הסדרה המוזיקלית "Smash" עושה קאמבק מפתיע בעיבוד חדש לבמות ברודווי. גלו את פרטי ההפקה, מה השתנה מאז השידור המקורי, ומה הופך את "Smash" למחזמר שכל חובב תיאטרון לא ירצה להחמיץ.
קטגוריה: מסרט למחזמר
The Great Gatsby (גטסבי הגדול) – ויזואלית מדהים אך מפספס הרבה
3.3/5
המחזמר ״גטסבי הגדול״ מסתמך בעיקר על השחקנים הגדולים שלו ועל אוהבי הספר או הסרט. הוא מפציץ באפקטים ויזואלים נהדרים אך מעבר לכך הוא דובק בסגנון מחזות הזמר הקלאסיים ומושלם למי שאוהב אותם.
עלילה מדכאת ולא מתאימה לתיאטרון
המחזמר גטסבי הגדול, המבוסס על הספר והסרט המפורסמים, מגולל את סיפור אהבתם של ג׳יי גטסבי ודייזי, ואת המחיר הכבד שאדם עלול לשלם כדי להיות עם אהוביו. הגעתי למחזמר ללא היכרות מוקדמת עם הסיפור, וככזה, ציפיתי לחוויה יוצאת דופן – במיוחד לנוכח הפופולריות של העלילה המקורית. אכן, ההפקה מנסה להציג עיבוד ייחודי, אבל תחושת הפספוס ניכרת: העלילה לא מצליחה להשרות ולו שמץ של תקווה, וכל סצנה רק מעצימה את התחושה הכבדה. אפילו הבדיחות המעטות לא העלו בי חיוך.
מכאן עולה השאלה – מדוע אנו פונים לתיאטרון? האם כדי לברוח מהמציאות? לשאוב השראה? האם אנו באים לצחוק או לחוות רגעי מחשבה? גטסבי הגדול מנסה לעורר מחשבה, אך המתח שבו – המכוון לאווירת הייאוש שבסיפור – עלול להחמיץ את לב הקהל, במיוחד אם היה ניתן לעבד את החומר למשהו קצת יותר מעורר השראה.
בנוסף, היה קשה להתחבר לדמויות. למעט דמות או שתיים שעוברות התפתחות מינורית, הדמויות הראשיות נותרות סטטיות. התחושה היא שהן מתחילות ומסיימות את ההצגה באותה נקודה בדיוק. כך, במקום ליצור הזדהות עמוקה, המחזמר מתגלה כחוויה מאכזבת.
הצגה ויזואלית מרשימה
אז למה כן ללכת למחזמר הזה? בגלל כל שאר הדברים שמרכיבים אותו. המחזמר היום מציג בתיאטרון ברודווי (Broadway Theater), התיאטרון השני בגודלו בניו יורק (אחרי הגרשווין שבו מוצג וויקד). כחלק מזה יש לו יכולת לעשות דברים משוגעים על הבמה שייראו גם עד הכיסאות הרחוקים ביותר.
על אף העובדה הזו הניצול של הבמה הגדולה נראה רק בנאמברים הגדולים והמפוארים שהתרחשו פעמים מועטות במהלך ההצגה. התפאורה המדהימה העבירה אותנו לתקופת הזמן של המחזמר והשתלבה מדהים עם הנברשות של התיאטרון עצמו וחבל שלא היה שימוש נרחב יותר כדי שנוכל באמת להנות ממנו.
גם התאורה והתלבושות החמיאו מאוד לכוריאוגרפיות המדהימות ולעבודת השחקנים הנהדרת. שיר אחד ספציפי בלט במיוחד עם שימוש מופלא של ג׳קטים ארוכים, כוריאוגרפיה ייחודית ותאורת ריבועים ששיחקו עליה בכוריאוגרפיה. השילוב היפייפה הפך שיר בסיסי לשיר יוצא מן הכלל שנשאר איתי עוד הרבה אחרי.
התבססות על שמות גדולים בתיאטרון
הבחירה להפיק את המחזמר נשענת על שתי סיבות עיקריות: הפופולריות של הסיפור המקורי, ואהבת הקהל לכוכבים ג׳רמי ג׳ורדן ואווה נובליזדה. כמי שמעריצה את שניהם, הם היו הסיבה המרכזית לביקורי, והם אכן סיפקו את הסחורה.
ג׳ורדן תפס לעצמו שם בעולם התיאטרון, בעיקר בשל הקול המופלא שלו ויכולות השירה המוטרפות שלו. הוא יושב על התפקיד בצורה סבירה, מספק רגעים קומיים נחמדים לצד רגעים דרמטיים מרגשים, אך אין ספק שאת מה שהוא עושה עם הנאמברים של המחזמר אין הרבה שיכולים לעשות.
לצידו נובליזדה תופסת את המקום של דייזי הצעירה והפלרטטנית ללא מאמץ. הדברים שהיא עושה עם הקול שלה הם ייחודיים ובאים פעם בדור והיא ממלאת את כל האולם הענק בצלילים שיעשו לכל אחד ואחת מהקהל צמרמורות. היא מופלאה ומרגשת ומהפנטת את כל הגברים והנשים היושבים וצופים בה.
אין ספק ששניהם זמרים מופלאים, אך עם החומר הנתון יכולות המשחק שלהם לא בלטו כמו שהיו צריכים. הם היו מרגשים כשהיו צריכים ומשעשעים כשהיו צריכים אבל מלבד כשהם שרו לא ראיתי משהו יוצא דופן שגרם לי להישאר עם פה פעור.
נקודות פספוס משמעותיות
לסיכום, ההצגה מעלה נקודות עיקריות לחידוד. ראשית, נושא הדמויות והסיפור – עבור מי שלא מכיר את החומר המקורי, המחזמר משדר דיכאון עמוק, ללא כל שינוי או התפתחות. בניגוד לכך, במיוזיקל כמו "נערי הכרך," ניכרת הסקרנות לדעת את המשך הסיפור. בגטסבי מצאתי עצמי ממתינה רק לנאמבר הבא או לשמוע שוב את ג׳ורדן או נובליזדה שרים.
