ביקורת על ההופעה Old Friends בניו יורק – מחווה מוזיקלית לסטיבן סונדהיים עם ליה סלונגה, ברנדט פיטרס וקאסט כוכבים. למי זה מתאים? מה עבד מעולה ומה פחות? כל הפרטים בביקורת.
קטגוריה: ביקורת
BOOP! The Musical (בופ! המחזמר) – נוסטלגיה מתוקה או גימיק שעבר זמנו?
ביקורת על המחזמר החדש של בטי בופ בברודווי: האם הדמות האייקונית משנות ה-30 עדיין רלוונטית לקהל של היום? קראו על העלילה, השירים, הקאסט, ומדוע הוא מתאים בעיקר למשפחות.
״טעות בליהוק״ – ערב מהנה לקהילת חובבי מחזות הזמר
4.7/5
״טעות בליהוק״ הוא ערב שכולו כיף טהור לחובבי מחזות הזמר המושבעים ביותר. הוא נותן הזדמנות מדהימה לכל השחקנים והשחקניות לשים על עצמם דמות שלעולם לא יוכלו לשחק וניכרת ההנאה המרובה מכך.
מה זה בעצם Miscast?
אם עוד לא יצא לכם לשמוע על הקונספט של “Miscast” (בעברית: “טעות בליהוק”), אתם במקום הנכון! מדובר ברעיון שבו שחקנים מבצעים שירים או תפקידים שלעולם לא היו מלוהקים אליהם באופן רשמי — כמו גבר שיגלם דמות נשית, אישה בוגרת שתשחק ילדה, או גבר חסון שיגלם דמות רזה ושברירית.
בארצות הברית, הקונספט הזה כבר הפך למסורת שנתית מרשימה: הופעת “Miscast” שמגייסת תרומות לתיאטרון ה-MCC ורצה כבר 25 שנים. תוך כדי היא הולידה אין-ספור ביצועים אייקוניים, למשל ביצוע של ילדי ברודווי לשיר “האחיות סקיילר” מהמחזמר “המילטון”, וגברים מובילים בברודווי שמבצעים את תפקידי הנשים הרצחניות מ”שיקגו”.
הגרסה הישראלית: “טעות בליהוק”
כאן בישראל, הגרסה המקומית נקראת “טעות בליהוק” בהובלת עמית רייס ובניהולו האומנותי של ליאור פארי. המופעים הראשונים התחילו לפני כשנתיים, וכיום הם רק הולכים וגדלים — גם בכמות הקהל, גם בהתלהבות ובעיקר במגוון הכישרונות שעל הבמה.
אמש, נערכה הופעת ה"אול סטארס" במרכז ענב האינטימי שכללה ביצועים נבחרים מהרפרטואר של כל המופעים הקודמים. תום חדורוב המקסים, מיכל שפירא האנרגטית, אתי וקנין סובר הנהדרת, שלישיית האחים מרחבי (הפייבוריטים האישיים שלי) ועוד מגוון כשרונות — כולם פיזזו, שרו ונתנו שואו בלתי נשכח לצד להקה חיה, קהל נלהב ומופע תאורה מרהיב.
עוד הופיעו גלית גיאת, ערן לחמן, עידו קולטון, מאי מלר, דקלה הדר, רוני אקרמן, כפיר לוי, נועם ריקלין, מיה לוי ועמית רייס בכבודו ובעצמו.
האירוע כולו היה חגיגה אמיתית, עם אווירה כל כך משוחררת, שמחה וקצת משוגעת (בקטע טוב!) — בדיוק כמו שמופע “טעות בליהוק” צריך להיות. עדיין, חשוב לדעת שיש “קאטצ’” קטן: חלק מההומור והקריצות הם כאלה שתופסים באמת רק אם אתם מכירים את עולם המחזות הזמר ואת השירים המקוריים. אז מי שלא מגדיר את עצמו כחובב ז’אנר גדול, אולי יפספס פה ושם את הפאנצ’ים שבשירים ובסיפורים שמאחוריהם.
עם זאת, גם מי שמגיע בלי היכרות מעמיקה ייהנה מהמוזיקה, מהביצועים הסוחפים ומהאנרגיות המתפרצות על הבמה. בקיצור, חובבי מחזות זמר יהנו בטירוף, ומי שפחות בעניינים – צפויה לו עדיין אחלה חוויה תרבותית ומצחיקה במיוחד.
