לילות ברודווי בתיאטרון הבימה הוא אחד המופעים המושקעים שהייתי בהם לאחרונה, ואם תדעו למה אתם באים ותבינו את מטרת ההופעה – תהנו ללא צל של ספק.

לא תמיד צריך עלילה כדי להנות

המופע לילות ברודווי מציג עצמו בפרסומים כמופע עם עלילה, אך בואו אגלה לכם מראש – אין אחת כזו. היתרון הגדול שלו? לא צריך שום עלילה או סיפור כדי להנות ממנו.

אז למה אתם כן יכולים לצפות? למופע מרהיב הכולל מגוון שירי מחזות זמר עם להקת רקדנים מטורפת וכשרונות קוליים אדירים. ״העלילה״ שכוללת סיפור חמוד של שחקן מבוגר ונכדו בסה״כ מאפשרת לרקדנים והזמרים לנוח מעט מאחורי הקלעים. היא אינה מזיקה אך אינה תורמת יותר מדי וסה״כ נותנת לכם אתנחתא וזמן עיכול של הנאמברים המטורפים שראיתם שנייה לפני כן.

קאסט ענק של רקדנים שעושים את המופע

יצא לי לראות מגוון מופעים דומים לזה, למשל החיים הם קברט שעלה עד לא מזמן בתיאטרון הקאמרי, אך הבימה הביאו אותה ובענק. לא בגלל השמות הגדולים שהביאו, אלא בזכות להקת הרקדנים המטורפת שהייתה שם, הנאמברים המדהימים שהם הובילו יחד עם התפאורה המחמיאה והתלבושות המתאימות בול לכל נאמבר.

לא כל יום יוצא לי לצפות במופע בארץ עם מעל לחמישה רקדנים, אז 15? טירוף. הכוריאוגרפיה המדהימה של מירי לזר ואביחי חכם בשילוב עם הכשרונות הנהדרים שהבימה ליהקו ואנחנו כקהל מקבלים נאמברים מעוררי השראה. היצירתיות, היציאה מהשגרה וההשקעה שנכנסה לכל ריקוד מהפנטים וגרמו לי לרצות עוד.

ובינינו? רק בשביל לראות נאמבר של שיקאגו וישר אחריו נאמבר מבוסס בוב פוסי שווה כל רגע במופע הזה.

״טעות בליהוק״ שחוגג ומפתיע עד הסוף

בנוסף לרקדנים והכוריאוגרפיה, עוד משהו נהדר שהיה סיכון גדול הוא ענייני המיסקאסט (טעות בליהוק) שהולכים בלי סוף במופע הזה. מיסקאסט הינו ליהוק מעבר לגבולות הנורמה, למשל אישה לתפקיד של גבר, ילד לתפקיד של אדם מבוגר וכו׳.

מירי לזר ואביחי חכם לא פחדו לעשות ערבוביאדה וזה עבד להם ובענק. ההפתעה הטובה בכל נאמבר שכזה העלתה לי חיוך ענק על הפנים ורצון לראות איפה עוד הם יפתיעו אותי.

יותר מדי זמרים, פחות מדי משחק

מלבדם, אנו נחשפים לקבוצה די גדולה של זמרים שחקנים (בסביבות העשרה), כאשר כל אחד מהם עולה לשניים שלושה שירים, אם לא פחות. הריבוי בשחקנים הווקליים לא עבד מבחינתי ובכיף היה אפשר להוריד 1-2 ולתת לשחקן קיים לבצע עוד שיר.

כל הזמרים עושים עבודה ווקלית נהדרת, אך משחקית לא כולם קלעו במטרה. השאלה הגדולה פה היא – האם השיר נועד להיות משחקי ותיאטרלי כי אנחנו בתיאטרון, או נטו ווקלית יפייפה כי זה מופע ולא באמת הצגה? במידה וזה הראשון, הם לא חזקים מספיק, אם מדובר באופציה השנייה אז מי אני שאדבר.

אני כן אציין את השתיים שבלטו מבחינתי – גל שטרית ואילי עלמני. אולי שמותיהן לא מוכרים לכם עדיין, אבל ראו הוזהרתם. שטרית הייתה מהפנטת בשירתה וריגשה עם עיניה הנוקבות עד לשורה האחרונה ביציע. עלמני כבר מתקדמת יפה מאוד בתיאטרון ומקבלת תפקידים ראשיים גדולים. אך בהופעה הזו, שבה היא לא ״המחליפה״ של אף אחת, היא פרחה יותר מכולם. היא הייתה השחקנית זמרת שהביאה אותה בכל שיר, מהקצביים והסקסיים ועד המרגשים עד דמעות והיא בדרכה מבחינתי להיות כוכבת התיאטרון שכל הארץ יכיר.

אז קחו את הרגליים שלכם ולכו להבימה, תהנו ממופע מלא בשואו, קסם ותרגומים לא רעים בכלל של כל השירים שאנחנו מכירים כבר שנים. תהנו מלהקת רקדנים יוצאת מן הכלל וממופע ברודווי ממש כאן בישראל.

ההפקה המקומית של שיקאגו במרכז ענב מקסימה ומלאת פוטנציאל. צוות השחקנים נותן את כולו וסה״כ צפו לערב מהנה ביותר עם השירים המוכרים בתרגום לעברית.

** יש לציין שביקורת זו נכתבה לאחר ההצגה הראשונה מול קהל ולכן אני צופה שכל הבעיות הטכניות שייכתבו כאן יפתרו עם תרגול ההצגות

מחזמר קלאסי שלא דורש הרבה ונותן המון

שיקאגו מספר את סיפורן של וולמה קלי ורוקסי הארט, שתי רוצחות היושבות בכלא ומתחרות על אהבת הקהל בעזרת העורך דין הפלילי והחלקלק שלהן, בילי פלין.

