מחפשים ערב תרבותי וכיפי עם הילדים במהלך הטיול שלכם ללונדון? ריכזנו לכם המלצות לחמשת מחזות זמר בלונדון לילדים:
1. מלך האריות המחזמר
אין מה לעשות, עם הצלחה אי אפשר לערער. הקלאסיקה של דיסני רצה בלונדון משנת 1999 ומביאה את כל הדמויות האהובות לחיים. מדובר בקלאסיקה לילדים וגם הנאה מובטחת להורים. הדבר היחידי שיש לקחת בחשבון הוא שהמחזמר מועבר באנגלית ולכן כלל השירים המוכרים יהיו באנגלית, לכן נמליץ לשמוע אותם קצת לפני.
הלהיט הכי חדשני של דיסני הגיע לפני כמה שנים לתיאטרון ומאז צובר תגובות נלהבות. מרבית הילדים של היום גדלו על הסרט האייקוני ומה יותר מושלם מלהביא אותם לעולם של אלזה ואנה במציאות? המחזמר משלב אפקטים מגניבים ותפאורה יפייפיה ומומלץ מאוד לילדים ולהוריהם גם כן.
מטילדה הוא סיפור הילדים הקלאסי, והמחזמר הלייבי מקסים לא פחות. עם שירים קצביים וכיפיים, ריקודים מהנים ומלא ילדים מוכשרים על הבמה יוצא מחזמר נהדר לקחת ילדים אליו. גם הרבה מבוגרים שגדלו על הספר הלכו למחזמר ונהנו בטירוף, במיוחד לאור התפאורה והתלבושות המיוחדים שמכניסים לאווירה.
העולם הקסום של המטפלת הכי מיוחדת בעולם, עם הקסם שלה והאפקטים המיוחדים של התיאטרון. המחזמר מלא בדמיון, ריקודים, שגעונות כיפיים של ילדים ומבוגרים גם יחד. ראיתם את הסרט, עכשיו תראו אותו מולכם בתיאטרון.
אמנם זה לא מחזמר קלאסי לילדים, אבל אנחנו בטוחים שישנן משפחות רבות שצופות ביחד בסרט הקלאסי הזה. מלא בהומור, דמויות נלהבות ואותה אנרגיה של השחקנים מהסרט, המחזמר הוא בהחלט חוויה קסומה.
"את שאהבה נפשי" בתיאטרון הבימה היא הצגה מרגשת ומיוחדת המביאה סיפור ייחודי שסוף סוף קיבל את הבמה הראויה לו.
רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!
צילום: אור דנון
כתיבה משובחת, סיפור נוגע ללב וחוויה מרגשת
"את שאהבה נפשי" מתחרשת לאחר הפיגוע ירי בבר-נוער בתל אביב, כשדבורי מוזעקת לבית החולים לאחר שבנה נפצע. שם היא פוגשת את אדם, בחור הומו, שגם כן היה שם והיא מנסה להבין מה בנה הלומד בישיבה עשה במועדון שכזה.
ההצגה סובבת סביב קהילת הלהט"ב והשקפות חייהם המתנגשות עם השקפות חייהם של הקהילה הדתית. היא עוקבת אחר תהליך הצמיחה האישית לא רק של הבחור הדתי המוצא עצמו נמשך לגברים, אלא גם של הוריו והיסטוריית משפחתו שהובילה את כולם לסיטואציות כואבות וקשות.
ההתנגשות הזו בין הקהילות קיימת עד היום, ולכן ההצגה הזו היא אחת ההצגות הכי חשובות בתיאטרון הישראלי ברגעים אלו. היא מצליחה ליצור אינטרקציות בין דמויות בצורה כה אותנטית ואמיתית שאין אדם בקהל שלא יזיל דמעה מרוב התרגשות. איתי סגל, מחבר ההצגה, עשה עבודה מופלאה בלמצוא את המילים הנכונות להעביר מסר כה חשוב.
זו לא תהיה הפתעה שאומר לכם שישנו קהל רב שהגיע להצגה שכנראה חווה את תהליך היציאה מהארון בעצמו, והאמת היא שישיבה ליד אנשים שחוו זאת מעצימה את חווית הצפייה לכל מי שלעולם לא היה צריך להילחם על אהבותיו. הריגוש שלהם וכנראה גם ההזדהות אל הדמויות רק גרמה לי לאהוב ולהעריך את תיאטרון הבימה על העלאת ההצגה לרפרטואר שלהם.
ליטמן, רהב ושדה בהופעת חייהם
את ההצגה ביים משה קפטן, הידוע בעיקר בבימוי מחזות זמר, ואין ספק שהוא הצליח להוציא מהשחקנים את המיטב. דניאל ליטמן ועמית רהב היו מבריקים בתור הזוג המוביל. הכימיה ביניהם מתפרצת על הבמה והם נותנים עבודת משחק מופלאה ומדויקת. הרגשתי יחד איתם את הכמיהה זה לזה, את החששות, את הכעס, את הכאב. לא הרגשתי שמדובר במשחק, הרגשתי שאני צופה בחיים של אנשים אמיתיים.
אורלי זילברשץ הייתה גם היא נהדרת, היכולת שלה להיות כזו קטנה אך גם כזו גדולה על הבמה הייתה מדהימה וליבי יצא אליה, אפילו שמעשיה אינם אידיאליים בעיניי. מבחינתי גם הרגעים שלה יחד עם דניאל ליטמן היו השיא של ההצגה. שתי הדמויות הכי קיצוניות והשיח ביניהן היה מרתק ואף יותר מיוחד משאר רגעי ההצגה.