אם אתם מחפשים ערב של יצירתיות, עזות מצח והמון כישרון, “טעות בליהוק” הוא המקום בשבילכם. לא משנה אם אתם יודעים לדקלם את כל מילות השירים מהמחזמר האהוב עליכם, או אם בא לכם לגלות משהו חדש לגמרי – מדובר בחוויה שקשה להישאר אדישים אליה.
״פרח השכונות״ (התיאטרון הארצי) – ג׳וקבוקס ישראלי במיטבו
5/5
"פרח השכונות" הוא מחזמר שכשתצאו ממנו, תרצו לרוץ לקנות כרטיסים שוב. גם אם אתם לא חובבי שירי טיפקס, ההפקה הזו מצליחה להפתיע. זהו ערב מהנה ומרגש, עם צוות שחקנים מוכשר בצורה יוצאת דופן, שמביא לכל שיר צבע וחדשנות – כך שתרצו לשמוע אותם שוב ושוב.
כמעט לא ניתן להאמין שזהו מחזמר ג'וקבוקס
המחזמר "פרח השכונות", המבוסס על שיריה האהובים של להקת טיפקס, מגולל את סיפורם של יוסי ואורית – שני חברי ילדות שגדלו יחד ועשו הכל ביחד, עד שהאהבה ביניהם פרחה. אך כשסוד משפחתי מתגלה, יוסי נאלץ לשנות כיוון ולהתרחק מאורית בעקבות רצונות אביו.
העלילה מצליחה לשלב באופן מבריק בין סיפור מופרך ומשעשע לבין רגעים אותנטיים ונוגעים ללב. אודי גוטשלק וקובי אוז יצרו מחזמר שיודע לצחוק על עצמו, מבלי לוותר על העומק והרגש שמתחברים לכל כך הרבה אנשים. מצאתי את עצמי מרותקת, מופתעת וצוחקת – כל זה בהופעה אחת בלתי נשכחת.
אחד ההישגים המרשימים ביותר של המחזמר הוא השילוב האורגני של שירי טיפקס בעלילה. במרבית הקטעים השירים לא רק משתלבים בסיפור, אלא ממש מקדמים אותו, מה שמייחד את המחזמר הזה מרוב מחזות הזמר הג'וקבוקסיים (מבוססים על שירי אומן מפורסם). לעיתים קרובות אפילו שכחתי שמדובר בשירים קיימים – וזה רק מעיד על העבודה המצוינת שנעשתה כאן.
כמו כן, הניהול המוזיקלי של אלעד פרץ ראוי לציון מיוחד. הוא הצליח לקחת את השירים המוכרים ולהעניק להם עיבודים מרעננים ומרגשים, עם שילוב דואטים, מקהלות ונגיעות יצירתיות שהפכו את המוזיקה ללב הפועם של המחזמר.
עמית שושני מרהיב בכשרונו
המחזמר רווי בשחקנים מצוינים, אם זו שיפי אלוני ההורסת מצחוק או דניאל חסין הצבעוני, אבל אין ספק שכוכב המופע היה עמית שושני. ההופעה שלו הייתה אנרגטית, מרגשת ומלאת חן, והוא הביא לדמותו של יוסי עומק ואותנטיות. מלבד יכולות המשחק המרשימות, הוא גם הפגין כישורי שירה מעולים, שנשמעו כאילו נולדו בלי מאמץ. אני בטוחה שהוא כוכב עולה בעולם התיאטרון, ומחכה לראות אותו שוב על הבמות.
לצידו, סוזנה פפיאן בתפקיד אורית הפתיעה וריגשה אותי. לא הכרתי אותה קודם, אבל הביצועים הקוליים שלה היו יוצאי דופן, והיא הצליחה להוציא משירי טיפקס צלילים ורגש שלא דמיינתי שאשמע. היא ושושני היו צמד מהפנט על הבמה, ושידרו אותנטיות ומגע של קסם לאורך כל ההופעה.