הסיפור של המחזמר כל כך סוחף וייחודי שזה לא מפתיע שהוא מצליח כל כך בברודווי ולדעתי עובד נהדר גם בארץ. אמנם אין שום קשר למציאות של היום, הרצון שלנו כקהל לראות את וולמה או את רוקסי מצליחות על אף שהן פושעות בדם קר מוכיח שהמחזמר הזה יכול להחזיק לעוד שנים רבות.

אבישי בן גל ושחר פרץ עשו עבודה נהדרת בבימוי המחזמר וסה״כ נהניתי בהצגה שאורכה כשעתיים, על אף הבעיות הטכניות שהשחקנים היו צריכים להתמודד איתן. התפאורה של במבי פרידמן פשוטה אך מספיקה, במיוחד כשבניו יורק המחזמר עולה בלי תפאורה כמעט בכלל.

ליהוק מוצלח במיוחד עם עמית זיתון בהופעת חייה

בהפקה הזו ישנו דאבל קסטינג על הרבה מהתפקידים, כלומר ישנם שני שחקנים או שחקניות המבצעים את אותו התפקיד. בהצגה שאני ראיתי השתתפו ספיר באומוול בתור רוקסי הארט, עמית זיתון בתור וולמה קלי, אביתר בר דוד בתור בילי פלין ותום אנטופולסקי בתור מאמא מורטון.

תום הייתה נהדרת בתפקיד מאמא, והביאה נוכחות בימתית מצוינת וראויה לדמות. גם אביתר בר דוד היה חלקלק במידה הנכונה והפגין יכולות ווקליות נהדרות. אך ההצגה הזו קמה ונופלת על שתי הראשיות שלה – וולמה ורוקסי, ושתיהן נתנו את הופעת חייהן. לא הכרתי את ספיר באומוול לפני כן, אבל היא הייתה פשוט מושלמת לדמות. היא הייתה נואשת ונועזת, מטומטמת וחכמה, פתיינית וילדה טובה והכל בהופעה אחת. היא אפילו התמודדה נהדר עם תקלה טכנית במיקרופון שלה שהפסיק לעבוד לקראת סוף ההצגה.

לעומתה, את עמית זיתון הכרתי לפני כן והיא גם הסיבה שרציתי לבוא ולראות את ההפקה הזו. עמית היא פצצה במתית וחיכיתי להצגה שתיתן לה את המקום להוציא את זה החוצה והיא הפגיזה כמו שציפיתי. התפקיד הזה נתפר עליה כמו כפפה ליד והיא לא איכזבה לרגע. היא הייתה נואשת לאהבת הקהל בהתאם לדמותה, רקדה מצוין ומשכה את תשומת הלב כל פעם שהיא הייתה על הבמה. אני רק מקווה שהיא תמשיך וכולם יכירו את היכולות הפצצתתיות שלה.

חלקים מסוימים עדיין לא מחודדים אך ישנו פוטנציאל אדיר

הכוריאוגרפיה של שחר פרץ הייתה נחמדה מאוד, אם כי לטעמי אפשר היה לעשות יותר, אך יש לציין שגם בברודווי הכוריאוגרפיה לא לגמרי לטעמי אז אולי אני לא מדד בעניין הזה. לצערי, היו הרבה רגעים שהכוריאוגרפיה והבימוי אמורים להיות תואמים עם המוזיקה אך היו הרבה פספוסים. מחזמר כמו שיקאגו מאוד מתבסס על הספירות המדויקות בין הלהקה החיה לבין השחקנים והתקשורת הזו לקתה בחסר בהפקה הנוכחית, אך ייתכן ובשל העובדה כי זו הצגה ראשונה זה משהו שישתפר עם הזמן.

השימוש באולם הקטן והאינטימי היה נהדר, עם רקדנים נכנסים ויוצאים מהמדרגות לצד הקהל, יושבים ויוצרים אינטרקציה עם השורה הראשונה שיושבת ממש על הבמה ועוד. החיבור הזה יצר עוד ממד מעניין למחזמר והוסיף המון לאווירה ששררה באולם.

הדבר האחרון שבטח יפריע או ידאיג את כולכם הוא התרגום. הוא לא רע, הוא גם לא מצוין כי בכל זאת יש פערים שקשה להתגבר עליהם. חוץ משיר אחד, All that jazz, שמאוד לא אהבתי בו את התרגום, כל השאר הרגיש טבעי והחליק יחסית בסדר במהלך המחזמר.

המחזמר החדש של מרכב ענב מפציץ עם צוות שחקנים נהדר ומוזיקה מצוינת ומצליח להביא את הקלאסיקה האמריקאית בהצלחה רבה.

השנה היפה בחיי שנכתבה על ידי אוהד חיטמן והופקה בשיתוף פעולה בין תיאטרון הבימה לתיאטרון חיפה תספק לכם חוויה כיפית ומהנה, עם שירים מצוינים וצוות שחקנים מעולה.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

* ביקורת זו נכתבה לאחר צפייה בהצגה בכיכובם של לי בירן, רוני דלומי ובן יוספוביץ'. את התפקידים מבצעים גם אילי עלמני, נדיר אלדד ואליעד סודאי.

חיטמן עושה זאת שוב

המחזמר מספר את סיפורם של דנה ורוני ברגע גילוי ההיריון הראשון שלהם וההתמודדות עם התינוק החדש וחייהם החדשים. לצד האימהות הלוחצות הם פונים לעזרה מזוג חבריהם הגייז שגם הם מתמודדים עם תאומים צעירים ואפילו מהמלצרית בבית הקפה הסמוך.

זהו אינו המחזמר הראשון של חיטמן, ולאחר ההצלחה המסחררת של בילי שוורץ באתי עם המון ציפיות. הוא שוב מוכיח כמה שהוא מוזיקאי מחונן ומותאם בול למחזות זמר עם שירים קצביים, כיפיים ומרעננים לצד שירים נוגעים ללב ומרגשים. כל אחד ואחד מהנאמברים במחזמר היו נהדרים וגרמו לי לזמזם את השירים אחרי שמיעה אחת בלבד.

