Home » אביגיל הררי

תגית: אביגיל הררי

בואו נפתח את זה (הקאמרי) – מחזה ישראלי כיפי ומקורי

״בואו נפתח את זה״, המציג בתיאטרון הקאמרי, הוא מחזה ישראלי חדש ותוסס ומביא גוון צעיר וכיפי לבמה. בשילוב עם צוות השחקנים המנצח והבימוי הנהדר של עידו רוזנברג מדובר במחזה מצוין שאסור לפספס.

כתיבה מצוינת של שמואלי ואידיסיס

״בואו נפתח את זה״, שכתבו סתיו אידיסיס וגלעד שמואלי, מתאר ארוחת ערב אחת, שני זוגות, הורים וילדים וסודות שאנחנו לא יודעים אם כדאי להוציא אותם לאור. מה אנחנו באמת יודעים על ההורים שלנו? על הילדים שלנו? והאם אנחנו רוצים לדעת הכל?

אם יש משהו שכיף לראות זו מחזאות ישראלית מקורית שהיא כולה כיף טהור. בלי שום ענייני דת, פוליטיקה או צבא, נטו ענייני משפחה מודרנים ודינאמיקות כיפיות בין הדמויות. שמואלי ואידיסיס עשו עבודה נהדרת בכתיבתם הקולחת והמהנה עם הצגה שכל רגע עוד סוד ועוד סוד מתקלף וחושף אותנו לצחוק והתרגשות רבה.

נקודה חשובה נוספת, במיוחד לחובבי התיאטרון המושבעים שבינינו, היא שההצגה הזו מצליחה להפתיע ובגדול. כמו שבכל קומדיה רומנטית נדע בדיוק מה העלילה, המכשול ומה יקרה בסוף כך גם לפעמים בהצגות. ובכן, לא כאן המקרה כי אידיסיס ושמואלי הצליחו להביא משהו אחר, איכותי ומפתיע.

צוות שחקנים מנצח

ארבעת שחקני ההצגה נתנו הופעה נהדרת ומלוטשת היטב. מוטי כץ הוביל את החבורה עם יכולות קומיות נהדרות שבהן הוא סוחט את הצחוק הכי גדול מכל הקהל. הוא יודע גם בתנועה הכי קטנה, בפרצוף הכי מוזר, לגרום לכולם להתפקע ולהתגלגל מרוב הנאה. עירית קפלן הנהדרת הייתה פרטנרית מושלמת כמו תמיד והייתה פשוט מצוינת.

הזוג הצעיר בהצגה, אביגיל הררי וגלעד שמואלי (מחזאי ההצגה) עלו עם כימיה מטורפת ביניהם ואותנטיות מחממת את הלב. בחיי שאפשר היה להאמין שהם גם זוג במציאות עם המבטים שהלכו ביניהם. עם הכריזמה של שמואלי והקסם של הררי הם נתנו את הניגודיות המתאימה לעצבים של קפלן והלחץ של כץ.

בגלל שמדובר בהצגה קטנה ואינטימית, הרצה סה״כ על ארוחת ערב אחת, ישנה הישענות מטורפת על השחקנים והיכולות שלהם להחזיק את הסיפור, המתח והצחוק. עם קאסט מנצח שכזה אין ספק שיש כאן הצלחה מטורפת וכל אחד ואחת הצליחו להביא עצמם למרכז אך גם לתמוך בשאר חבריהם לבמה ברגעים הקומיים שלהם.

כיף טהור במשך שעה וחצי

הדרך הטובה ביותר לתאר את ההצגה הזו היא פשוט כיף. לבוא לשעה וחצי של חיוך על הפנים שפשוט לא יורד וסקרנות שרק הולכת וגוברת ככל שמתקדמים עם העלילה. אז אם אתם מחפשים משהו קליל וכיפי זו ההצגה בשבילכם.

מתאבל ללא קץ (הקאמרי) – אנחנו עדיין מעבדים את מה שראינו

מתאבל ללא קץ זו בהחלט הצגה עם נושא חזק ומוטיב – האבל שלאחר המוות. אך יחד עם הקטעים שבהם הייתי ממש בתוך זה, היו קטעים אחרים שמצאתי את עצמי עושה פרצוף מתאמץ להבין מה אני רואה מולי.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

מיצג אומנות מרהיב ומיוחד

"מתאבל ללא קץ" עוקבת אחרי מלך שמאבד את בנו במחלה. שורה של רופאים, יועצים ומומחים מטעם עצמם נזעקים לעזור לו ולהציל את המצב, ובדיוק אז המחזה לוקח תפנית מעניינת שלא תצפו לה.