מודעות עצמית וצחוק עצמי זה תמיד שילוב מנצח
אסיים את הביקורת המתרברבת הזו עם תשבוחות כמובן על צוות ההפקה, ובעיקר על הנגנים המופלאים שישבו על הבמה. מלבד התגובות המקסימות שלהם והצחוק האמיתי מהבדיחות שרצו מולם, אהבתי מאוד גם את השילוב שלהם בצורה כזו או אחרת בעלילה שכמעט ונראתה כאילו הייתה אילתור של שיפי אלוני באותו הרגע.
מלבדם הבמה שילבה גימיקים מאוד נחמדים שעבדו יפה מאוד, במיוחד כששילבו אותם עם התפאורה ובעלילת ההצגה בצורה מאוד מודעת. היצירתיות שהביאו שם הייתה בהחלט הברקה, גם בגלל הצחוק שבגימיקים הללו וגם בגלל המודעות הרבה לאבסורדיות שלהם מלכתחילה.
אין ספק ש"פרח השכונות" היא אחת ההצגות הטובות ביותר שנעשו על בסיס שירי אמן ישראלי. עם שילוב של נוסטלגיה ישראלית אהובה, סיפור ייחודי והומור שנון, אם אתם מחפשים ערב שכולו רגש, צחוק ושירים שכולנו מכירים – אל תפספסו אותו!
שיכורינגו – הדבר הגדול הבא
שיכורינגו זה הדבר הגדול הבא בתיאטרון הקאמרי. ערב שכולו כיף, צחוקים ופשוט הומור טרי
The Great Gatsby (גטסבי הגדול) – ויזואלית מדהים אך מפספס הרבה
3.3/5
המחזמר ״גטסבי הגדול״ מסתמך בעיקר על השחקנים הגדולים שלו ועל אוהבי הספר או הסרט. הוא מפציץ באפקטים ויזואלים נהדרים אך מעבר לכך הוא דובק בסגנון מחזות הזמר הקלאסיים ומושלם למי שאוהב אותם.
עלילה מדכאת ולא מתאימה לתיאטרון
המחזמר גטסבי הגדול, המבוסס על הספר והסרט המפורסמים, מגולל את סיפור אהבתם של ג׳יי גטסבי ודייזי, ואת המחיר הכבד שאדם עלול לשלם כדי להיות עם אהוביו. הגעתי למחזמר ללא היכרות מוקדמת עם הסיפור, וככזה, ציפיתי לחוויה יוצאת דופן – במיוחד לנוכח הפופולריות של העלילה המקורית. אכן, ההפקה מנסה להציג עיבוד ייחודי, אבל תחושת הפספוס ניכרת: העלילה לא מצליחה להשרות ולו שמץ של תקווה, וכל סצנה רק מעצימה את התחושה הכבדה. אפילו הבדיחות המעטות לא העלו בי חיוך.
מכאן עולה השאלה – מדוע אנו פונים לתיאטרון? האם כדי לברוח מהמציאות? לשאוב השראה? האם אנו באים לצחוק או לחוות רגעי מחשבה? גטסבי הגדול מנסה לעורר מחשבה, אך המתח שבו – המכוון לאווירת הייאוש שבסיפור – עלול להחמיץ את לב הקהל, במיוחד אם היה ניתן לעבד את החומר למשהו קצת יותר מעורר השראה.
בנוסף, היה קשה להתחבר לדמויות. למעט דמות או שתיים שעוברות התפתחות מינורית, הדמויות הראשיות נותרות סטטיות. התחושה היא שהן מתחילות ומסיימות את ההצגה באותה נקודה בדיוק. כך, במקום ליצור הזדהות עמוקה, המחזמר מתגלה כחוויה מאכזבת.
הצגה ויזואלית מרשימה
אז למה כן ללכת למחזמר הזה? בגלל כל שאר הדברים שמרכיבים אותו. המחזמר היום מציג בתיאטרון ברודווי (Broadway Theater), התיאטרון השני בגודלו בניו יורק (אחרי הגרשווין שבו מוצג וויקד). כחלק מזה יש לו יכולת לעשות דברים משוגעים על הבמה שייראו גם עד הכיסאות הרחוקים ביותר.
על אף העובדה הזו הניצול של הבמה הגדולה נראה רק בנאמברים הגדולים והמפוארים שהתרחשו פעמים מועטות במהלך ההצגה. התפאורה המדהימה העבירה אותנו לתקופת הזמן של המחזמר והשתלבה מדהים עם הנברשות של התיאטרון עצמו וחבל שלא היה שימוש נרחב יותר כדי שנוכל באמת להנות ממנו.
