצידם ישנן שתי כוכבות גדולות – סיירה בוגס וג׳וליה בנקו. סיירה היא ותיקת ברודווי אהובה המרגשת כל פעם מחדש. לידה ישנה ג׳וליה בנקו, שחקנית עולה שהתפרסמה בעיקר בזכות תפקידה במצחיקונת. היא עולה כאן בתפקיד מקורי ראשון והיא מהפנטת במיוחד בתור המורדת של החבורה.
אך מול כולם ניצב צ'יפ זיין, שחקן דגול שמוביל את ההצגה בקריינות ופרשנות משלו. הוא מרגש ומהפנט ברמות שאי אפשר לתאר ולא יכלו למצוא מישהו מושלם יותר לתפקיד הזה.
גם כאן יש מקום לדברים מודרניים
ההפקה של המחזמר מאוד מרשימה, עם בימוי מצוין, כוריאוגרפיה מרעננת ויפה ותנועה תמידית על במה כה קטנה. הקאסט הגדול והסיפור המתמשך תמיד סיפקו עניין על הבמה כאשר יש כל כך הרבה על מה להסתכל.
החיסרון היחידי לטעמי במחזמר הזה הוא התפאורה ״המודרנית״. משיחה עם אחד השחקנים התברר כי הרעיון לתפאורה בא ממקום להנגיש את הסיפור לקהל הצעיר יותר, ולכן הבמה נראית ממש כמו מסך טלפון שחור מרצד. השימוש בסרטונים והקרנות על הרקע בהחלט עובדים לטובת הסיפור, אך לעתים הרגיש לי מעט חשוך מדי ומצועצע, בגלל הריצוד של המסך.
בנוסף, יכולת המראה של התפאורה ישב לי במקום מוזר לאורך כל המחזמר, כאשר רק בסוף הבנתי למה. ובפסקה הבאה יהיה ספוילר קצר על השימוש בתפאורה הזו.
לקראת סוף ההצגה ישנו רגע שבו נורות רבות יורדות על הבמה. הנורות הללו משתקפות בתפאורה השחורה ויוצרות הדמייה של אלפי אורות ברחבי הבמה. למי מכם שהיה ביד ושם ומכיר את המיצג לזכר ילדי השואה יבין כעת את הדמיון. מעט נרות משתקפות במראות ויוצרות אשלייה של מיליון וחצי נרות קטנים. החיבור של שניהם, בין אם נעשה במכוון ובין אם לא, שברו אותי סופית.
המחזמר הזה הוא לא מחזמר קומי, הוא גם לא נועד לתאר מציאות יפה. הוא מציג אנטישמיות בפנים, את הקרע שבין יהודים ללא יהודים בגרמניה הנאצית, את השנאה הגוברת ועולה. המחזמר מזכיר את המציאות הקרה שעמנו היה צריך לסבול בעבר, ולצערי עדיין סובל היום. אז רק לשם התזכורת הכואבת, אל תפספסו את הרמוני.