השילוב שלו יחד עם עוז מורג שעשה את הכוריאוגרפיה הנהדרת ומשה קפטן שהוביל את כל המהלך הניבו כיף גדול וקהל מאושר. כל נאמבר הפתיע כשהיה צריך או ריגש כשהיה צריך וצוות השחקנים החמיא לכל שיר בצורה מופלאה. השילוב גם עם התפאורה של ערן עצמון (אמרתי כבר שאני מעריצה מושבעת שלו?) פשוט הביאו נקודת מבט מודרנית ועכשווית על חיינו היום.

שחקני המשנה שגונבים את ההצגה

התיאטראות גם דאגו לצוות שחקנים מרהיב ומוכשר, הרבה מהם משחקני הבימה הותיקים. רוני דלומי ממשיכה להרשים ולהדהים, מיקי קם משעשעת והורסת כתמיד ואורנה דץ האלגנטית גם כן. לי בירן בתפקיד ראשון היה נראה טבעי על הבמה ושירה לוי פשוט נהדרת עם החן שלה והקול המהפנט.

אך למרות השמות המפוצצים, שני הכוכבים של ההצגה הם ללא ספק בן יוסיפוביץ' ויואב מילשטיין בתור בן ואודי, הזוג גייז עם שני התינוקות. הם היו משעשעים, גדולים כמו שאנחנו אוהבים בתיאטרון ופשוט גנבו את ההצגה. אם היו מחליפים את הזוג הראשי של העלילה והופכים אותם למרכז אני לא הייתי מתנגדת.

למרבה ההפתעה, שני השירים והתפקידים שבלטו במיוחד והשאירו חותם היו שירו של בן יוסיפוביץ' בתור האב הגיי הלחוץ ושירו של ישראל ארנסט בתור ד"ר גריי הפסיכולוג המשעשע. שניהם הביאו את הדמויות שלהם לאקסטרים עם שירים משעשעים, לקחו פיקוד על הבמה ופשוט שבו את הלבבות של כל הקהל.

עלילה מעט חסרה אך לאו דווקא מפריעה להנאה

הדבר היחידי בכל ההצגה הזו שלא עבד לי כל כך הייתה דווקא העלילה. לא אשקר שמההתחלה קצת דאגתי כי לא הבנתי יותר מדי מה הסיפור מהתקצירים. יש לנו זוג ראשי שעובר תהפוכות אבל הרגיש שחסר לו קצת עומק, קצת יותר הבנה מהקהל מי הם ומה הם רוצים מחייהם. כן מציינים זאת במשפט או שניים, אבל אנחנו בתיאטרון אז איפה הדרמה וההגזמות? דנה שחקנית בנשמה או לא?

היו גם כמה רגעים שלא הרגשתי שיש באמת הצדקה או הסבר למה שהדמות עושה או קטעים שהיו חסרים לי כדי להשלים את הסיפור שמסופר לי כרגע. יכול להיות שיהיו אנשים שזה לא יפריע להם, לי אישית זה היה חסר. ישבתי ונהניתי מהשירים וההפקה אבל לא הצלחתי להתחבר לדמויות הראשיות ולא חשבתי יותר מדי על מה יקרה הלאה בסיפור.

הרגשתי שההצגה הזו היא בדיוק ההיפך ממה שקרה לי בנשף, שם השירים לא עניינו אותי ורק רציתי שיתקדמו כדי שאדע מה קורה הלאה עם הדמויות והסיפורים שלהן. שלא תבינו לא נכון, אתם עדיין תהנו מהמחזמר כי כל השאר מפצה על זה אבל עם כמה שינויים קטנים זו יכלה להיות אחת ההצגות הטובות שעלו כאן בישראל.

הנועזות משתלמת, רק תכינו אותנו מראש

עוד נושא שקיבל דעות חלוקות הוא החלקים הגסים בהצגה. אני לא חושבת שהם לא ראויים, להפך. זה הכי טבעי שזוג צעיר שנולד לו ילד ראשון ידבר על מיניות וינסה להחזיר את הלהט בזוגיות. אני חושבת שהבעיה שהייתה היא שזה בא בפתאומיות בלי הקדמה ראויה והסבר שיקשר זאת באמת לעלילה. לדעתי, שינוי קטן בדיאלוג שבא לפני, משפט אחד, וזה יכול לפתור זאת, כי הנאמבר הגדול הזה הוא אחד הנאמברים המשעשעים והטובים בהצגה ואסור לוותר עליו (והוא גם נותן לנו את מיקי קם בבגד גוף מרהיב ואנרגיות מטורפות!)

אני יכולה להמשיך עוד הרבה, כי המחזמר הזה גרם לי לחשוב על העלילה והשילוב בין הסיפור לשירים וכמה שזה חשוב או גם כמה שזה לא קריטי לפעמים בשביל להנות. אבל בסה"כ יש לנו כאן מחזמר מקורי, ישראלי, רענן, שובר מוסכמות עם דמויות שלא רואים כמעט על הבמה. הוא כיפי, הוא קליט והוא נוטף כישרון מכל התחומים ומביא לנו את כל הבדיחות והסיפורים שרק אנחנו בארץ נבין ונאהב.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אז אם בא לכם ערב בכיף שיגרום לכם לשיר שירים על אבא משוגעגע והשנה הטובה בחייכם, לכו לראות את המחזמר החדש של אוהד חיטמן, לא תצטערו.