שנית, מיצוי הבמה. עם אולם ובמה כה מרשימים, הציפייה הייתה לשימוש רחב ומשמעותי יותר באנסמבל. פרט לכמה קטעים בודדים, רוב המופע כולל סולואים, דואטים וטריו, ולעיתים נדמה שהסיפור סטטי מדי ביחס לפוטנציאל הבמה.
המחזמר לא רע, הוא פשוט לא ייחודי. הוא מושלם לכל הקהל החובב מחזות זמר קלאסיים כמו ״פאנטום האופרה״, ״סיפורי הפרברים״ או ״גבירתי הנאווה״. הוא עושה עבודה נהדרת בהצגת הסיפור, הדגשת כישרון השחקנים הראשיים שלו והתפאורה המפוצצת. אך עבורי, כחובבת מחזות מודרניים ודינמיים, החוויה נותרה מעט מאכזבת.
המחזמר ״גטסבי הגדול״ יהיה מהנה לכל חובבי מחזות הזמר הקלאסיים, כגון: גבירתי הנאווה, אוקלהומה ואפילו פאנטום האופרה. כל מי שמחפש משהו מקורי ויוצא דופן יהנה מכמה קטעים בודדים ותו לא.
מים לפילים (Water for Elephants) – היצירתיות שבבמה במלוא תפארתה
5/5
״מים לפילים״ הוא עיבוד נהדר מסרט למחזמר בעיקר בזכות האלמנט הקרקסי שבו. הוא כיפי, אנרגטי, מרתק ומביא איתו משהו שאין באף מחזמר אחר בברודווי כרגע – אקרובטיקה מופלאה.
מעבר מוצלח מסרט למחזמר
המחזמר ״מים לפילים״ מספר את סיפורו של ג׳ייקוב ג׳נקובסקי, בחור צעיר שאיבד הכל בחייו ומתגנב לרכבת בניסיון לשרוד. מבין כל הרכבות הוא עולה על רכבת הקרקס של האחים בנזיני ומאז חייו משתנים. הוא מקבל עבודה בקרקס, מתחבר למנהל ויותר מכל לאשתו, מאלפת הסוסים המופלאה.
היתרון הכי גדול של לקיחת סרטים והפיכתם למחזות זמר הוא שהסיפור מרתק, וכך גם במחזמר הזה. העלילה ייחודית, ההתקדמות של הדמויות, משולש האהבה במרכז והחיות המעורבות הופכים את המחזמר למעניין מאוד ואותי כקהל צמאה לעוד. לפעמים מאבדים בעיבודים כאלו את ההתפתחות של הדמויות המשניות ולפעמים גם הראשיות אבל במקרה הזה לא שינה לי יותר מדי.
כמו בסרט, גם במחזמר הכל מסופר מנקודת מבטו של ג׳ייקוב המבוגר המספר את סיפור צעירותו בקרקס האגדי. לא זכרתי את הסרט כאהוד עליי במיוחד אבל המעבר למחזמר הקליל את הסרט הכבד. יכול להיות שמדובר גם בביצוע של גרנט גסטין כג׳ייקוב אל מול רוברט פטינסון שעשה את כל השינוי, אבל אני יכולה לומר שפה נהניתי הרבה יותר מהמחזמר מאשר מהסרט.
הקפיצה בין העבר להווה, הדמיון בין השחקנים של הדמות הראשית וההתפתחות של המחזמר עבד מבחינתי בכל הבחינות. זה שם את המחזמר הזה במקום מצוין מבחינת הסיפור שהוא רוצה לספר.
יצירתיות אינסופית ואפקטים מרהיבים
בשל היות המחזמר מבוסס על קרקס השאלה הכי גדולה הייתה איך הם יתמודדו עם ״חיות״ על הבמה? ובכן, הם עשו זאת בצורה יצירתית בטירוף בשילוב עם בובות ייחודיות, אקרובטיקה ותאורה. המחזמר לא מתיימר להביא בובות מלאות ומטורפות כמו שרואים במלך האריות, אלא עושה הכל בצורה יצירתית ביותר.
מפיל שמורכב מהדק בלבד, לוליין ששיחק סוס וחיות המורכבות מראשים בלבד, ההפקה מצליחה להפוך כל חיה לדבר יפייפה בפני עצמו. בתור קהל אין פה אפקט הפתעה של איך הם עשו זאת, אלא הערכה אמיתית של כמה יפה עשו זאת. כל פעם שהכניסו את רוזי הפיל עשו זאת בהדרגה, מתאורה לאוזניים בלבד, רגל פה ורגל שם ועד הבובה השלמה. יצרו ציפייה לרוזי הגדולה והמרשימה ואני התפעמתי.
מלבד היצירתיות שבבובות, המחזמר מורכז מכמה רקדנים/אקרובטים מרשימים במיוחד שהיו אחראיים לכל ״וואו״ שיצא לקהל מהפה. כמות הפעמים שעשו טריקים מטורפים הייתה משוגעת. מלעמוד אחד על הראש של השני, הרמות מטורפות, זריקות של אנשים באוויר ועד מופעי לוליינות על חבלים או חישוקים. הכל נעשה בכמעט חוסר מאמץ וסנכרון יפייפה על הבמה.
גרנט גסטין סוף סוף הגיע לברודווי
גרנט גסטין ידוע לכולנו בתור ״הפלאש״ בסדרה המפורסמת, אבל לא הרבה יודעים שהוא בכלל שחקן תיאטרון משובח. הופעת הבכורה שלו בברודווי הייתה נהדרת והוא בהחלט מוכיח שהוא לא סתם שחקן טלוויזיה. הוא היה מהפנט בתור ג׳ייקוב, עם יכולות ווקליות נהדרות, יכולות תנועה מצוינות ונוכחות בימתית מדהימה. אין ספק שהוא שחקן תיאטרון משובח ושכולנו נשמח לראות אותו שוב על הבמה.
לצידו היו שני ותיקי ברודווי – איזבלה מקאלה (הנשף, שאקד) ופול אלכסנדר נולאן. שניהם היו ליהוק מושלם לתפקידים שלהם, מקאלה בתור מרלינה המעלפת סוסים ונולאן בתור אוגוסט, מנהל הקרקס הערמומי. האלגנטיות והעדינות של מקאלה התאימו במדויק לתפקיד והכימיה שלה עם גסטין הגיעה עד היציע. נולאן היה ערמומי אך כריזמטי מספיק שאתאהב בו בתפקיד, אפילו שהוא הרשע הגדול.