גם התאורה והתלבושות החמיאו מאוד לכוריאוגרפיות המדהימות ולעבודת השחקנים הנהדרת. שיר אחד ספציפי בלט במיוחד עם שימוש מופלא של ג׳קטים ארוכים, כוריאוגרפיה ייחודית ותאורת ריבועים ששיחקו עליה בכוריאוגרפיה. השילוב היפייפה הפך שיר בסיסי לשיר יוצא מן הכלל שנשאר איתי עוד הרבה אחרי.
התבססות על שמות גדולים בתיאטרון
הבחירה להפיק את המחזמר נשענת על שתי סיבות עיקריות: הפופולריות של הסיפור המקורי, ואהבת הקהל לכוכבים ג׳רמי ג׳ורדן ואווה נובליזדה. כמי שמעריצה את שניהם, הם היו הסיבה המרכזית לביקורי, והם אכן סיפקו את הסחורה.
ג׳ורדן תפס לעצמו שם בעולם התיאטרון, בעיקר בשל הקול המופלא שלו ויכולות השירה המוטרפות שלו. הוא יושב על התפקיד בצורה סבירה, מספק רגעים קומיים נחמדים לצד רגעים דרמטיים מרגשים, אך אין ספק שאת מה שהוא עושה עם הנאמברים של המחזמר אין הרבה שיכולים לעשות.
לצידו נובליזדה תופסת את המקום של דייזי הצעירה והפלרטטנית ללא מאמץ. הדברים שהיא עושה עם הקול שלה הם ייחודיים ובאים פעם בדור והיא ממלאת את כל האולם הענק בצלילים שיעשו לכל אחד ואחת מהקהל צמרמורות. היא מופלאה ומרגשת ומהפנטת את כל הגברים והנשים היושבים וצופים בה.
אין ספק ששניהם זמרים מופלאים, אך עם החומר הנתון יכולות המשחק שלהם לא בלטו כמו שהיו צריכים. הם היו מרגשים כשהיו צריכים ומשעשעים כשהיו צריכים אבל מלבד כשהם שרו לא ראיתי משהו יוצא דופן שגרם לי להישאר עם פה פעור.
נקודות פספוס משמעותיות
לסיכום, ההצגה מעלה נקודות עיקריות לחידוד. ראשית, נושא הדמויות והסיפור – עבור מי שלא מכיר את החומר המקורי, המחזמר משדר דיכאון עמוק, ללא כל שינוי או התפתחות. בניגוד לכך, במיוזיקל כמו "נערי הכרך," ניכרת הסקרנות לדעת את המשך הסיפור. בגטסבי מצאתי עצמי ממתינה רק לנאמבר הבא או לשמוע שוב את ג׳ורדן או נובליזדה שרים.
שנית, מיצוי הבמה. עם אולם ובמה כה מרשימים, הציפייה הייתה לשימוש רחב ומשמעותי יותר באנסמבל. פרט לכמה קטעים בודדים, רוב המופע כולל סולואים, דואטים וטריו, ולעיתים נדמה שהסיפור סטטי מדי ביחס לפוטנציאל הבמה.
המחזמר לא רע, הוא פשוט לא ייחודי. הוא מושלם לכל הקהל החובב מחזות זמר קלאסיים כמו ״פאנטום האופרה״, ״סיפורי הפרברים״ או ״גבירתי הנאווה״. הוא עושה עבודה נהדרת בהצגת הסיפור, הדגשת כישרון השחקנים הראשיים שלו והתפאורה המפוצצת. אך עבורי, כחובבת מחזות מודרניים ודינמיים, החוויה נותרה מעט מאכזבת.
המחזמר ״גטסבי הגדול״ יהיה מהנה לכל חובבי מחזות הזמר הקלאסיים, כגון: גבירתי הנאווה, אוקלהומה ואפילו פאנטום האופרה. כל מי שמחפש משהו מקורי ויוצא דופן יהנה מכמה קטעים בודדים ותו לא.
