באיחור גדול מדי סוף סוף פתחתי נטפליקס וישבתי לראות. אני לא יודעת מה בדיוק בשעתיים האלו גרם לי כל כך להתרגש אבל בערך מאמצע המחזמר לא הפסקתי להזיל דמעות.

ראו אזהרה זו – בגלל שהסרט פתוח לכולם יהיו ספוילרים בפוסט זה.

הזדהות עם הדמות הראשית מההתחלה

Tick, Tick… Boom! הוא מחזמר מאת ג'ונתן לארסון (היוצר של Rent) המבוסס בחלקו על חייו של לארסון עצמו. הוא עוקב אחר בחור צעיר שחי בניו יורק בשנות ה-90 ושואף להיות מחזאי ומלחין. בנתיים הוא ממלצר במסעדה ומנסה לג'נגל את מערכות היחסים בחייו לצד הגשמת שאיפותיו.

הסרט מתחיל וכבר על השיר הראשון הבנתי שאני שבויה. כמה אנרגיות, כמה רגשות והכל סביב התחושה הנוראית הזו – עוד מעט אני בן.ת 30 ומה כבר עשיתי בחיי? גילוי נאות, אני בת 28 וחצי ואין יום שלא עוברת לי המחשבה הזו בראש. אם לג'ונתן לארסון זה היה בהקשר של כתיבת מחזות זמר, אצלי זה פשוט בתחומים אחרים. וככה תוך חמש דקות הזדהיתי עם הדמות הראשית יותר מאשר כל מחזמר אחר שראיתי בחיי, וראיתי הרבה.

כך המחזמר ממשיך ואני יותר ויותר מזדהה, מתרגשת ונשבית בעיניים של אנדרו גארפילד. לא אשקר, שירים בסגנון של Tick, Tick… Boom! הם לא האהובים עליי. זה כמו לשיר שיר על מה שאני רואה ברחוב בלי פילטרים, לפעמים בקצב לא קצב ופשוט דומה מדי ל-Rent, מן הסתם כי זה אותו כותב (גילוי נאות נוסף, את Rent כן ראיתי בברודווי וכמעט נרדמתי משיעמום). אבל למרות זאת, עפתי על השירים, התרגשתי, תופפתי בקצב, התמסרתי.

אני חושבת שמחזמר כזה יכול לגעת בליבם של כל בחור ובחורה בסוף שנות ה-20 לחייהם ובתחילת שנות ה-30. השאיפות והחלומות שרוצים להגשים לצד השעון המתקתק אי שם מאחורי הראש. הלחץ לתמרן בין אלו לבין האנשים שאנחנו אוהבים, המשפחה שאנחנו רוצים להקים והבעיות העמוקות בחברה המקיפה אותנו. פעם זה היה איידס והיחס לקהילה הגאה, והיום? לא חסר.

במאי אחד ושחקן אחד זה כל מה שצריך

מי שלא יודע.ת, את הסרט מחזמר ביים לין מנואל מירנדה, היוצר של המילטון. זו הפעם הראשונה שהוא מביים, והוא בחר את הפרויקט הזה בגלל חיבור עמוק למחזמר. הוא אפילו שיחק בו, בגרסת הבמה שלו המורכבת משלושה שחקנים בלבד, בניו יורק בשנת 2014. זו בתכלס הפעם הראשונה שהתודאתי למחזמר שנקרא Tick, Tick… Boom! ומירנדה, כמו שהוא תמיד, הוא גאון. אני לא מבינה גדולה בבימוי קולנוע אבל הזוויות, הדקויות, הפרטים הקטנים, הריקודים כשצריך והעמידה כשצריך, הסלו מושן ליד ההומאז'ים למחזות זמר אחרים. מירנדה עשה עבודה מופלאה, מההתחלה ועד הסוף.

אבל כל זה לא היה שווה כלום בלי אנדרו גארפילד. הוא פשוט שחקן נשמה, שחקן שחי את הדמות והופך לדמות במהלך כל הסרט. הוא שר נהדר, לא טוב מדי ולא גרוע מדי, בדיוק כמו לארסון עצמו. הוא נורא הזכיר אותו פיזית והוא ריגש בעוצמות שלא חוויתי כבר הרבה זמן בסרט מחזמר, הרגשתי שאני זוכה לחוות את לארסון על המסך. אהבתי אותו לפני ועכשיו אני מעריצה את העבודה שלו. הוא ג'ון של הסרט כמו שלארסון היה ג'ון של המחזמר.

בגלל שצפיתי בכל כך הרבה מחזות זמר וסרטים מוזיקליים נורא קשה להרשים אותי. נורא קשה לגרום לי פשוט לצפות ולא להתחיל לחשוב על איך הייתי עושה את זה אחרת או באיזה מחזמר אחר היה אלמנט שהיה עובד יותר טוב כאן. ב-Tick, Tick…Boom! לא חשבתי על כלום. הייתי שם, יחד עם ג'ון וסוזן ומייקל. בכיתי כמו שלא בכיתי באף סרט מחזמר, התרגשתי כמו שלא התרגשתי באף סרט מחזמר.

אם הסרט, הבימוי והשחקן הראשי לא זוכים בפרס האוסקר אני סוגרת את הבלוג.

נ.ב. – מתה על ונסה האדג'נס, אבל לא הבנתי למה היא הופיעה כל כך הרבה בטריילר כשהתפקיד שלה די משני ולא משמעותי למדי. עדיין היא הייתה מקסימה ומתוקה כהרגלה.

נ.ב.2 – כמה כיף היה לראות את כל ההופעות של שחקני ברודווי ותיקים וחדשים כאחד. התרגשתי מכל הופעה, גם אם זה היה לרגע קטן אחד.