קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.
והיום- Dear Evan Hansen (דיר אוון הנסן):
אתחיל בכך שכל מה שאכתוב פה לא יהיה מספיק לתאר את המחזמר המופלא שנקרא דיר אוון הנסן.
**אזהרה** במידה ואתם מתכננים ללכת להצגה תתכוננו לבכות, לכן מומלץ להביא טישו והרבה.
המחזמר מספר את סיפורו של אוון הנסן, נער בודד לאמא חד הורית, שכותב מכתב לעצמו במסגרת טיפול פסיכולוגי. המכתב נחטף על ידי קונור, נער בעייתי מבית ספרו, שמחליט להתאבד כשהמכתב עדיין בכיסו. משפחתו של קונור חושבת בטעות כי הוא ואוון היו חברים, וכי המכתב שאוון כתב הינו מכתב ההתאבדות של קונור. אוון מחליט ללכת עם הטעות ומשקר למשפחתו של קונור כדי לעזור להם להתגבר על האבל וכדי להתקרב אליהם ולהרגיש חלק ממשפחה אמיתית.
כבר מקריאת העלילה הכללית אפשר להבין שמדובר במחזמר כבד וכואב על ילדים אבודים ועל תחושת הבדידות שנוגעת בכולנו מדי פעם. הסיפור כל כך עמוק ועכשווי שאי אפשר שלא להישאב אליו ולרצות עוד ועוד ועוד.
שני הדברים העיקריים שעושים את המחזמר הזה למרהיב הם השירים ובן פלאט, השחקן הראשי שמשחק את אוון הנסן. אם אתם לא נוסעים בקרוב לניו יורק אני עדיין ממליצה לכם להוריד את השירים של ההצגה ולהקשיב להם טוב טוב. כל שיר ושיר יותר טוב מקודמו ויותר חזק ועוצמתי ומרגיש כמו חץ מכוון שישר פוגע לכם בלב. האחראים על השירים של ההצגה הם פאסק ופול שזכו לאחרונה באוסקר על השירים שכתבו לסרט "לה לה לנד". הסיבה שהשירים עובדים כל כך טוב היא בעיקר בגלל השחקנים שמעבירים אותם.
כל המחזמר מורכב משמונה שחקנים- המשפחה של קונור שמורכבת מהוריו ואחותו, אוון ואמו ועוד שני חברים שלו לכיתה. שמונה שחקנים שמרכיבים את אחת ההצגות הכי מדוברות בתקופה האחרונה. אז נכון שיש שמונה שחקנים אבל בינינו? יש רק שחקן אחד שעושה את ההצגה וזהו בן פלאט. אולי אתם מכירים אותו מפיץ' פרפקט בתור החנון הקוסם ואם לא בואו פשוט לראות אותו במחזמר. השחקן בן ה-23 עולה כל ערב לבמה, 8 הצגות בשבוע, ומשאיר את הלב והנפש שלו על הבמה לקהל הרחב לצפות. הוא מעביר את הכאב והרגשות העמוקים ביותר של אוון הנסן בדך עוצרת נשימה ולא משאיר אדם אחד בקהל שלא מופעם ממה שהוא כרגע ראה. עזבו את זה שהוא שר מרבית ההצגה ובקושי נמצא מחוץ לבמה, בסוף ההצגה הוא אדום ומנוזל מרוב בכי וכאב ואי אפשר שלא להאמין למשחק המופלא שלו ולסיפור של הדמות שלו.
כמובן שהשחקנים האחרים במחזמר מעולים גם הם, אבל מרגיש כאילו הם שם בשביל בן פלאט, בשביל לתמוך בו כשהוא מגיע עם הדמות שלו לשיא ולשפל, לכאב ולשמחה. הם שם בשביל לתת אתנחתות קומיות או להבין יותר לעומק למה אוון הנסן עושה את שהוא עושה.
האלמנט האחרון שעושה את ההצגה למה שהיא הוא הפשטות שבתפאורה יחד עם שילוב החיים המודרנים. למעשה, בהצגה אין ממש תפאורה אלא מסכים שמציגים מדי פעם את הרשתות החברתיות שקשורות חזק מאוד לעלילה של ההצגה. מדי פעם, בשביל שנבין איפה הדמויות נמצאות, מעלים לבמה ספה או מיטה שנדע שהסיפור עבר לסלון המשפחה או לחדרו של און. הפשטות הזו עושה את ההצגה למשהו קסום ומופלא וחסר מאמץ, כמו שסיפור כזה צריך לעבור. המאמץ היחידי שרואים בהצגה הוא הדרך שאוון הנסן עובר ומשפחתו של קונור לאחר מותו.
בקיצור, לכו תראו את ההצגה. לא ממליצה- מצווה! מדובר בהצגה מיוחדת במינה שאין כמוה ואי אפשר לפספס אותה. הצגה שגם כשהדמות הראשית עושה מעשה נורא אי אפשר שלא לאהוב ולהתחבר אליה. פשוט אין מילים- לכו לראות אותה.
התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהמקום בו עמדתי (קניתי כרטיס מוזל בעמידה). כפי שניתן לראות האולם אינו גדול במיוחד ולכן גם הכיסאות האחוריים ראו את הבמה בבהירות ולא פספסו כלום. בהצגה הזו חשוב מאוד לראות את הפרצופים של השחקנים שכן ככה ניתן באמת לראות את מה שעובר על הדמויות בהצגה וגם מהמקום בו עמדתי (בסוף האולם התחתון) ניתן היה לראות הכל.