שאר שחקני ההצגה היו נחמדים למדי, אך אין ספק ששלושת הכוכבים היו החזקים ביותר והיוו עוגן לשאר חברי הקאסט. כמו כן, עוד הזדמנות לשבח את כל הרקדנים האקרובטיים שבאמת הביאו נפח אחר להצגה והיפנטו ממש כמו השחקנים הראשיים.
״מים לפילים״ היא חוויה תיאטרונית וקרקסית בברודווי. המחזמר מהפנט, עם ביצוע נהדר של צוות השחקנים והאקרובטים והוא מלא יצירתיות בדרך בה בחרו להביא את הסיפור לחיים. לא הייתי מפספסת אותו אם הייתי בניו יורק כעת.
מסרט למחזמר וכל ההמלצות החמות
כבר שנים שתעשיית התיאטרון לוקחת סרטים טובים וממירה אותם למחזות זמר. חלקם כבר הכילו שירים ומזמורים, כמו מלך האריות, אלאדין או פרוזן, וחלקם קיבלו המרה מוחלטת. ריכזנו לכם כמה מחזות זמר שלקחו סרט או ספר נורמטיבי לחלוטין והחליטו להוסיף לו פסקול וריקודים. ההמלצות החמות ביותר מכל מה שמציג בניו יורק היום!
היומן
אחד הסרטים המרגשים ביותר בתולדות הקולנוע הרומנטי, היומן היה ועדיין מהווה הצלחה מסחררת. המחזמר לקח את הסיפור היפייפה והצליח להעביר אותו בצורה יצירתית המערבת 3 זוגות שחקנים המתארים את הזוג בשלוש נקודות בחייהם.
סה״כ הוא עושה עבודה יפה של עיבוד הסיפור, העברת המסרים והקטעים האייקונים והשירים משלבים הרמוניות יפיפיות שלא מוצאים בכל מחזמר.
מים לפילים
ההפקה הנוכחית מפתיעה מאוד ושמה במרכזה את תמת הקרקס המלווה את הסיפור הייחודי. העלילה מרתקת והיצירתיות שבהמרת הסיפור לבמה בהחלט מודגשת. עם צוות שחקנים ורקדנים מוכשר אין רגע דל במחזמר הנ״ל.
סה״כ עבודה מצוינת של המרת סרט ממוצע למחזמר נהדר ומהנה לכל גיל. עיבוד קליל של הסיפור וקיבלנו מחזמר ששווה ביקור, אך בשל תפקידים ייחודיים של צוות הלוליינים אני לא צופה שהמחזמר ישרוד תקופה רבה בברודווי.
בחזרה לעתיד
סרט הקלאסיקה קיבל עיבוד למחזמר והוא מוצלח ברמה מפתיעה מאוד. עם אפקטים ויזואליים מטורפים, ההפקה הצליחה להביא את האנרגיה של הסרט האייקוני לבמה. מרגע הכניסה ועד סוף ההשתחוויה הצופים מקבלים חוויה מדהימה על הבמה.
אין ספק שמדובר באחד העיבודים המוצלחים שראינו מסרט לבמה. אולי אוהדי הסרט האדוקים יבואו עם ביקורות, אבל סה״כ מדובר בהפקה מצוינת וכיפית לכל גיל.
נערי הכרך
הספר המפורסם עובר לבמות התיאטרון בהפקה מוצלחת ומלאת תשבוחות. הקהל לא מפסיק להחמיא להפקה הקטנה ומלאת הנשמה הזו. כל חובבי הספר לא מפסיקים להלל את העיבוד הנוכחי.
כמו כן, ישנן המלצות בלתי פוסקות גם לאנשים שלא קראו את הספר ורוצים מחזמר עם סטייל פולק רוק. מחזמר בלי הרבה שואו אבל הרבה רגש ונפש חיה.
מולאן רוז׳
אין ספק שהסרט השאיר חותם ושהמחזמר בא עם יתרון לא הוגן בשל העובדה שהוא מלא בשירי פופ ידועים. למרות זאת, הסיפור כיפי ומרגש, השירים מקפיצים ויושבים בול על העלילה והשואו מטורף.
המחזמר הזה הוא לכל מי שמחפש להנות מהסיפור, להכיר את השירים ולקבל את התיאטרון בכל גדולתו.
בלוז לחופש הגדול (בית ליסין) – מחזמר צעיר ובועט
4.8/5
״בלוז לחופש הגדול״ בהפקת בית ליסין מספק סיפור רלוונטי מתמיד עם הפקה מצוינת, עיבוד מופתי לסרט וצוות שחקנים מוכשר ברמות. כל ישראלי שיראה לא יוכל שלא להתרגש ולהתחבר למחזמר הנהדר הזה.
סיפור רלוונטי יותר מתמיד
בלוז לחופש הגדול, בהתבסס על הסרט שיצא בשנת 1987, מספר את סיפורם של קבוצת צעירים בחופש הגדול לפני הגיוס. האהבות, הדילמות, המרד וכל מה שעובר בראשם של אלו שרק התחילו לחיות את חייהם.
אמנם המחזמר מתרחש בשנות ה-60 וה-70, אבל הנושא שלו כל כך כאוב ועדיין רלוונטי גם בימינו אנו. השילוב העדין בין הכובד והקושי שבגיוס ובמלחמות לצד הקלילות והשמחה שבאהבה צעירה וחברות ילדותית מנוהלים בצורה מופתית במחזמר. הסיפור פשוט מעניין, מתפתח ונוגע מספיק בכל דמות כדי לקבל מיצוי והנאה מכל אחד ואחת מהם.
אודה ואומר שלא ראיתי את הסרט מעולם ואני עדיין חושבת שלא יכלו לבחור סרט טוב כמו זה להעביר לגרסת מחזמר. אין לנו ברירה בתור ישראלים לגדול ולהתבגר מהר, אז לפחות שנוכל להתרגש גם עם מוזיקה נוגעת ללב ומדויקת במקומות הנכונים.
