"הנכד", מאת גור קורן ועירד רובינשטיין, לוקח סיפור מעט מטריד והופך אותו למשהו אותנטי, מרגש ומצחיק. עם צוות שחקנים לא פחות ממושלם, ההצגה הזו היא אחת האהובות עליי בתקופה האחרונה.
רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!
סיפור מעט מטריד אך בביצוע מושלם
בהצגה "הנכד", עמנואל הקשיש רק רוצה לשמח את אשתו החולה. אחרי שנים שבהם הוא מזייף מכתבים מנכדו שהתדרדר לפשע, הם מקבלים מכתב מפתיע שנכדו האמיתי מגיע לביקור. הסב, שמגלה שמטוסו של נכדו התרסק, שוכר את שירותיו של שחקן תיאטרון שישחק את הנכד שהסבתא מכירה לפי המכתבים. אך מהר מאוד החיים האמיתיים והפנטזיה שהם בונים לעצמם מתערבבים.
לא אשקר, כשקראתי את תיאור ההצגה לא התלהבתי במיוחד. היא הרגישה לי כמו עוד קומדיית מצבים מביכה שבה ישנו שקר אחד גדול שעופף אותנו כל הזמן וכל מה שבא לנו כקהל זה לקום, לשקשק את הסבתא ולספר לה את כל האמת. אבל מזל שאמא שלי התלהבה והתוודאתי לכך שלא זה המצב.
עם כתיבה מופתית ובניית דמויות נכונה, ההצגה הזכירה לי נורא את המחזמר "אוון הנסן היקר" הלוקח סיפור די קשה אבל כתוב כך שאי אפשר שלא להתאהב בדמויות שעושות מעשים כה נוראיים. כן, הם משקרים לה במצח נחושה, אבל הכל למען האהבה לא? והכל למען זיכרון מתוק אחד אחרון. כל הקרינג', המבוכה, חוסר הנוחות נעלמים ונשארים רק החיבה, האהבה לדמויות והרצון שכולם יהיו מאושרים.
צוות שחקנים מוכשר ומצוין
תקשיבו, אין משהו שנדב נייטס יעשה שאני לא אוהב. הוא הקראש הבימתי שלי, כל פעם שהוא עולה לבמה אני נמסה, והוא לא איכזב. אחרי הצגות כמו "משאלה אחת ימינה", "הים כחול עמוק" ו"אחים בדם", דרמות כבדות וקשות, כיף ענק לראות אותו בקומדיה. אהבתי לשנוא מעט את הדמות שלו ולהתאהב בה לאורך ההצגה. הוא גם סיפק את אחד הרגעים הכי מתוקים עם נגינה ושירה יפייפיה שלכמה דקות לקחו אותי לעולם אחר.
את אביגיל הררי לעומת זאת, גיליתי היום. שחקנית כה מדויקת, שנונה, אינטיליגנטית על הבמה והכי חשוב – אותנטית בצורה כל כך עמוקה. בפעם האחרונה שראיתי אותה משחקת היא הייתה נערה תמימה ב"האי", היום היא שחקנית תיאטרון מדהימה שלא הצלחתי להוריד את עיני ממנה. המשחק שלה הרגיש טבעי, ללא מאמץ ופשוט היה כיף לראות אותה.
אך מול שני הצעירים עמדו שני ותיקי תיאטרון שנתנו הופעה מדהימה. יצחק חזקיה בתור הסבא הנואש ומרים זוהר שריגשה אותי כל כך. בינינו? הספיק לי הקטע ריקוד הקצר של שניהם לצלילי מוזיקת סווינג בשביל להתאהב בהם מיידית. נפעמתי מהיכולת הבימתית המטורפת של שני שחקנים גדולים שבגיל 80 ו-90 זוכרים טקסט יותר טוב ממה שאני אזכור בגיל 28.
הדובדבן שבקצפת – התפאורה והבימוי
לצד הכתיבה המצוינת והשחקנים המצוינים, התפאורה המשוגעת של אדם קלר נתנה נפח נוסף לסיפור והשימוש המעולה בה רק שיבח את ההצגה עוד יותר. הכוריאוגרפיה של השימוש ברהיטים, באביזרים ובמתלים השונים נתנו היגיון לעץ המשוגע שניצב לנו מול הפנים. אפילו הבדיחות השנונות שהוכנסו לטקסט בהקשר לתפאורה היו משעשעות ושברו קרח ברגעים מדויקים להם.
ואחרון חביב, ניתן לעירד רובינשטיין את היישר כח על בימוי נהדר להצגה לא פחות ממושלמת. כל תנועה, כל מילה, כל מבט היה בדיוק במקום, אם זה לבדיחה המוחבאת כאן ולעקיצה המוקצנת שם. הוא האחראי לכך שהסיפור עבר בצורה כה עדינה ונעימה ולא נתן לנו לשקוע בתוך הקריפיות שבדבר.
לא קורה הרבה שאני יוצאת בהיי מטורף מהצגות, במיוחד לא במצב שבו אין לי משהו רע לומר, הערה לתקן או אפילו רעיון שאפשר להוסיף. "הנכד" מצליחה לגרום אפילו לסיפור הכי משוגע שיש להיות הסרט דיסני הכי מושלם שראינו. הוא מצליח לגעת בנקודות עצובות ועדינות בחיי הזיקנה, לצד הומור משובח והכמיהה לאהבה.
הציון שנתנו להצגה זו הוא:
רוצו לראות את "הנכד", אתם גם תהנו מסיפור נוגע ללב וגם לא תורידו את החיוך מהפנים.