ההפקה של "ינטל" בהבימה פשוט גרמה לי להתרגש ולצחוק בו זמנית במשך כמעט שעתיים. רוני דלומי נותנת את הופעת חייה וממליצה לכל אחד ללכת לראות אותה או את הילה שלו בתפקיד האייקוני.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

סיפור עוקצני על הדת הרלוונטי גם היום

המחזמר "ינטל" מספר את סיפורה של בחורה דתייה מבית אורתודוקסי המעוניינת לשבת וללמוד תורה. אביה לימד אותה בסתר במשך שנים, אך עדיין היא איננה יכולה ללמוד בגלוי. לכן, היא מתחפשת לגבר ונכנסת ללמוד בישיבה שם היא פוגשת את אביגדור אליו היא מפתחת רגשות. במי ינטל תבחר? בתורה או באהבה?

הסיפור של "ינטל" יצא בתפוצה רחבה לעולם בעקבות הסרט בכיכובה של ברברה סטרייסנד בשנת 1984. אני אודה ואומר שלא ראיתי את הסרט עד היום וגם לא שמעתי לעומק על הסיפור לפני הצפייה בהצגה. אני חושבת שדווקא בגללה זה נהניתי ממנה עוד יותר.

ההצגה לא מתיימרת להלל את הדת, להפך. היא עוקצת אותו בצורה חדה וברורה, שמה את האישה במרכז ואת כל ההגדרות על תפקיד האישה והגבר ביהדות. אך יחד עם זאת, על אף כל ההגבלות, עדיין אפשר לראות את האהבה הגדולה לשאלות וללמידה שהיהדות מספקת לנו.

הניגודיות הזו, האהבה לצד העקשנות, מושלמת בהצגה הזו. הרצון של האישה לעשות מה שהיא באמת רוצה והחברה שמגבילה אותה. הכוח שלה ללכת ולעשות זאת בכל זאת ולרדוף אחרי החלום שלה.

הסיפור מרגש ומעצים, במיוחד את הנשים שבינינו. הוא מעביר ביקורת חריפה אבל מדגיש שכוח רצון יכול להתעלות על הכל. שלא צריך לוותר על הדברים שאנחנו רוצים לעשות רק בגלל שהחברה אמרה כך. זה היה תקף אז וזה תקף גם היום, לכל מיני אוכלוסיות ואנשים שונים.

רוני דלומי בתפקיד חייה

בסופו של יום, הצגה שכזו קמה ונופלת על הדמות הראשית שלה. ינטל היא דמות חזקה אך מתוסבכת וליהוק נכון מביא את ההצגה לרמות גבוהות, וכך הבימה עשתה. דלומי מרהיבה בקולה, ממש מרעידה את כל האולם, ומרגשת בכל שיריה. היא מביאה את הצד הקומי שלה שלא ראינו יותר מדי עד עכשיו ומדהימה גם בקטעים הדרמתיים והקשים של ההצגה. אציין שאת התפקיד עושה גם הילה שלו, המדהימה לא פחות, אך בהופעה הזו צפיתי בדלומי ואני לא יכולה לחכות לראות בה גם את שלו.

לצידה, בתפקיד אביגדור, אלכס קרול מהפנט לא פחות. בתור הבחור הכריזמטי, החכם, קרול מצליח להביא את הקלילות שלא ראיתי ממנו כבר זמן מה. הקטעים שלו עם דלומי נראו חסרי כל מאמץ, אותנטיים וקלילים ותרמו רבות להלך ההצגה.

אציין לטובה גם את דב רייזר וגיא דמידוב בתור צמד החייטים שנתנו את אחת ההופעות הקומיות ביותר של ההצגה. הקטע שלהם יצר עוד נקודת עוקצנות כלפי הדת וההלכות הלא הגיוניות, והכל בהומור משובח וקלאסי. הם נתנו הופעה נהדרת והלוואי והיו להם עוד קטעים להציג זאת.

הפקה מצוינת לכל אחד ואחת

רפי ניב עשה עבודה נהדרת בבימוי ההצגה ובהחלט הביא כבוד לסיפור היפייפה. אני לא חובבת קטעי סולו לבד על הבמה אבל פה זה פשוט עבד. השילוב בין ינטל על הבמה לבדה, לבין הקטעים המעט ריקודיים של כל הקאסט ועד דיאלוגים אותנטיים של ינטל ואביגדור. היה כאן משחק עם כלל האלמנטים והוא נעשה בצורה חלקה ויפייפיה.

רק דבר אחד אולי פחות עבד כאן, והוא העובדה שהעבירו את המחזמר לאולם הגדול בהבימה. הוא רץ בתור התחלה באולם הקטן ואני חושבת ששם האינטימיות שנוצרת בין הקהל לשחקנים עובדת לטובת ההצגה. באולם הגדול זה קשה יותר וחלק מזה מתפספס, אך זה עדיין לא מוריד מההנאה של הקהל.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

ינטל היא אחת ההצגות שאמליץ עליהן בעיניים סגורות. היא מרגשת, סוחפת, ביקורתית ומועברת בצורה מושלמת על ידי צוות שחקנים מוכשר. ממליצה לכל אישה וגבר לבקר בה, לצפות בפלא שעל הבמה ולהמשיך לחשוב על ההצגה גם ימים אחרי.

לא נשמעת ההצגה בשבילכם? בקרו בעמוד המחזות זמר בישראל שלנו או בעמוד ההצגות בישראל שלנו ותמצאו את מה שמתאים לכם!

שלום לך ארץ, מאת מוריה זרחיה ובבימויה, מצליחה לתפוס את ההווי הישראלי בסיטואציות מוכרות מחו"ל בצורה מושלמת. ההצגה מרגשת ומצחיקה בו זמנית וקבוצת הצעירים של הקאמרי מוכיחים שוב שהם כוח שאי אפשר להתעלם ממנו.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

כתיבה משובחת ואותנטית

שלום לך ארץ מציגה ארבעה סיפורים קצרים על ישראלים המתגוררים בחו"ל והסיטואציות המיוחדות שהם נתקלים בהם. מזוג שפתח חומוסייה בברלין, שלישיית הייטקיסטים בדובאי ועד ארבע בנות העובדות בעגלות באלבמה.