טיטאניק (Titanique) – פארודיה מוצלחת בניצוחה של סלין דיון
המחזמר טיטאניק באוף ברודווי, בשילוב שירי של סלין דיון, מספק הנאה לכל הצופים. כנסו לקרוא מה חשבנו על המחזמר
סטמפניו (בית ליסין) – כשהמוזיקה מכתיבה את קצב ההצגה
3.7/5
״סטמפניו״ בבית ליסין היא הצגה סוחפת ונעימה. התנועתיות והבימוי המצוין מחמיאים לצוות השחקנים הנהדר ולכתיבה המצוינת של עדנה מזי״א.
סיפור יפייפה וייחודי
סטמפניו מגולל את סיפורו של מוזיקאי מחונן אליו כל פולין ורוסיה רוצים להגיע כדי לשמוע אותו מנגן. אך הוא לא רק מכשף את מאזיניו בצליליו, הוא גם ידוע כשובר לבבות של כל אישה הנופלת ברשתו. כשהוא מתאהב ברוחל׳ה היפה הוא נתקל בבעיה שכן היא נשואה. אשתו גם כן לא מוכנה לוותר עליו ורוחל׳ה גם היא רוצה אותו לנצח.
עדנה מזי״א כתבה מחזה נהדר בעיבוד חופשי לחומריו של שלום עליכם. הסיפור של הנגן הפלרטטן והקהילה המשעשעת סוחף את כל הקהל, במיוחד בליווי המוזיקה הנהדרת. כל דמות מקבלת את הנפח המושלם עבורה, עם שטיקים קטנים של צחוק ורגעים יפיפיים של רצינות.
אמנם ההצגה נקראת על שמו של הדמות הראשית, היא כתובה בצורה מבריקה המדגישה את נשות המחזה על כל חוכמתן ודרכן. מזי״א כתבה כאן דמויות מורכבות ואנושיות המחזיקות את הגברים בחייהן בכזו קלות וחוזק שאפשר לתהות האם סטמפניו אכן ראוי להיות נושא השם.
אסף יונש אכן עם הפוטנציאל להיות הכוכב הבא
מאוד ציפיתי ללכת להצגה הזו שכן זו הפעם הראשונה שאצפה באסף יונש, הבחור שכל עולם התיאטרון מדבר עליו. יונש אכן לא איכזב עם משחק כריזמטי, גובה המתנשא מעל כל שאר השחקנים ופאסון שלא מוצאים בקלות היום. הוא דילג על הבמה בקלילות והיה מבחינתי ליהוק מושלם לתפקיד. אי אפשר להתעלם הכישרון הנוטף ובהחלט ארצה לבוא לראות אותו בהצגה דרמטית לבחון האם הוא הדור הבא.
לצידו צוות השחקנים עשה עבודה נהדרת ועבדו כמקשה אחת יפייפיה. מאי קשת הביאה קסם לבחורה האובססיבית והתמימה, דניאל גל הראתה את תהליך התמימות לבגרות ושבתה את ליבי וקרן מור מישורי גרמה לכל אחד בקהל להקשיב לה ולהסכים איתה על כל דבר.
הכוכבת העיקרית מבחינתי הייתה דווקא זוהר מידן שהבריקה בתור דמות האם. הלחץ בתור אמא לדחוף את הבן שלה מלווה בלחץ על אשתו יצאו בצורה כה אותנטית ונכונה. מידן פשוט שבתה את הבמה בכל פעם שנכנסה אליה ונתנה הופעה נהדרת.
מוזיקה קלילה, תלבושות שחורות ובימוי נהדר
אין ספק ששירה וייז הלכה על התמה השחורה בתלבושות שבהחלט הכניסה אותנו כקהל לאווירה מיוחדת, אך הייתה חסרה לי מעט מהשבירה שהיא הכניסה בכזו קלילות באמצע ההצגה. אכן קיבלנו רגע מקסים של צביעת הבמה בתכלת, אך הוא חלף כלא היה והחזיר אותנו לאווירת הדיכאון השחורה. לא ירדתי לסוף דעתה בנושא אבל כן אני יודעת שהשחור העיב בשלב מסוים.
אך לצד השחור אי אפשר להתעלם מהמוזיקה הקסומה שליוותה את כל ההצגה והתפאורה שהשתלבה איתה. הזרימה של השחקנים והרקדנים יחד עם המוזיקה הכניסו נפח נוסף למחזה מרתק גם ככה. ליאור תבורי ורז בגנו עשו עבודה נפלאה בניצוחה של רוני ברודצקי הבמאית המצוינת.