ההצגה נפתחת במיצג של אומנות מופתית ושילוב כל האלמנטים האפשריים בתיאטרון – תנועה, מוזיקה ווידאו ארט. זה לא רק הרקדניות בתלבושות המיוחדות, הלהקה החיה על הבמה עם אלמנטים מוזיקלים מיוחדים או הוידאו ארט שמשרה עלינו נחת מסוימת. כל אלו יחד נותנים פתיחה חזקה ומיוחדת במינה. באתי בלי לדעת מה אני הולכת לראות ומאוד התרשמתי מהיצירתיות והאומנות המקורית שנוצרה מולי.

ניתן לראות לאורך כל ההצגה את השימוש המאוד מיוחד בשלושת האלמנטים הללו. הרגשתי כאילו אני בסרט אנימציה מיוחד ושאני נכנסת לעולם שונה ומגוון, כזה שיוצא מהתלת מימד שניצב מולי. ניתן בהחלט לומר שכל האנשים האחראיים לבימוי, תפאורה, וידאו ארט, תלבושות ועוד קיבלו חופש פעולה רחב וניצלו זאת.

לוקח זמן לעבד מחזה שכזה

אבל עם כל ההתלהבות מהיצירתיות שניצבה מולי, אני לא חושבת שהבנתי כל קטע ומשפט בהצגה. לצד העברית האלגנטית (מזל שהיו כתוביות בצד כדי שאוכל לעכל אותה יותר טוב) והתיאטרליות המוצגת היו המון קטעים שהפרצוף שלי לבדו הגיע למצב של "מה אני רואה כאן?". בלבול מעורבב עם מאמץ שאני עדיין לא יודעת כמה אני רוצה לחוות דבר שכזה בתיאטרון. בהחלט נותרתי עם חומר למחשבה, אך אני לא חושבת שהוא נובע ממקום טוב.

יש עומק לסיפור, וגם מסר מאוד חד אם הבנתי אותו נכון, אבל בסוף מדובר במחזה קלאסי של תיאטרון פלצני. כזה עם מסרים מובנים בתוך בלאגן של אומנות שלפעמים האדם הפשוט יוצא ממנו בלי להבין דבר. אני לא יודעת לומר אם זה טוב או רע, מצד אחד אין הרבה דברים שכאלו בתיאטראות הגדולים שלנו אך מצד שני אולי יש סיבה לכך.

למרות הבלבול, היו טוויסטים מאוד חזקים בעלילה, משפטים שלנצח יהיו חקוקים בזכרוני וקטעים שוברי שגרה שנתנו אתנחתא גאונית. ההצגה עשויה טוב, אפילו טוב מאוד, והיא גורמת לצופה לצאת ממנה ולקרוא עליה עוד כי הוא כנראה לא הבין מה רוצים ממנו במשך שעה וארבעים. צוות השחקנים מספק חוויה לכל צופה ואני בטוחה שכל מי שראה אותה מההתחלה ועד הסוף יזכור אותה לתמיד.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אם אתם מחפשים עומק, תיאטרון טהור וסיפור עם משמעות מעבר למה שאתם חושבים – זו ההצגה בשבילכם. אם אתם מחפשים אתנחתא מהעולם הרועש ולקבל שעה וחצי של חוסר מחשבה, אולי לא כדאי לכם לבקר ב-"מתאבל ללא קץ". מה שלא תחליטו, תרוויחו.

לקניית כרטיסים

 

הנכד (הקאמרי) – אוון הנסן היקר הישראלי

"הנכד", מאת גור קורן ועירד רובינשטיין, לוקח סיפור מעט מטריד והופך אותו למשהו אותנטי, מרגש ומצחיק. עם צוות שחקנים לא פחות ממושלם, ההצגה הזו היא אחת האהובות עליי בתקופה האחרונה.

לקניית כרטיסים

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

סיפור מעט מטריד אך בביצוע מושלם

בהצגה "הנכד", עמנואל הקשיש רק רוצה לשמח את אשתו החולה. אחרי שנים שבהם הוא מזייף מכתבים מנכדו שהתדרדר לפשע, הם מקבלים מכתב מפתיע שנכדו האמיתי מגיע לביקור. הסב, שמגלה שמטוסו של נכדו התרסק, שוכר את שירותיו של שחקן תיאטרון שישחק את הנכד שהסבתא מכירה לפי המכתבים. אך מהר מאוד החיים האמיתיים והפנטזיה שהם בונים לעצמם מתערבבים.