הפקה מרשימה במיוחד
אורן יעקובי ועילי בוטנר התאחדו יחד שוב וכתבו שירים נהדרים למחזמר, הם קלילים, מרגשים ומקפיצים. הביצועים של השירים היו מצוינים וכל אחד מהם הרגיש שונה וייחודי, עם ההשפעות השונות שלו. למשל, שיר אחד מאוד הזכיר לי את השיר "Totally Fucked״ מהמחזמר ״אביב מתעורר״ שהיה בברודווי. הרגשתי את ההומאז׳ לאותה הסיטואציה שהתאימה בול גם כאן, בתור נערים ונערות שאמורים להתבגר אך מונעים מהם לעשות זאת.
הבימוי של יותם קושניר לכל אחד מהשירים היה מופתי ועבודת בכורה נפלאה בתיאטרון רפרטוארי. במצבים כאלו אני שמחה שבית ליסין ממשיך בדרכו בתור התיאטרון שלא מפחד לקחת צ׳אנסים ולתת הזדמנויות ליוצרים צעירים ולתוכן ישראלי וחדש.
חוץ מזה, ההפקה כאן נותנת מקום נהדר לאמנים הצעירים שעל הבמה שמרשימים עם יכולותיהם המשחקיות, ווקליות ומוזיקליות. דור הררי עם הגיטרה ואיתמר אלבז עם החצוצרה האדירה, ובתור חצוצרנית בעצמי – איזה כיף לראות את הכבוד המגיע לכלי הזה בפני כולם.
החיסרון היחידי שבכל ההפקה הזו הוא דווקא הסאונד של כלל השירים שפתאום היה חלש ולא מרשים. במקום להיכנס לגרוב ולאנרגיה של כל שיר בועט או מרגש התעסקתי בלנסות לשמוע את השחקנים. זו לא פעם ראשונה שזה קורה לי בבית ליסין וחבל, כי השירים מצוינים, הקאסט נהדר, ההפקה מצוינת, אז למה אני צריכה להתאמץ לשמוע הכל?
לא הייתי יכולה להמציא את דור הררי גם אם הייתי רוצה
אין ספק שבלוז החופש הגדול הוא המחזמר של השחקן הצעיר דור הררי. אני בטוחה שהשתפכתי עליו כבר לפני אבל אין מה לעשות, כשיש אמן מוכשר שכזה צריך לפרגן. הררי הוא לא רק שחקן נהדר, זמר מדופלם ונגן מחונן, הוא גם שחקן פיזי מאוד. מעטים השחקנים שיכולים להעביר כל כך הרבה גם דרך הגוף בצורה מופתית ומחוזקת והררי אחד מהם. האחרון שראיתי שהיה מדופלם בזה היה אית׳ן סלייטר בספאמלוט שבניו יורק והררי ממש מגיע לרמותיו.
הררי מוביל את המחזמר הזה בצורה מופתית בתפקיד מוסי הצעיר העדין. הוא משחק באופן נפלא בין הצד המרדני שלו לבין הצד המאוהב והחברי. כל פעם שהוא פותח את הפה כל הבנות בקהל מתאהבות בו ואי אפשר שלא עם כל הכריזמה הנוטפת ממנו. מבחינתי שיוביל כל מחזמר מעתה ועד עולם וכולנו נהיה מרוצים.
אבל כמובן שהוא לא היחידי שנותן הופעה מצוינת. כל צוות השחקנים פשוט מצוין, אבל אני רוצה לנצל את הביקורת הזו לשים את הספוטלייט על אלינור וייל. דמותה של שושי (או אמאלה) מתארת כל כך הרבה נשות חיילים בעבר ובהווה, ווייל הייתה פשוט שובת לב. היא הביאה הופעה בועטת, עוקצנית ומרגשת באחד השירים היפים ביותר שכתבו עילי בוטנר ואורן יעקובי.
יחד איתם טל גרושקה הוביל את הסיפור בדרך יפייפיה, חני נחמיאס הייתה מרגשת כתמיד ונועם קלינשטיין הפתיעה אותי מאוד עם הקול העדין שלה והנוכחות הבימתית שלה. כמו כן, אי אפשר לשכוח את אבירם אביטן הכריזמטי שסיפק כמה רגעי צחוק והומור משעשעים וממש הזכיר לי את עדו רוזנברג הצעיר.
״בלוז החופש הגדול״ הוא המחזמר שכולנו צריכים עכשיו בשביל להמשיך לזכור את המציאות שאנחנו נמצאים בה אבל גם להנות ולהיזכר מהפשטות והאהבה שיש בחיים. מדובר באחת ההפקות המרשימות של מחזות זמר ישראליים וחובה על כולם ללכת לצפות בה.
בחזרה לעתיד (Back to the future) – מפתיע כמה שזה כיף
4.4/5
הגרסה הבימתית של ״בחזרה לעתיד״ כיפית, חדשנית ומקפיצה. כל חובבי הסרט יהנו מההפקה החיה ובעיקר מכל האפקטים הבימתיים המרשימים, וכל מי שלא מכיר את הסרט יהנה כפליים מהסיפור הנהדר בפעם הראשונה.
סיפור מוכר ואהוב על הבמה
בחזרה לעתיד הוא קאלט כבר שנים רבות עם קהל מעריצים מושבע. הסיפור שלו היה חדשני לתקופה ועדיין מחזיק יפה שנים רבות, ועכשיו הוא סוף סוף הגיע לתיאטרון. כמו הרבה סרטים שקיבלו הפקה בימתית, הציפיות פה היו גבוהות מאוד ומבחינתי המחזמר לא איכזב ואף הפתיע מאוד.
״בחזרה לעתיד״ מספר את סיפורו של מרטי מקפליי שנוסע בחזרה בזמן עם המכונית המיוחדת של חברו הטוב, דוק. הוא מגיע במקרה לשנה שבה הוריו התאהבו וחייהם המשותפים החלו ומצליח לשבש הכל ולסכן את חייו וחיי משפחתו על הדרך. האם יצליח לתקן הכל בזמן? האם יצליח להציל את חייו של האהובים עליו ולחזור חזרה לעתיד?
כל מי שצפה בסרט יודע שהסיפור מעניין ומגניב, תמיד משהו קורה ואפשר לשבת ולהיות מרותקים במשך שעתיים וחצי בלי בעיה. המחזמר שקיבלתי היה בדיוק אותו הדבר, אמנם עם שינויים קלים ושירים בדרך אבל הוא עדיין היה מרתק והתבאסתי כשהוא נגמר.