אקח את ההזדמנות הזו להלל את ברודצקי עוד הפעם, ביצירה המרגישה שלמה על כל איבריה, כפי שעשתה ב״נרות יום הולדת״. בהחלט יש לה יד יצירתית עם חזון למחזות העולם התיאטרון ואני לא יכולה לחכות להצגה הבאה שלה.
״סטמפניו״ היא חוויה לכל חובב תיאטרון והצגה תנועתית ומוזיקלית ייחודית. כישרון השחקנים בניצוח במאית מצוינת מביאים כאן הופעה נהדרת שכל צופה יהנה ממנה.
מדיאה (תרבות דה וינצ׳י) – מחזמר הפרינג׳ החם של העונה
5/5
ההקראה המבוימת של ״מדיאה״ היא תיאטרון פרינג׳ במיטבו ולא הייתי משנה דבר אחד בהפקה הזו. מבחינתי מדובר ביצירת תיאטרון יפייפיה, יצירתית, מקורית והכי פשוטה שיש.
עיבוד יפייפה לסיפור מרתק
״מדיאה״ מספר לנו את סיפורה של האישה הפגועה, זו שבעלה בגד בה ועזב אותה לטובת אישה אחרת. בנוסף לכל הדרמה הזו היא גם מפוטרת מעבודתה וצריכה עכשיו לדאוג לשני ילדיה הקטנים. במקום לצמוח מהכאב היא טובעת בו וגוררת את כולם יחד איתה.
סיפורה של מדיאה לא חדש בעולמנו ועל ההתחלה כבר מגלים לכם את הסוף, אך היופי במחזמר הזה הוא שגם עם הספוילר הענק הוא נשאר מרתק ומעניין מההתחלה ועד הסוף. סיפור שובה של בגידה, כאב וההתמודדות איתו אל מול השפעות חיצוניות שגורמות לדמויות להתנהג בצורה לא שפויה.
המחזמר הזה, שנכתב על ידי היילי קנהאם והוצג לראשונה בפסטיבל פרינג׳ בשנת 2022, מועבר כולו בסגנון של הקראה מבוימת. לעשות דבר שכזה יכול להיות ריסקי, ואם החומר לא מעניין מספיק, השחקנים לא מוכשרים מספיק או שהכתיבה לא טובה מספיק זה נופל. איזה מזל שכאן זה לא המצב, והקהל כל כך שבוי שזה שאין תפאורה או תאורה או להקת רקדנים על הבמה לא משנה בכלל.
קנהאם עשתה עבודה נהדרת בכתיבתה והתרגום בעברית היה גם כן חמוד מאוד. כמובן שתמיד יש נקודות קטנות לשיפור אבל זה לא הפריע לי להנות בטירוף מכל מה שהוצג בפניי במהלך שעה ורבע של דמיון ועולם חדש.
יצירתיות ופשטות במרכז הבמה
בתור חובבת מחזות זמר מושבעת קשה מאוד לרגש אותי אבל כאן הצליחו להפתיע אותי ובגדול. לא חסכו בהפקה הזו בדמיון והיצירתיות שהם כל הקסם בתיאטרון החי.
מי חשב שפשוט להשיב 4 שחקנים לבושים שחור על כיסא מול הטקסט, לשים מאחוריהם להקת נגנים מרשימה וגדולה ופשוט לרוץ עם זה יעשה לי את הקווץ׳ בלב? יחזיר לי את האמון ביצירה מקורית ודמיון וחזון שחוזרים לבמה? המשחק בישיבה לצד ההפתעות מדי פעם הביא משהו אחר לעולם שהפך להיות כבר צפוי מאוד והביאו את המחזמר הזה מבחינתי לרמה אחרת.
אך ההצלחה הגדולה ביותר הייתה השירים והעיבודים שלהם. כל שיר הרגיש כמו עולם ומלואו, סטייל חדש ומעניין שמושפע ממחזמר כזה או אחר. חוץ מזה, ב״מדיאה״ ישנה הסתמכות רבה על הרמוניות ובצדק. כל שיר שכלל את ההרמוניות היפייפיות הכניס נפח ועומק שבא יחד עם העובדה שמדובר אך ורק ב-4 שחקנים. האחדות, הרבדים שהן הביאו איתן, המערבולת רגשות שאנחנו כקהל נכנסים אליה פשוט עבדה בשבילי והלוואי וזה יהיה בכל מחזמר בארץ.