מוריה זרחיה כתבה יצירת מופת עכשווית, עם הרבה הומור אבל גם הרבה רגש וביקורת מעורבבים. זה לא קל לגור בחו"ל, במיוחד כשאנחנו כאלו ישראלים מבפנים, ובתור אחת שחוותה זאת 3 פעמים לא יכולתי שלא להזדהות ולהבין את הקונפליקטים והלבטים שהדמויות השונות עמדו בהן. היופי של הכתיבה של זרחיה הוא שכל קונפליקט או ביקורת שעולה כאן כתובה בהומור משובח, דמויות משעשעות וסיפורים נהדרים.

יחד עם הכתיבה המשובחת זרחיה ביימה הצגה נהדרת עם ניואנסים קטנים ומדויקים. היא עשתה שימוש נהדר בקטעי שירה כקטעי מעבר שהעבירו את הקהל מסיטואציה אחת לשנייה, ממדינה אחת לאחרת. היא ידעה להשתמש בשחקנים שלה בצורה מופתית ולהוציא מהם את המיטב באותנטיות לצד הקצנה משעשעת.

אזרוק בהזדמנות זו גם מילה טובה על התפאורה הנהדרת שהתאימה לכל סצנה במדויק, מהשמיכה על המיטה ועד הסטנד של בית הכנסת. נטע אמיתי עשתה כאן עבודה מצוינת בשיתוף עם התאורה של מתן פרמינגר ויחד הם החמיאו בטירוף למחזה של זרחיה.

קבוצת הצעירים מכה שנית

בנוסף לצוות ההפקה הנהדר, קבוצת הצעירים של הקאמרי מתגלה שוב כקבוצה חזקה שאין לערער עליה. כשהם עולים לבמה ביחד הם מחמיאים זה לזו, תומכים זה בזו בצורה מיוחדת שלא רואים יותר מדי וגורמים לי תמיד לרצות עוד.

הם כולם מוכשרים מאוד, אבל הבולטים בעיני היו בראש ובראשונה שלישיית הזמר – דור הררי, תום חודורוב ודקלה הדר, שהצטרפה כאורחת לכמה חודשים במקום חן גרטי. הם גם שחקנים נהדרים וגם זמרים ונגנים מצוינים ואם הם יעשו הצגה רק שלושתם אגיע אליה בשנייה. חוץ מהם גם יעלי רוזנבליט הייתה נהדרת כהרגלה ורוני נתנאל פשוט גורמת לי לאהוב אותה יותר ויותר.

הנוסחא הזו שהקאמרי יצרו כאן מנצחת – קבוצת שחקנים צעירים מבטיחה יחד עם יוצרים מקוריים ישראליים. יש כאן עתיד מבטיח לתיאטרון שיחזיר את הדור הצעיר יותר לאולמות. אני רק מקווה ששאר התיאטראות בארץ יבינו את הייחודיות שבדבר שכזה וינסו להעתיק את ההצלחה המסחרת הזו.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אין לי יותר מה להוסיף לכם, "שלום לך ארץ" היא אחת ההצגות המוצלחות שראיתי לאחרונה והדבר היחידי שלא מוצלח בה זה שהיא קצרה מדי. אל תבזבזו את הזמן בלשבת לקרוא את הביקורת הזו, פשוט תלכו לקנות כרטיס ותאמינו לי שתהנו מכל רגע.

הצגות קומדיה מומלצות נוספות: זרים מושלמים, הנכד, ארבע אימהות.

הדוויג והאינץ' העצבני, העולה היום בהפקה פרטית של רועי דולב, מלאה בכישרון של השחקן הראשי ונגניו, אבל כל הכישרון בעולם לא מספיק טוב אם העלילה לא מעניינת והסיפור פשוט לא מושך מספיק.

עד עכשיו אני מנסה להבין מה העלילה

בשלב הראשון של הביקורות שלי אני בדרך כלל מסכמת בקצרה את עלילת המחזמר. לצערי, במקרה הנ"ל אני פשוט לא הבנתי מספיק את פואנטת הסיפור בשביל לקצר לכם אותו. אולי אפשר לעשות זאת כך – מדובר בהצגה שמועברת כהופעה חיה בה הזמר/ת הראשי/ת מספר/ת את סיפור חייו/ה, העליות והמורדות, התגליות השונות ועוד.

אני לא יודעת אם זה בגלל האלתורים הרבים של רועי דולב, הבמאי והשחקן של הדמות הראשית, אבל פשוט לא הצלחתי להבין את הסיפור. לא ראיתי את הסרט המקורי או את ההצגה המקורית בברודווי אז אין לי למה להשוות, אבל הסיפורים שסופרו באותו ערב התערבבו אחד עם השני. לא היה לי לוח זמנים ברור וזה פשוט הרגיש כמו רצף סיפורים לא קשורים זה לזה בין שירים שלא מקושרים יותר מדי לעלילה.

יכול להיות שכך אכן עוברת ההצגה המקורית ואולי בכלל הבימוי של דולב לקח את זה למקום אחר, בכל מקרה לא התחברתי בכלל. היו אפילו מקרים לא מעטים שפשוט חיכיתי שהוא יסיים עם הקשקושים כדי שנוכל להגיע לשירים.

שירים מעולים לצד תאורה מטורפת

אחד הדברים החזקים בהפקה הזו היו דווקא השירים, ובגלל זה התבאסתי כשהיו כל כך מעט בין כל כך הרבה קשקושים של הדמות הראשית. לכל שיר היה אופי משלו, הלהקה הייתה נהדרת על הבמה, רועי דולב שר נהדר ונתן הופעה מרשימה וכיפית. האפקטים הנוספים שעלו מדי פעם החמיאו לשירים והאנרגיה הייתה נהדרת, מחזמר רוק במיטבו.