אמנם עבר זמן מאז שראיתי את הסרט המקורי, אבל מבחינתי המעבר שלו לבמה היה חלק ולא איבד את המהות של הסרט. קיבלתי את הקלילות יחד עם הלחץ, ההומור המשובח והדמויות האייקוניות עם הכימיה הנהדרת ביניהן.
תפאורה ואפקטים מרשימים ביותר
האלמנט הראשון ששמים לב אליו בכניסה לתיאטרון היא הייחודיות של הבמה שמתפשטת מעבר לגבולותיה. כל האולם צבוע באורות מיוחדים עם אפקטים מגניבים שמכניסים לאווירה העתידית של המחזמר. ככל שהוא מתקדם ואנחנו מקבלים את הרכב המפורסם יותר ויותר התאהבתי בהפקה הבימתית.
לקחת רכב ונושא כזה אייקוני ולהפוך אותו לתפאורה בימתית הוא קשה ומעלה ציפיות רבות, אבל אני יכולה לומר שצוות האפקטים הצליח פה בטירוף. אפקט המכונית הנוסעת יחד עם התפאורה והתאורה התאימו באופן מושלם ויצרו את החוויה של הנסיעה המהירה. אפילו קיבלנו בסוף הפתעה שנשארה איתי במשך ימים לנסות ולפענח איך הצליחו לעשות את זה?
חוץ מהרכב, צוותי התפאורה, סאונד, תאורה וצילום עשו עבודה נהדרת בשילוב הולוגרמות משעשעות ברגעים מדויקים במחזמר, אלמנטים שמחזירים אותנו לעבר ולעתיד בהתאם ופשוט עבודה כוללת שהשאירה אותי עם פה פעור. אין ספק שהעבודה של הצוותים הללו עשתה את המחזמר ובלי צוות חזק שכזה הוא לא היה מצליח בכלל.
כימיה מתפרצת על הבמה
במחזמר שכזה חייבים צמד שחקנים נהדר לתפקידים הראשיים וללא ספק קיבלנו אותו. קייסי לייקס בתור מרטי מקפליי ורוג׳ר בארט בתור דוק בראון היו צמד קומי מהלך עם כימיה מתפוצצת ומלא כישרון. כל אחד מהם החזיק מצוין לבד, אבל כשהם היו ביחד הכל עלה רמה אחת מעל.
מלבדם בלט לי במיוחד גם יו קולס ששיחק את ג׳ורג׳ מקפליי והיה מצוין בתור החנון המגושם. הוא שבה את כל תשומת הלב כשהיה על הבמה ונתן את הכל וראו את זה.
כמו כן, צוות האנסמבל היה נהדר, עם כמה כוכבי טיקטוק שלא יכולתי להסיט מהם את העיניים. העובדה שהם כל כך מפורסמים ברשת החברתית קצת מנעה ממני לראות את האנסמבל כולו ולא יכולתי שלא להתמקד בהם, אבל הם לא יישארו כאנסמבל זמן רב זה בטוח.
נאמברים מפוצצים ומעניינים
בכל מעבר של סרט למחזמר הדאגה העיקרית היא השירים שדוחפים באמצע, ואני יכולה לומר שפה לא התלהבתי יותר מדי. מרבית השירים היו חמודים, חלקם מיותרים וחלקם פשוט גימיק, אך אין ספק שכשהמחזמר עבר לזמן שנות ה-50 קיבלתי הרבה יותר שירים בסטייל שאהבתי ושישבו לי יותר טוב. אולי השיפור הורגש בגלל הקירבה של הסטייל למחזמר גריז שנתן לו אווירה כיפית יותר.
אך גם אם השירים היו סבירים לחלוטין, הנאמברים שקיבלתי כקהל היו מטורפים. תלבושות משוגעות, ריקודים מפוצצים והאלמנטים הבימתיים ששוב ושוב דחפו לנו. נהניתי מכל שיר בעיקר בגלל כל המסביב שהיה פשוט מאוד חזק.
המחזמר ״בחזרה לעתיד״ הוא מחזמר מתוק, קליל ומצחיק בטירוף. האפקטים המשוגעים שרצים לאורכו שווים את הביקור יחד עם הכימיה המטורפת של צוות השחקנים שמספק הופעה מיוחדת במינה.
אלאדין (Aladdin) – נחמד לילדים, לא מספיק למבוגרים
3.1/5
גרסת המחזמר של אלאדין כיפית ומלאת קסם והיא ההצגה המושלמת לילדים. אך, לצערי הרב, בשל שינויים קלים בין הסיפור בסרטים לבין המחזמר ההפקה התיאטרונית איננה מספיקה למבוגרים שבינינו.
שינויים לא ברורים בעלילה
המחזמר, המבוסס על הסרט המצויר של דיסני, מספר את סיפורו של אלאדין, בחור עני וגנב אשר בעקבות רצף של מקרים משיג את מנורת הזהב אשר בתוכה לא אחר מאשר ג'יני מגשים משאלות. כיצד אלאדין ינצל את שלושת משאלותיו? האם יצליח להתחתן עם הנסיכה אותה הוא אוהב?
הסיפור של אלאדין אהוב ומוכר על ידי כולם והוא קיבל סרט מצויר, סרט מעובד אנושי ומחזמר שרץ בברודווי כבר שנים רבות. הוא עבר עיבודים שונים מהסרט המקורי, והמחזמר קרוב לסרט החדשני יותר מאשר למקור המצויר. בגלל עיבוד לבמה כמה שינויים היו הכרחיים, אך לדעתי הם עבדו כנגד הסיפור ולא לטובתו.
כצפוי, דמות הקוף האהוב ירדה ובמקומו נכנסו 3 חברים משעשעים לאלאדין הגיבור. החברים הללו תופסים 2 שירים שלמים במחזמר ומספקים את ההפוגות הקומיות שלא באמת צריך. הנוכחות שלהם מיותרת, מכניסה צד לא באמת מובן באישיותו של אלאדין והורסת את כל סיפור הגדילה שלו.