דניאל בגנו הבמאי, גיא מנור המנהל המוזיקלי, נעם פרנק שאחראי על העיבוד ושלל חברי ההפקה עשו פה עבודה מופלאה. הם לקחו את היצירה המופלאה והפכו אותה לשלהם, ממש חיברו פאזל מהמון מרכיבים שונים שפשוט יצר תמונה שלמה ומושלמת.
צוות שחקנים עילאי ומושלם
בגלל הצמצום שבהפקה החשיבות הגדולה ביותר נופלת על צוות השחקנים שמוביל אותה. יש להם עבודה קשה והיא כוללת העברת סיפור בעיקר בישיבה והסתמכות כבדה מאוד על יכולות המשחק שלהם. כמה מזל שליהקו את השחקנים הנכונים.
מיקה צור, עדן גולדמן, עמרי פלד ועמנואלה אלחדף היו פשוט מקשה אחת של כשרון והיממו אותי. הווקליות והחוצפה של אלחדף, השברון והרכות של גולדמן, הסרקסטיות של פלד והעומק של צור היו בדיוק מה שהייתי צריכה כקהל. כל אחד הביא משהו אחר לדמות שלו ובלט בצורתו שלו. האינטימיות של הסיטואציה הוכיחה שאין להם איפה להתחבא והם הביאו אותה בענק.
השילובים ביניהם, המבטים, הנגיעות, כל אינטרקציה הייתה בול במקום והעבירה סיפור שלם בלי כל ההמולה שיש בהצגות הרגילות. לא חושבת שיכלו למצוא צוות שחקנים מושלם יותר ואמיתי יותר מארבעתם.
אני מקווה מאוד לראות אותם בהפקה הזו לאורך זמן, שכן מדובר באחד המחזות זמר הכי מהפנטים בתיאטרון כרגע והרבה מזה זה בזכותם. מגיע לכל חובב תיאטרון או אומנות לצפות בהופעה הזו שכן היא חד פעמית, והיא שווה כל דקה ממנה.
אני לא יכולה להתרפס על המחזמר הזה יותר ממה שהתרפסתי כאן. כמה כיף זה מחזמר פרינג׳ מקורי עם כישרון נוטף מכל הכיוונים וכזה שאין לי מילה רעה לומר עליו. תמשיכו לבוא בבקשה.
מים לפילים (Water for Elephants) – היצירתיות שבבמה במלוא תפארתה
5/5
״מים לפילים״ הוא עיבוד נהדר מסרט למחזמר בעיקר בזכות האלמנט הקרקסי שבו. הוא כיפי, אנרגטי, מרתק ומביא איתו משהו שאין באף מחזמר אחר בברודווי כרגע – אקרובטיקה מופלאה.
מעבר מוצלח מסרט למחזמר
המחזמר ״מים לפילים״ מספר את סיפורו של ג׳ייקוב ג׳נקובסקי, בחור צעיר שאיבד הכל בחייו ומתגנב לרכבת בניסיון לשרוד. מבין כל הרכבות הוא עולה על רכבת הקרקס של האחים בנזיני ומאז חייו משתנים. הוא מקבל עבודה בקרקס, מתחבר למנהל ויותר מכל לאשתו, מאלפת הסוסים המופלאה.
היתרון הכי גדול של לקיחת סרטים והפיכתם למחזות זמר הוא שהסיפור מרתק, וכך גם במחזמר הזה. העלילה ייחודית, ההתקדמות של הדמויות, משולש האהבה במרכז והחיות המעורבות הופכים את המחזמר למעניין מאוד ואותי כקהל צמאה לעוד. לפעמים מאבדים בעיבודים כאלו את ההתפתחות של הדמויות המשניות ולפעמים גם הראשיות אבל במקרה הזה לא שינה לי יותר מדי.
כמו בסרט, גם במחזמר הכל מסופר מנקודת מבטו של ג׳ייקוב המבוגר המספר את סיפור צעירותו בקרקס האגדי. לא זכרתי את הסרט כאהוד עליי במיוחד אבל המעבר למחזמר הקליל את הסרט הכבד. יכול להיות שמדובר גם בביצוע של גרנט גסטין כג׳ייקוב אל מול רוברט פטינסון שעשה את כל השינוי, אבל אני יכולה לומר שפה נהניתי הרבה יותר מהמחזמר מאשר מהסרט.