לא אשקר, כשקראתי את תיאור ההצגה לא התלהבתי במיוחד. היא הרגישה לי כמו עוד קומדיית מצבים מביכה שבה ישנו שקר אחד גדול שעופף אותנו כל הזמן וכל מה שבא לנו כקהל זה לקום, לשקשק את הסבתא ולספר לה את כל האמת. אבל מזל שאמא שלי התלהבה והתוודאתי לכך שלא זה המצב.

עם כתיבה מופתית ובניית דמויות נכונה, ההצגה הזכירה לי נורא את המחזמר "אוון הנסן היקר" הלוקח סיפור די קשה אבל כתוב כך שאי אפשר שלא להתאהב בדמויות שעושות מעשים כה נוראיים. כן, הם משקרים לה במצח נחושה, אבל הכל למען האהבה לא? והכל למען זיכרון מתוק אחד אחרון. כל הקרינג', המבוכה, חוסר הנוחות נעלמים ונשארים רק החיבה, האהבה לדמויות והרצון שכולם יהיו מאושרים.

צוות שחקנים מוכשר ומצוין

תקשיבו, אין משהו שנדב נייטס יעשה שאני לא אוהב. הוא הקראש הבימתי שלי, כל פעם שהוא עולה לבמה אני נמסה, והוא לא איכזב. אחרי הצגות כמו "משאלה אחת ימינה", "הים כחול עמוק" ו"אחים בדם", דרמות כבדות וקשות, כיף ענק לראות אותו בקומדיה. אהבתי לשנוא מעט את הדמות שלו ולהתאהב בה לאורך ההצגה. הוא גם סיפק את אחד הרגעים הכי מתוקים עם נגינה ושירה יפייפיה שלכמה דקות לקחו אותי לעולם אחר.

את אביגיל הררי לעומת זאת, גיליתי היום. שחקנית כה מדויקת, שנונה, אינטיליגנטית על הבמה והכי חשוב – אותנטית בצורה כל כך עמוקה. בפעם האחרונה שראיתי אותה משחקת היא הייתה נערה תמימה ב"האי", היום היא שחקנית תיאטרון מדהימה שלא הצלחתי להוריד את עיני ממנה. המשחק שלה הרגיש טבעי, ללא מאמץ ופשוט היה כיף לראות אותה.

אך מול שני הצעירים עמדו שני ותיקי תיאטרון שנתנו הופעה מדהימה. יצחק חזקיה בתור הסבא הנואש ומרים זוהר שריגשה אותי כל כך. בינינו? הספיק לי הקטע ריקוד הקצר של שניהם לצלילי מוזיקת סווינג בשביל להתאהב בהם מיידית. נפעמתי מהיכולת הבימתית המטורפת של שני שחקנים גדולים שבגיל 80 ו-90 זוכרים טקסט יותר טוב ממה שאני אזכור בגיל 28.

הדובדבן שבקצפת – התפאורה והבימוי

לצד הכתיבה המצוינת והשחקנים המצוינים, התפאורה המשוגעת של אדם קלר נתנה נפח נוסף לסיפור והשימוש המעולה בה רק שיבח את ההצגה עוד יותר. הכוריאוגרפיה של השימוש ברהיטים, באביזרים ובמתלים השונים נתנו היגיון לעץ המשוגע שניצב לנו מול הפנים. אפילו הבדיחות השנונות שהוכנסו לטקסט בהקשר לתפאורה היו משעשעות ושברו קרח ברגעים מדויקים להם.

ואחרון חביב, ניתן לעירד רובינשטיין את היישר כח על בימוי נהדר להצגה לא פחות ממושלמת. כל תנועה, כל מילה, כל מבט היה בדיוק במקום, אם זה לבדיחה המוחבאת כאן ולעקיצה המוקצנת שם. הוא האחראי לכך שהסיפור עבר בצורה כה עדינה ונעימה ולא נתן לנו לשקוע בתוך הקריפיות שבדבר.

לא קורה הרבה שאני יוצאת בהיי מטורף מהצגות, במיוחד לא במצב שבו אין לי משהו רע לומר, הערה לתקן או אפילו רעיון שאפשר להוסיף. "הנכד" מצליחה לגרום אפילו לסיפור הכי משוגע שיש להיות הסרט דיסני הכי מושלם שראינו. הוא מצליח לגעת בנקודות עצובות ועדינות בחיי הזיקנה, לצד הומור משובח והכמיהה לאהבה.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

רוצו לראות את "הנכד", אתם גם תהנו מסיפור נוגע ללב וגם לא תורידו את החיוך מהפנים.

לקניית כרטיסים