במקום להוריד את הקוף ולהוסיף לטרגיות שבחייו של אלאדין, הוספו דמויות שתופסות לנו זמן במה יקר ושבגללן הרגעים המרגשים באמת נדחסים לכדי 5 דקות כי אי אפשר למרוח את ההצגה יותר מדי. אז בשביל מה זה היה הכרחי? כדי לתת להם קצת עומק שלא באמת התקבל? מיותר.
העולם של אגרבה בחיים האמיתיים
אך כל השינויים האלו בעלילה רלוונטים בעיקר למבוגרים שהולכים למחזמר. לילדים זה כנראה לא ישנה והם עדיין יהנו מהכניסה לעולם הפיקטיבי והמדומיין.
התפאורה של המחזמר פשוט מופלאה, עם סטייל יפייפה של אגרבה, עם בניינים מיוחדים ותלבושות ייחודיות. המקומות שבהם המחזמר מתרחש לא קלים לעיבוד בימתי בתפאורה ולדעתי עשו עבודה יפייפיה, גם בשילוב האפקטים השונים כמו הכניסות והיציאות של הג׳יני מהמנורה.
התמונה הכי מרשימה הייתה דווקא מערת האוצרות אליה נכנס אלאדין. האפקטים, התפאורה, התאורה והשילוב של כולם היו קסומים ובהחלט שבו אותי.
בנוסף, השירים היו קסומים בדיוק כמו שאנחנו מכירים אותם. אמנם היו כמה שירים נוספים (ולא כולם מועילים באמת) עדיין כל שיר היה באווירה המוכרת והאהובה לכולנו ועם כוריאוגרפיה ייחודית ויפייפיה שליוותה את הכל.
ליהוק כושל במיוחד
אני אתחיל ואומר שהביקורת הבאה אינה נגד השחקנים עצמם, אלא נגד הליהוק הלא תואם שלהם. השחקנים עשו כמיטב יכולתם, אך לצערי לפעמים אתה צריך לראות את מה שאתה מדמיין.
אפתח בדמיון המודרך הבא – כשאתם מדמיינים את אלאדין, מה אתם מדמיינים? בחור גבוה או נמוך? צנום או שרירי? קטן או גדול מימדים? בואו אענה על השאלה, כי היא מבוססת על הסרט עצמו. אלאדין תמיד היה בחור נמוך יחסית, צנום אך לא רזה מדי ועם חיוך ענקי מפה לאוזן.
בהפקה שאני ראיתי ליהקו בחור גבוה ורזה במיוחד שלא תאם בכלל את הדמות שאני דמיינתי מילדותי, מה שנקרא במינוח המקצועי יותר – מיסקאסט (ליהוק לתפקיד שבהכרח השחקן אינו עונה לדרישות הפיזיות, למשל גבר לתפקיד אישה, מבוגר לצעיר, רזה ביותר לדמות שרירית). המחזמר המילטון למשל השתמש במיסקאסט עד הסוף כשכל הדמויות ההיסטוריות (שבבירור היו לבנות) מבוצעות על ידי שחקנים ממגוון רקעים.
לעומת המילטון, המיסקאסט שבוצע כאן היה אך ורק בדמות אחת. כשמדובר בדמות אחת זה לא ליהוק מכוון לשם ״הבדיחה״ או האומנות, זה פשוט ליהוק שגוי. השחקן היה נורא חמוד, אבל כל הריקודים המיוחדים נראו עליו מוזר, הכימיה שלו יחד עם יסמין הנמוכה ביותר נראתה לא נכונה ולשים אותו ליד שלושת חבריו גם נראתה לא במקום. בקצרה – התפקיד הזה לא התאים לו בכלל.
לידו גם השחקן של הג׳יני היה מאוד משעשע אך נראה כבר שהוא מבצע את התפקיד בצורה מאוד מכנית ואולי הגיע הזמן לשינוי. אך אל דאגה, שלושת החברים היו נהדרים, ג׳פאר היה מצוין וצוות האנסמבל היה סביר ביותר.
ההפקה של אלאדין מאוד מאכזבת בביצוע שלה, אבל היא לא זקוקה להרבה כדי להרשים את כמות הילדים שמגיעים לצפות בה ועדיין ממלאים אולמות יום אחרי יום.
מלצרית (הקאמרי) – חובה על כולם לבוא לראות
4.7/5
המחזמר ״מלצרית״ בהפקת הקאמרי עושה עבודה נהדרת ונאמנה למקור הברודוואי שלה. צוות השחקנים מופלא ומפתיע, העלילה מצוינת וההפקה בהחלט לא מאכזבת.
הפקה מעולה וראויה לציון
המחזמר מתאר את סיפורה של ג׳נה, מלצרית בדיינר באמצע שום מקום הכלואה במערכת יחסים אלימה. המפלט שלה הוא אפיית פאי בכל מיני סוגים וצבעים, אך מה קורה כשהיא נכנסת להיריון? האם ג׳נה תצליח למצוא את האושר בחייה?
בתור אחת שראתה את המחזמר בברודווי שבניו יורק 3 פעמים, ההפקה שהקאמרי העלו מופלאה ועלתה על כל הציפיות שלי. המוזיקה, השואו העדין, הנשמה שנכנסה למחזמר, הכל הורגש ונתן חווית צפייה מדהימה לכל אחד ואחת בקהל. המחזמר כל כך מלא בנשמה והם הצליחו ובגדול להביא אותו לקהל הישראלי כמו מנת פאי מפתה.
צוות שחקנים מנצח
משי קליינשטיין ידועה כבר בכל הארץ והיא נותנת כאן הופעה ייחודית ומצוינת. היא נתנה לדמות קלילות שלא ראיתי עוד ודפקה ביצועים מרשימים בכל השירים הקשים של שרה בארליס. עם זאת, הכיוון של הדמות הייתה שונה מאוד מאיך שהוצגה במחזמר המקורי, כשהיא יותר אנרגטית וצעירה אל מול הדיכאונית והמבוגרת של ברודווי. בכל זאת, משי היממה ואני חושבת שזה התפקיד הכי טוב שהיא עשתה עד כה על במות ישראל.