מלבד זאת, מה שמאוד הרשים אותי הייתה התאורה והמשחקיות שלה לאורך ההצגה. בדרך כלל תאורה לא מושכת את העין של הצופה יותר מדי אבל כאן הרגיש שיש לה נוכחות משל עצמה ושהיא עוד דמות שזורחת על הבמה. אורי מורג עשה עבודה נהדרת והחמיא לכל שיר ושיר.

המלצות אישיות לרועי דולב

אבל בואו נדבר על הפיל שבחדר, התקלות הטכניות לאורך ההצגה. עוד לפני שהגעתי שמעתי כל מיני ביקורות שציינו תקלות סאונד, בעיות טכניות ועוד. כן, היו קצת בעיות, אבל ייאמר לזכותו של דולב שהוא התמודד איתן נהדר. הוא שיעשע את הקהל, היה כריזמטי ומאלתר נהדר והוא פשוט לא התפשר על פחות ממצוין. בכללי אני חושבת שאם הוא לא היה עוצר וממשיך כרגיל לא הייתי שמה לב אפילו למחסור באפקטים נוספים והייתי נהנית באותה המידה.

לאור זאת, יש לי כמה המלצות לרועי דולב היקר. הראשונה, תגייס לעצמך צוות הפקה חדש. אלו לא תקלות שהבמאי צריך להתמודד איתן על בסיס יומי. הפעלת קטע וידאו על מסך או טלוויזיה אמורה להיות מטופל בצורה טובה, במיוחד באולם מכובד כמו הסינמה סיטי. תקלות כאלו פשוט מיותרות ואפשר להימנע מהן.

השנייה, וכאן באנו לפרגן, תייצר לעצמך מופע משלך. אתה אוהב את הבמה והבמה אוהבת אותך. חוץ מנעלי הפלטפורמה שתמיד מרגישות שהן לא טבעיות לך, כל השאר אתה עושה ללא מאמץ. הקטעים שהכי נהניתי בהם היו דווקא הקטעים של האלתורים הרבים. אז אפשר להוציא את כל הסיפור של הדוויג מהרקע, לשים אותך במרכז עם קאברים של שירי מחזות זמר ולא צריך יותר מזה. במקום לתרגם הצגה, תכתוב אחת, אני אבוא לצפות.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

הדוויג והאינץ' העצבני מבוצע סה"כ מאוד טוב אבל הסיפור פשוט לא מושך מדי. אם הייתי הולכת למחזמר הזה הייתי הולכת בעיקר בשביל השירים המעולים וההופעה הנהדרת של רועי דולב.

לא נשמעת ההצגה בשבילכם? בקרו בעמוד מחזות הזמר בישראל שלנו או בעמוד ההצגות בישראל שלנו ותמצאו את מה שמתאים לכם!

"לילה בפריז" היא הצגה המביאה לנו ערב קסום, מלא בניצוצות וכישרון, שגם אם אתם לא מכירים את כלל השירים עדיין תוכלו להנות לכל אורכה.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

הקסם והאורות של פריז במרכז

"לילה בפריז" הינה הופעה מוזיקלית עם מיטב הלהיטים הצרפתיים מתורגמים לעברית. הקאסט מונה כ-14 שחקנים וזמרים אשר לוקחים את הקהל למסע בזמן ומכניסים אותו למועדון קטן בפריז עם שירים שיחזירו אותו שנים אחורה.

הגעתי להצגה בליווי משפחה שממוצע גילאיה היה 65 ובכללי אין ספק שהורדתי את הממוצע הכללי של כלל יושבי האולם. אי אפשר להתעלם מכך שהשירים הצרפתיים הללו, שפעם היו פופולרים בטירוף בישראל, איבדו את מקומם בקרב הקהל הצעיר יותר. אבל על אף העובדה שהכרתי רק כ-5 שירים מתוך ה-15+ שהיו בערב הזה נהניתי מכל רגע.

לא צריך להכיר את השירים כדי להנות מהביצועים השונים, התלבושות של אורנה סמורגונסקי החמיאו נפלאות לכל נאמבר והבימוי של גלעד קמחי כמו תמיד היה ללא רבב. כל שיר עמד בפני עצמו והכניס אותנו לאווירה הרלוונטית, אם זה היה שיר אהבה מרגש, שיר כאב או שעשוע.

צרפת של פעם עם ניחוח של היום

מטרתו של הערב היא להעביר אותנו לצרפת של פעם, שנרגיש כאילו אנחנו באמת הולכים ברחובות פריז, והוא הצליח. ערן עצמון, אחד מהתפאורנים האהובים עלי בארץ, עשה זאת שוב עם תפאורה פשוטה אך מרהיבה. הכיסאות הקטנים שמילאו את השורה הראשונה, שביל האורות שהוסיף רבות לקסם ואפילו ההצצה ללהקה שישבה שם מאחורה. הבמה כולה מעבירה את הקהל במסע בזמן.

עם קאסט שחקנים כזה גדול, במיוחד הדאבל קאסטינג הקיים (לכל תפקיד ישנם 2 שחקנים המתחלפים ביניהם), לא אשקר ואומר שהתאכזבתי מעט כשמתוך ה-7 שחקנים שרציתי רק 2 עלו באותו הערב. אבל הערב הזה נותן לך הזדמנות להכיר שחקנים חדשים שלא הכרת בעבר כשלכל אחד מהם יש לפחות רגע אחד של תהילה.

מדובר בסוף בסוג של ערבי סולו, עם כמה קטעי דואטים או להקה, אבל בניגוד להצגה "התחנה" ששם זה הפריע מאוד, כאן לא הייתי עושה זאת אחרת. הקאמרי דאגו לתת לכל שיר את הייחוד שלו, ולכל שחקן את רגע התהילה שלו או שלה. אם הכרת שחקן או שחקנית מסוימים, זכית לרגע להתמוגג מהם, ואם לא הכרת אז זו הזדמנות נהדרת להיחשף אליהם.