הקפיצה בין העבר להווה, הדמיון בין השחקנים של הדמות הראשית וההתפתחות של המחזמר עבד מבחינתי בכל הבחינות. זה שם את המחזמר הזה במקום מצוין מבחינת הסיפור שהוא רוצה לספר.
יצירתיות אינסופית ואפקטים מרהיבים
בשל היות המחזמר מבוסס על קרקס השאלה הכי גדולה הייתה איך הם יתמודדו עם ״חיות״ על הבמה? ובכן, הם עשו זאת בצורה יצירתית בטירוף בשילוב עם בובות ייחודיות, אקרובטיקה ותאורה. המחזמר לא מתיימר להביא בובות מלאות ומטורפות כמו שרואים במלך האריות, אלא עושה הכל בצורה יצירתית ביותר.
מפיל שמורכב מהדק בלבד, לוליין ששיחק סוס וחיות המורכבות מראשים בלבד, ההפקה מצליחה להפוך כל חיה לדבר יפייפה בפני עצמו. בתור קהל אין פה אפקט הפתעה של איך הם עשו זאת, אלא הערכה אמיתית של כמה יפה עשו זאת. כל פעם שהכניסו את רוזי הפיל עשו זאת בהדרגה, מתאורה לאוזניים בלבד, רגל פה ורגל שם ועד הבובה השלמה. יצרו ציפייה לרוזי הגדולה והמרשימה ואני התפעמתי.
מלבד היצירתיות שבבובות, המחזמר מורכז מכמה רקדנים/אקרובטים מרשימים במיוחד שהיו אחראיים לכל ״וואו״ שיצא לקהל מהפה. כמות הפעמים שעשו טריקים מטורפים הייתה משוגעת. מלעמוד אחד על הראש של השני, הרמות מטורפות, זריקות של אנשים באוויר ועד מופעי לוליינות על חבלים או חישוקים. הכל נעשה בכמעט חוסר מאמץ וסנכרון יפייפה על הבמה.
גרנט גסטין סוף סוף הגיע לברודווי
גרנט גסטין ידוע לכולנו בתור ״הפלאש״ בסדרה המפורסמת, אבל לא הרבה יודעים שהוא בכלל שחקן תיאטרון משובח. הופעת הבכורה שלו בברודווי הייתה נהדרת והוא בהחלט מוכיח שהוא לא סתם שחקן טלוויזיה. הוא היה מהפנט בתור ג׳ייקוב, עם יכולות ווקליות נהדרות, יכולות תנועה מצוינות ונוכחות בימתית מדהימה. אין ספק שהוא שחקן תיאטרון משובח ושכולנו נשמח לראות אותו שוב על הבמה.
לצידו היו שני ותיקי ברודווי – איזבלה מקאלה (הנשף, שאקד) ופול אלכסנדר נולאן. שניהם היו ליהוק מושלם לתפקידים שלהם, מקאלה בתור מרלינה המעלפת סוסים ונולאן בתור אוגוסט, מנהל הקרקס הערמומי. האלגנטיות והעדינות של מקאלה התאימו במדויק לתפקיד והכימיה שלה עם גסטין הגיעה עד היציע. נולאן היה ערמומי אך כריזמטי מספיק שאתאהב בו בתפקיד, אפילו שהוא הרשע הגדול.
שאר שחקני ההצגה היו נחמדים למדי, אך אין ספק ששלושת הכוכבים היו החזקים ביותר והיוו עוגן לשאר חברי הקאסט. כמו כן, עוד הזדמנות לשבח את כל הרקדנים האקרובטיים שבאמת הביאו נפח אחר להצגה והיפנטו ממש כמו השחקנים הראשיים.
״מים לפילים״ היא חוויה תיאטרונית וקרקסית בברודווי. המחזמר מהפנט, עם ביצוע נהדר של צוות השחקנים והאקרובטים והוא מלא יצירתיות בדרך בה בחרו להביא את הסיפור לחיים. לא הייתי מפספסת אותו אם הייתי בניו יורק כעת.