לידה טלי אורן הפגיזה כהרגלה, ואחרי שהיא הפכה את אחד השירים השנואים עליי לשיר מטורף ומהפנט אין משהו שהיא לא יכולה לעשות. השלישית בחבורה, נוי הלפרין, הייתה גיקית חמודה ומתוקה עם מוזרות ייחודית לדמותה וצלחה בלי מאמץ נאמבר עם החלפת תלבושות שלא מביישת את פרוזן.
גם צוות הבנים היה נהדר, כשבראשם גלעד שמואלי בתפקיד ארל הערמומי והכריזמטי. הוא הצליח לגרום לי לאהוב את הדמות, אפילו שרציתי לשנוא אותה. ההופעה שלו הייתה כל כך לא צפויה וילדותית לעתים, הכי נאמנה לסרט שאפשר. עופרי ביטרמן היה מצוין, אם כי לא מספיק אקוורד עבורי, במיוחד בהתחלה. עוד טיפ טיפה של מוזרות ואני חושבת שהוא בול שם. האחרון בחבורה, רפאל עבאס כפרה עליו, שיבוא וישחק בכל הצגה את הבחור החמוד והמוזר ואני אבוא ואצפה בו מופיע שוב ושוב ושוב.
תפאורה קרירה לצד תאורה מטורפת
תפאורת המחזמר סתרה את עצמה מאוד. מתפאורת של הדיינר הייתה מלאת צבעוניות וחיים, ליד התפאורות הנכנסות והיוצאות שהיו קרירות למדי. כנראה וזו הייתה כוונת המשורר, שהדיינר הוא המקום החם היחידי שהיא חוותה בחייה, ואם כן, אז הרגשתי זאת ממש.
התאורה של קרן גרנק הייתה בול במקום, עם ספוטלייטים עם הצבעים הנכונים בכל רגע שיא של שיר מטורף, אם זה הכחול של משי או הכתום של טלי אורן. השילוב של הצבעים הללו יחד עם התפאורה הביאו נפח אחר ויפייפה לבמה.
קשה מאוד לתרגם את שרה בארליס
אחד הדברים שהכי קשים בהצגה שכזו כשמביאים אותה לארץ היא התרגום. כשבחלק מהשירים התרגום היה נהדר, במיוחד בשיר She used to be mine הקשה, בחלק אחר הוא התפספס. שרה בארליס כותבת שירים בצורה מאוד ספציפית וקשה מאוד לתרגם אותם כך שאני מבינה את המעברים והשינויים שנאלצו לעשות.
אי אפשר להתווכח שמדובר במחזמר השנה בתיאטרון הקאמרי ואפילו בישראל. הוא מרתק את הקהל, שובה אותו מההתחלה ועד הסוף. הוא כיפי, זורם, מרגש אך מצחיק והוא מעביר את הזמן בטיל. בעיני, כל אחד שאוהב מחזות זמר אפילו במעט חייב ללכת לראות אותו.
ניוזיס – הרבה מעבר לסתם מחזמר
ניוזיס בהפקתו הנוכחית בלונדון הוא מחזמר חובה לכל מי שרוצה חוויה מטורפת בתיאטרון מיוחד במינו. הוא מהפנט, שובה לב ומרהיב בריקודים מטורפים, אפקטים נהדרים וצוות רקדנים מוכשר במיוחד
ניוזיס זה המחזמר שלא ידעתם שאתם חייבים להכיר
המחזמר מספר את סיפורם של מחלקי העיתונים בניו יורק של שנת 1899. לאחר העלאת מחיר העיתונים, הם יוצאים בשביתה בהובלתו של ג׳ק קלי, הצעיר הכריזמטי ומנהיג החבורה. האם יצליחו בשביתתם? האם קת׳רין פלומבר, הכתבת הצעירה תצליח לעזור להם במאבקם?
לא משנה כמה אני אכתוב לכם כאן, עדיין אני לא אצליח לתאר לכם כמה המחזמר הזה וההפקה הזו ספציפית הייתה מופלאה. זה לא סוד לאנשים שקרובים אליי שמדובר במחזמר האהוב עליי, ויש סיבה טובה למה. מדובר במחזמר שכל אספקט שבו מצוין – השירים, הריקודים, העלילה, התאורה והתפאורה. אז בכמה פסקאות הבאות אני אנסה לשכנע אתכם שזו הפקה שאי אפשר לוותר עליה.
הפקה גרנדיוזית עם נאמברים שיהפנטו אתכם
היופי בהפקה הנוכחית הוא התיאטרון שהם מופיעים בו. מדובר בהאנגר ענק שהמירו לבמה, מסביבה כיסאות לאורך 3 צלעותיה ומעברים בין השורות והחלקים שבהם הקהל יושב. לאורך כל ההצגה הרקדנים והשחקנים עוברים בין השורות, יושבים בצדדים, קופצים בין הקהל ואין משהו יותר מהפנט מזה. כל רגע יש אלפי רקדנים שמסתובבים ביניכם וקשה לעקוב מרוב אקשן. היכולת לשחק עם התיאטרון מאפשרת למחזמר לצאת לחיים ולשלב את כל הקהל בסיפור, גם אלו היושבים רחוק יותר מהבמה המרכזית.
מלבד התיאטרון, המחזמר ניוזיס נודע ביכולתו ללהק קבוצה מרשימה של מעל 20 רקדנים שעולים ונותנים נאמברים מרשימים ומהפנטים בזה אחר זה. כאן נתנו גם עוד נפח של יצירתיות בכוריאוגרפיה ולא סתם מאט קול זכה בפרס האוליבייה בשבילה. מנאמבר ייחודי של סטפס על שולחנות, התעופפות מעל הקהל באמצעות מנורות ועד ריקוד שלם עם עיתונים, אי אפשר להישאר אדישים למה שקורה לפניכם על הבמה.
הריקוד כאן הוא כמעט הכל, הוא הסיבה שאני אוהבת את המחזמר הזה כל כך, והוא מבוצע בצורה מופתית בלונדון כרגע. אם אתם רוצים לבוא ולהתפעם מקאסט מוכשר בטירוף, זו ההצגה בשבילכם.
מי היה מאמין שתאורה תרגש אותי כל כך
בגלל שהריקודים והנאמברים תופסים מקום כל כך גדול, והתיאטרון עצמו ענק ורחב, הופתעתי לגלות כמה אני שמה לב לתאורה וליופי שבה. עיצוב התאורה בכזה מחזמר חייב להיות מדויק ונכון כדי להחזיר את הקהל לתוך הבמה המרכזית ולפזר אותו ברחבי הקהל כשצריך.