מגוון רחב של כישרון במרכז

היופי של לילה בפריז היא שהיא הצגה שמשלבת בין דור חדש וישן של שחקנים ומוכיחה שהם כולם כישרוניים ומרגשים. מתום חודורוב ואלעד אטרקצ'י האהובים עליי מקבוצת הצעירים של הקאמרי (ובמיוחד מרינגו שמציג היום), דרך ירדן ניקפהמה וכינרת לימוני שכבר הוכיחו שכל אחת מהן היא מעצמה משל עצמה, ועד רמי ברוך ודן שפירא שלא צריכים להוכיח לאף אחד יותר כלום.

מי שמאחד את כל הדמויות השונות והקטעים השונים הוא עופרי ביטרמן שתמיד מהפנט אותי בכל הצגה שהוא עושה. הוא ניחן בכריזמה בימתית מיוחדת, קול חזק ומרטיט וכישרון קומי ודרמתי אדיר. אך השאלה הכי גדולה שעלתה לי היא איך הוא מצליח להוריד פתיתי שלג מידו במשך שלוש דקות רצופות בלי למלא את המלאי מחדש? זה כישרון.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"לילה בפריז" הצגה שלא מתיימרת להיות משהו אחר. היא הופעה מוזיקלית עם שירים, ללא סיפור או עלילה, אלא רק מסע בזמן לכל מי שגדל על המנגינות הללו. היא קסומה, מהפנטת ומומלצת לכל גיל, ללא הבדל דת, גזע ומין.

לא נשמעת ההצגה בשבילכם? בקרו בעמוד המחזות זמר בישראל שלנו או בעמוד ההצגות בישראל שלנו ותמצאו את מה שמתאים לכם!

הצגות מומלצות נוספות המבוססות על שירים מוכרים: מאמה מיה, זה אני, החיים הם קברט, עוד חוזר הניגון, הלהקה.

"את שאהבה נפשי" בתיאטרון הבימה היא הצגה מרגשת ומיוחדת המביאה סיפור ייחודי שסוף סוף קיבל את הבמה הראויה לו.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

צילום: אור דנון

כתיבה משובחת, סיפור נוגע ללב וחוויה מרגשת

"את שאהבה נפשי" מתחרשת לאחר הפיגוע ירי בבר-נוער בתל אביב, כשדבורי מוזעקת לבית החולים לאחר שבנה נפצע. שם היא פוגשת את אדם, בחור הומו, שגם כן היה שם והיא מנסה להבין מה בנה הלומד בישיבה עשה במועדון שכזה.

ההצגה סובבת סביב קהילת הלהט"ב והשקפות חייהם המתנגשות עם השקפות חייהם של הקהילה הדתית. היא עוקבת אחר תהליך הצמיחה האישית לא רק של הבחור הדתי המוצא עצמו נמשך לגברים, אלא גם של הוריו והיסטוריית משפחתו שהובילה את כולם לסיטואציות כואבות וקשות.

ההתנגשות הזו בין הקהילות קיימת עד היום, ולכן ההצגה הזו היא אחת ההצגות הכי חשובות בתיאטרון הישראלי ברגעים אלו. היא מצליחה ליצור אינטרקציות בין דמויות בצורה כה אותנטית ואמיתית שאין אדם בקהל שלא יזיל דמעה מרוב התרגשות. איתי סגל, מחבר ההצגה, עשה עבודה מופלאה בלמצוא את המילים הנכונות להעביר מסר כה חשוב.

זו לא תהיה הפתעה שאומר לכם שישנו קהל רב שהגיע להצגה שכנראה חווה את תהליך היציאה מהארון בעצמו, והאמת היא שישיבה ליד אנשים שחוו זאת מעצימה את חווית הצפייה לכל מי שלעולם לא היה צריך להילחם על אהבותיו. הריגוש שלהם וכנראה גם ההזדהות אל הדמויות רק גרמה לי לאהוב ולהעריך את תיאטרון הבימה על העלאת ההצגה לרפרטואר שלהם.

ליטמן, רהב ושדה בהופעת חייהם

את ההצגה ביים משה קפטן, הידוע בעיקר בבימוי מחזות זמר, ואין ספק שהוא הצליח להוציא מהשחקנים את המיטב. דניאל ליטמן ועמית רהב היו מבריקים בתור הזוג המוביל. הכימיה ביניהם מתפרצת על הבמה והם נותנים עבודת משחק מופלאה ומדויקת. הרגשתי יחד איתם את הכמיהה זה לזה, את החששות, את הכעס, את הכאב. לא הרגשתי שמדובר במשחק, הרגשתי שאני צופה בחיים של אנשים אמיתיים.

אורלי זילברשץ הייתה גם היא נהדרת, היכולת שלה להיות כזו קטנה אך גם כזו גדולה על הבמה הייתה מדהימה וליבי יצא אליה, אפילו שמעשיה אינם אידיאליים בעיניי. מבחינתי גם הרגעים שלה יחד עם דניאל ליטמן היו השיא של ההצגה. שתי הדמויות הכי קיצוניות והשיח ביניהן היה מרתק ואף יותר מיוחד משאר רגעי ההצגה.

ואחרון חביב, יגאל שדה בתפקיד האב הדתי המצליח נתן את הופעת חייו על הבמה. שדה הוא שם דבר בהבימה, עם תפקידים ראשיים בעוד חוזר הניגון, מאמה מיה, מצדה 1942 ועוד, אבל דווקא בהצגה האינטימית הזו הוא הדהים אותי יותר מכל. ציפיתי שדמותו תתנהג אחרת, וקיבלתי נועם ודאגה שגרמה לי לחוש קירבה לאב האוהב והמסור.

