סיפור רלוונטי יותר מתמיד

בלוז לחופש הגדול, בהתבסס על הסרט שיצא בשנת 1987, מספר את סיפורם של קבוצת צעירים בחופש הגדול לפני הגיוס. האהבות, הדילמות, המרד וכל מה שעובר בראשם של אלו שרק התחילו לחיות את חייהם.

אמנם המחזמר מתרחש בשנות ה-60 וה-70, אבל הנושא שלו כל כך כאוב ועדיין רלוונטי גם בימינו אנו. השילוב העדין בין הכובד והקושי שבגיוס ובמלחמות לצד הקלילות והשמחה שבאהבה צעירה וחברות ילדותית מנוהלים בצורה מופתית במחזמר. הסיפור פשוט מעניין, מתפתח ונוגע מספיק בכל דמות כדי לקבל מיצוי והנאה מכל אחד ואחת מהם.

אודה ואומר שלא ראיתי את הסרט מעולם ואני עדיין חושבת שלא יכלו לבחור סרט טוב כמו זה להעביר לגרסת מחזמר. אין לנו ברירה בתור ישראלים לגדול ולהתבגר מהר, אז לפחות שנוכל להתרגש גם עם מוזיקה נוגעת ללב ומדויקת במקומות הנכונים.

הפקה מרשימה במיוחד

אורן יעקובי ועילי בוטנר התאחדו יחד שוב וכתבו שירים נהדרים למחזמר, הם קלילים, מרגשים ומקפיצים. הביצועים של השירים היו מצוינים וכל אחד מהם הרגיש שונה וייחודי, עם ההשפעות השונות שלו. למשל, שיר אחד מאוד הזכיר לי את השיר "Totally Fucked״ מהמחזמר ״אביב מתעורר״ שהיה בברודווי. הרגשתי את ההומאז׳ לאותה הסיטואציה שהתאימה בול גם כאן, בתור נערים ונערות שאמורים להתבגר אך מונעים מהם לעשות זאת.

הבימוי של יותם קושניר לכל אחד מהשירים היה מופתי ועבודת בכורה נפלאה בתיאטרון רפרטוארי. במצבים כאלו אני שמחה שבית ליסין ממשיך בדרכו בתור התיאטרון שלא מפחד לקחת צ׳אנסים ולתת הזדמנויות ליוצרים צעירים ולתוכן ישראלי וחדש.

חוץ מזה, ההפקה כאן נותנת מקום נהדר לאמנים הצעירים שעל הבמה שמרשימים עם יכולותיהם המשחקיות, ווקליות ומוזיקליות. דור הררי עם הגיטרה ואיתמר אלבז עם החצוצרה האדירה, ובתור חצוצרנית בעצמי – איזה כיף לראות את הכבוד המגיע לכלי הזה בפני כולם.

החיסרון היחידי שבכל ההפקה הזו הוא דווקא הסאונד של כלל השירים שפתאום היה חלש ולא מרשים. במקום להיכנס לגרוב ולאנרגיה של כל שיר בועט או מרגש התעסקתי בלנסות לשמוע את השחקנים. זו לא פעם ראשונה שזה קורה לי בבית ליסין וחבל, כי השירים מצוינים, הקאסט נהדר, ההפקה מצוינת, אז למה אני צריכה להתאמץ לשמוע הכל? 

לא הייתי יכולה להמציא את דור הררי גם אם הייתי רוצה

אין ספק שבלוז החופש הגדול הוא המחזמר של השחקן הצעיר דור הררי. אני בטוחה שהשתפכתי עליו כבר לפני אבל אין מה לעשות, כשיש אמן מוכשר שכזה צריך לפרגן. הררי הוא לא רק שחקן נהדר, זמר מדופלם ונגן מחונן, הוא גם שחקן פיזי מאוד. מעטים השחקנים שיכולים להעביר כל כך הרבה גם דרך הגוף בצורה מופתית ומחוזקת והררי אחד מהם. האחרון שראיתי שהיה מדופלם בזה היה אית׳ן סלייטר בספאמלוט שבניו יורק והררי ממש מגיע לרמותיו. 

הררי מוביל את המחזמר הזה בצורה מופתית בתפקיד מוסי הצעיר העדין. הוא משחק באופן נפלא בין הצד המרדני שלו לבין הצד המאוהב והחברי. כל פעם שהוא פותח את הפה כל הבנות בקהל מתאהבות בו ואי אפשר שלא עם כל הכריזמה הנוטפת ממנו. מבחינתי שיוביל כל מחזמר מעתה ועד עולם וכולנו נהיה מרוצים.

אבל כמובן שהוא לא היחידי שנותן הופעה מצוינת. כל צוות השחקנים פשוט מצוין, אבל אני רוצה לנצל את הביקורת הזו לשים את הספוטלייט על אלינור וייל. דמותה של שושי (או אמאלה) מתארת כל כך הרבה נשות חיילים בעבר ובהווה, ווייל הייתה פשוט שובת לב. היא הביאה הופעה בועטת, עוקצנית ומרגשת באחד השירים היפים ביותר שכתבו עילי בוטנר ואורן יעקובי.

יחד איתם טל גרושקה הוביל את הסיפור בדרך יפייפיה, חני נחמיאס הייתה מרגשת כתמיד ונועם קלינשטיין הפתיעה אותי מאוד עם הקול העדין שלה והנוכחות הבימתית שלה. כמו כן, אי אפשר לשכוח את אבירם אביטן הכריזמטי שסיפק כמה רגעי צחוק והומור משעשעים וממש הזכיר לי את עדו רוזנברג הצעיר.