הספוטים ברגעים הנכונים, האור המעומעם בנאמברים העדינים, החום והיופי שתמכו בכל הריקודים ותמכו בסיפור הדהימו אותי. נהניתי לראות איך תאורה פשוטה יכולה להשפיע על האווירה ועל התשומת לב שלי בצורה כה יפה ולא מתאמצת.
קאסט מנצח של רקדנים מוכשרים
אבל, כמו שאמרתי קודם, המחזמר הזה קם ונופל על הרקדנים שלו, והם לא איכזבו. סלטות באוויר, סיבובים אינסופיים, ריקוד סטפס מרשים ביותר והתעופפויות בלי סוף. הרקדנים נתנו את הכל וגם כשהם לא היו על הבמה הם נשארו בדמויות שלהם והוציאו החוצה את השמחה והשובבנות שמאפיינת את מחלקי העיתונים הצעירים.
מי שדווקא איכזבו אותי היו שני השחקנים הראשיים, כאשר מיקאל אהומקה לינדזי (ג׳ק קלי) נבלע מעט וברונטה ברבה (קת׳רין פלומבר) פשוט לא הייתה מבריקה במיוחד. לידם בלט ראיין קופל (דייבי) שהביא יכולות קומיות נהדרות ותזמונים מצוינים.
אל תחכו שהוא ייסגר, לכו עכשיו
לצערי הרב, המחזמר יורד בעוד כמה חודשים, ולכן אני מפצירה בכם. תעשו את המאמץ (התיאטרון נמצא בוומבלי מחוץ לעיר), קנו כרטיס ותלכו לראות הופעה מיוחדת במינה שלא תחוו שנית. אי אפשר לתאר במילים כמה הקהל יוצא נפעם ונרגש ממחזמר כזה פשוט, הוא שווה כל שקל או פאונד שתשקיעו בו.
FAME – מחזמר משנות ה-80 שצריך היה להישאר בשנות ה-80
בשל הקורונה החלטתי לעבור ולצפות בכל ההקרנות השונות של מחזות זמר שצולמו בווסט אנד או בברודווי. אחד מהם הוא המחזמר הנודע "FAME" שהתחיל את דרכו כסרט בשנת 1980 והמשיך עד צילום ההופעה החיה של המחזמר בווסט אנד שבלונדון בתחילת שנת 2020. לאור העובדה שעדיין לא יצא לי לראות אף גרסה שלו, החלטתי לפתוח את הטלוויזיה, לחמם את הפופקורן ולהתחיל את ההופעה אצלי בסלון.
למי שלא מכיר, המחזמר עוקב אחרי קבוצה של נערים ונערות ההולכים לבית הספר לאומנויות המפורסם ביותר בניו יורק, מרגע הקבלה, הקשיים שבדרך ועד טקס הסיום המיוחל. מי מהם יצליח להגשים את החלום ולהצליח בגדול? מי ישבר תחת הלחץ? ומי ילך בדרך חדשה?
בשנות ה-80, כשהסרט הראשון רק יצא, הקונספט אולי היה חדיש ומעניין והסיפורים היו מיוחדים ומגוונים, אבל היום בשנת 2020 מדובר באותו ניגון חוזר שמדגיש את הסטריאוטיפים החזקים שאנשים נדבקים אליהם והיום כבר רוצים להתנער מהם. הבלונדינית הבלרינה, הבחורה המלאה שלא מתאימה לריקוד, הבחור האפרו אמריקני שעושה צרות, היהודי שבא מבית מוצלח ועוד. אני רוצה להאמין שכבר יצאנו מזה, לא?
היו רגעים רבים בשעתיים האלו שמצאתי את עצמי נותנת כאפה לפנים כי זה כבר היה יותר מדי. ההתעצבנות של טיירון, הבחור האפרו אמריקני הדיסלקט שיוצא על כל העולם, החינוך הנוראי של המנהלת, שבמקום לדבר עם התלמיד כמו שצריך היא רק צועקת עליו, האופי המוזר של סרינה, בחורה שאמורה להיות ביישנית אבל צווחת כל רגע שרק ניתן, ועוד שלל רגעים שרציתי לדלג עליהם.
לצדם היו רגעים רבים מקסימים ומתוקים, למשל: כל רגע שהלהקה ניגנה על הבמה, כי הם כאלה מגניבים ובא לי גם לנגן כמוהם, הרגעים המתוקים שבין כרמן ושלמה, הזוג הלא צפוי אבל מתוק ואמין להפליא, כל רגע שהחברה התחילו לרקוד עם הכוריאוגרפיות המדהימות ובעצם כל זמן ששלמה וכרמן היו על הבמה, כי שניהם היו הפייבוריטים שלי, ביחד או בנפרד.
אי אפשר להתווכח עם כך שהמערכה השנייה משמעותית יותר טובה מהראשונה. היא יותר אמיתית, מעניינת ומרגישה זורמת יותר מהמערכה הראשונה שמרגישה כאילו ילד/ה בכיתה ו' כתבו אותה. אבל יחד עם זאת, החלק היחידי שאהבתי בכל המחזמר הוא הסיפור של שלמה, ההתפתחות שלו והקשר שלו עם כרמן. כל השאר הזכיר לי את כל סרטי Step Up למיניהם אבל בביצוע די גרוע.
אולי אני נוקשה מדי אבל אני לא מבינה מה המחזמר הזה עדיין עושה על הבמות בפורמט הנוכחי. בקלות אפשר להפוך אותו למשהו קביל היום, מודרני עם טוויסט, אם למשל שלמה היה בכלל חורחה, וגאס היה בכלל למאר והדמות של טיירון הייתה בכלל הבלונדינית בהצגה. הם היו יכולים ללמוד משהו מקומפני, שם הם בכלל הפכו את המינים! אז בואו נשבור את הסטיגמות!
ולסיום, המשפט האהוב עלינו מהמחזמר – "Take it or leave it", "OK, I'll take it" (כרמן ושלמה).
ניתן לצפות במחזמר דרך BroadwayHD