חובה גם לפעמים לקחת סיכונים

"את שאהבה נפשי" עולה ללא שטיקים, עם תפאורה כזו מינימליסטית ויפייפיה על ידי ערן עצמון, והיא פשוט באה להעביר סיפור. סיפור כואב וקשה, סיפור שהרבה נערים ונערות עוברים גם בימים אלו. סיפור שכזה צריך להישמע ולהיראות בעיניי כל, להט"בים וסטרייטים כאחד, ואיזה כיף שיש מקום שכזה לשמוע אותו.

אך בכדי באמת להעביר אותו כמו שצריך קפטן לוקח כאן סיכונים, במיוחד בסצנה אחת מאוד פרובוקטיבית. היא מתארת את האכזריות שאנשים יכלו להיקלע אליה רק כדי לרצות את משפחותיהם. אין ספק שתהיתי לרגע איך העלו דבר שכזה לבמה אבל בסופו של דבר הסיכון משתלם. ללא הפרובוקטיביות והאכזריות הנגלית היינו מפספסים חלק עיקרי וקריטי בצמיחה של דמות ורצונה לחיות בצורה חופשית ונכונה לה.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

"את שאהבה נפשי" היא מבחינתי הצגה שהינה חובת צפייה לכל איש ואישה בארץ ישראל, ללא קשר לדת, גזע ומין. היא עדינה ורועשת בו זמנית, יצירה מופתית שאני מקווה שתרוץ לעוד הרבה זמן בתיאטרון הבימה.

"משחקים בחצר האחורית" מאת עדנה מזי"א אינה הצגה חדשה, אבל ההפקה של בית ליסין בבימויו של עידו רוזנברג מדהימה ומרגשת. היא חדה, חזקה ובעזרת צוות שחקנים מוכשר מאוד היא משאירה חותם.

רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!

עיבוד עכשווי, מדויק ונכון

ההצגה מספרת את סיפורם של קבוצת נערים המזמינים נערה למשחקים אסורים בגן שבקצה הקיבוץ. הדינמיקה הקבוצתית הופכת את מפגש הנעורים התמים, לכאורה, לזירה של השפלה ולאונס קבוצתי. ההצגה נכתבה בהשראת מקרה האונס המזעזע שאירע בקיבוץ שמרת ושינה לחלוטין את ההסתכלות על מהו אונס.

זו לא פעם ראשונה שהמחזה עולה בתיאטרון, כאשר הפעם האחרונה שהוא קיבל במה הייתה בתיאטרון אורנה פורת בשנת 2012. אני בעצמי ראיתי אותו במהלך לימודיי בחטיבה ועד היום הוא זכור לי בשל עוצמתו. אין ספק שעדנה מזי"א הצליחה להעביר על דפים את הכאב, הבלבול והזעם שאונס שכזה מעלה.

היופי והחוזק העיקרי של ההפקה הנוכחית הוא הבימוי וההחלטות האומנותיות של עידו רוזנברג. במקום להשאיר את ההצגה בעבר, הוא הביא אותה להווה, עם צילום בטלפון ואפילו בילי אייליש. במקום להשאיר את דבורי הנערה חלשה, הוא נתן לה קצת חוזק ולחימה. רוזנברג לקח את ההצגה למקום כל כך טוב מבחינה אומנותית שלא הייתה לי מילה רעה אחת לומר עליה. יצאתי נפעמת ומרוגשת וכועסת ועל סף דמעות והרבה מזה בזכותו.

פן נוסף וחשוב מאוד הוא התפאורה שעיצב ניב מנור. בתחילת ההצגה היא נראית די בנאלית ורגילה. היא מעין סוג של גן משחקים ישן וחלוד שקיבל עיבוד בימתי ונעשה בה שימוש נהדר במהלך ההצגה, במיוחד הרשתות שברקע המשרתות בצורה מדויקת את המעבר בין המשפט לבין מקרה האונס. ההפתעה והחוזק מגיעים בסוף, כשההצגה עולה הילוך ומרגשת אותנו עוד יותר.

עדיין מוחאת כפיים לשחקנים

אך יחד עם כל הדברים הללו שכבר משחקים לטובתם, בית ליסין גייסו אל התפקיד הראשי את כרמל בין ובכך העלו את ההצגה רמה נוספת. בתור עילוי בימתי ודרמתי, בין הצליחה לרגש אותי עם סיפור שכבר קראתי ושמעתי עליו מאות פעמים. היא הצליחה לגרום לי להבין את הנערה והקונפליקט שלה ולהרגיש את הכאב והאבסורד של המשפט המגוחך שהתבצע. כרמל בין היא אחת השחקניות הטובות ביותר שזכיתי לראות ואני יודעת שאראה אותה בעוד תפקידים רבים.

אבל לא נשכח לצידה את ארבעת הגברים החסונים – מיכאל גבעתי, עמית פרנקו, יואב רוטמן ועידן שקרוקה. הם גם סיפקו קטע "כושר" סקסי למדי וגם גרמו לי לרצות לבעוט בכל אחד ואחד מהם. הם היו אכזריים, גם בתור הסנגורים וגם בתור הנערים, ועשו עבודה נהדרת.

ההצגה הזו חזקה בפני עצמה, רק המילים של עדנה מזי"א מספיקות, אבל מה שעשו כאן בבית ליסין היה להביא את ההצגה להווה, לשנת 2021. הם הקימו משהו שיכול לגרום לכל נער ונערה להזדהות, להרגיש שזה בתקופתם, ולהזדעזע. באמצעות אפקטים אנושיים ויצירתיות אינסופית, יש כאן הצגה שהיא חובה לכל אדם בעולם, לא רק בישראל.

כעת כל שנותר לקוות הוא שילמדו ממני, יבקשו ויחפשו את ההסכמה ושלא נצטרך לקרוא על עוד מקרה אונס קבוצתי מזעזע שהתרחש במלון או בגן ציבורי.

הציון שנתנו להצגה זו הוא:

אל תהססו, תקנו כרטיס ולכו לראות את "משחקים בחצר האחורית", אם לא בשבילכם אז בשביל הבן או הבת שלכם.