ואחרון חביב, יגאל שדה בתפקיד האב הדתי המצליח נתן את הופעת חייו על הבמה. שדה הוא שם דבר בהבימה, עם תפקידים ראשיים בעוד חוזר הניגון, מאמה מיה, מצדה 1942 ועוד, אבל דווקא בהצגה האינטימית הזו הוא הדהים אותי יותר מכל. ציפיתי שדמותו תתנהג אחרת, וקיבלתי נועם ודאגה שגרמה לי לחוש קירבה לאב האוהב והמסור.
חובה גם לפעמים לקחת סיכונים
"את שאהבה נפשי" עולה ללא שטיקים, עם תפאורה כזו מינימליסטית ויפייפיה על ידי ערן עצמון, והיא פשוט באה להעביר סיפור. סיפור כואב וקשה, סיפור שהרבה נערים ונערות עוברים גם בימים אלו. סיפור שכזה צריך להישמע ולהיראות בעיניי כל, להט"בים וסטרייטים כאחד, ואיזה כיף שיש מקום שכזה לשמוע אותו.
אך בכדי באמת להעביר אותו כמו שצריך קפטן לוקח כאן סיכונים, במיוחד בסצנה אחת מאוד פרובוקטיבית. היא מתארת את האכזריות שאנשים יכלו להיקלע אליה רק כדי לרצות את משפחותיהם. אין ספק שתהיתי לרגע איך העלו דבר שכזה לבמה אבל בסופו של דבר הסיכון משתלם. ללא הפרובוקטיביות והאכזריות הנגלית היינו מפספסים חלק עיקרי וקריטי בצמיחה של דמות ורצונה לחיות בצורה חופשית ונכונה לה.
הציון שנתנו להצגה זו הוא:
"את שאהבה נפשי" היא מבחינתי הצגה שהינה חובת צפייה לכל איש ואישה בארץ ישראל, ללא קשר לדת, גזע ומין. היא עדינה ורועשת בו זמנית, יצירה מופתית שאני מקווה שתרוץ לעוד הרבה זמן בתיאטרון הבימה.
באיחור גדול מדי סוף סוף פתחתי נטפליקס וישבתי לראות. אני לא יודעת מה בדיוק בשעתיים האלו גרם לי כל כך להתרגש אבל בערך מאמצע המחזמר לא הפסקתי להזיל דמעות.
ראו אזהרה זו – בגלל שהסרט פתוח לכולם יהיו ספוילרים בפוסט זה.
הזדהות עם הדמות הראשית מההתחלה
Tick, Tick… Boom! הוא מחזמר מאת ג'ונתן לארסון (היוצר של Rent) המבוסס בחלקו על חייו של לארסון עצמו. הוא עוקב אחר בחור צעיר שחי בניו יורק בשנות ה-90 ושואף להיות מחזאי ומלחין. בנתיים הוא ממלצר במסעדה ומנסה לג'נגל את מערכות היחסים בחייו לצד הגשמת שאיפותיו.
הסרט מתחיל וכבר על השיר הראשון הבנתי שאני שבויה. כמה אנרגיות, כמה רגשות והכל סביב התחושה הנוראית הזו – עוד מעט אני בן.ת 30 ומה כבר עשיתי בחיי? גילוי נאות, אני בת 28 וחצי ואין יום שלא עוברת לי המחשבה הזו בראש. אם לג'ונתן לארסון זה היה בהקשר של כתיבת מחזות זמר, אצלי זה פשוט בתחומים אחרים. וככה תוך חמש דקות הזדהיתי עם הדמות הראשית יותר מאשר כל מחזמר אחר שראיתי בחיי, וראיתי הרבה.
כך המחזמר ממשיך ואני יותר ויותר מזדהה, מתרגשת ונשבית בעיניים של אנדרו גארפילד. לא אשקר, שירים בסגנון של Tick, Tick… Boom! הם לא האהובים עליי. זה כמו לשיר שיר על מה שאני רואה ברחוב בלי פילטרים, לפעמים בקצב לא קצב ופשוט דומה מדי ל-Rent, מן הסתם כי זה אותו כותב (גילוי נאות נוסף, את Rent כן ראיתי בברודווי וכמעט נרדמתי משיעמום). אבל למרות זאת, עפתי על השירים, התרגשתי, תופפתי בקצב, התמסרתי.
אני חושבת שמחזמר כזה יכול לגעת בליבם של כל בחור ובחורה בסוף שנות ה-20 לחייהם ובתחילת שנות ה-30. השאיפות והחלומות שרוצים להגשים לצד השעון המתקתק אי שם מאחורי הראש. הלחץ לתמרן בין אלו לבין האנשים שאנחנו אוהבים, המשפחה שאנחנו רוצים להקים והבעיות העמוקות בחברה המקיפה אותנו. פעם זה היה איידס והיחס לקהילה הגאה, והיום? לא חסר.
במאי אחד ושחקן אחד זה כל מה שצריך
מי שלא יודע.ת, את הסרט מחזמר ביים לין מנואל מירנדה, היוצר של המילטון. זו הפעם הראשונה שהוא מביים, והוא בחר את הפרויקט הזה בגלל חיבור עמוק למחזמר. הוא אפילו שיחק בו, בגרסת הבמה שלו המורכבת משלושה שחקנים בלבד, בניו יורק בשנת 2014. זו בתכלס הפעם הראשונה שהתודאתי למחזמר שנקרא Tick, Tick… Boom! ומירנדה, כמו שהוא תמיד, הוא גאון. אני לא מבינה גדולה בבימוי קולנוע אבל הזוויות, הדקויות, הפרטים הקטנים, הריקודים כשצריך והעמידה כשצריך, הסלו מושן ליד ההומאז'ים למחזות זמר אחרים. מירנדה עשה עבודה מופלאה, מההתחלה ועד הסוף.
אבל כל זה לא היה שווה כלום בלי אנדרו גארפילד. הוא פשוט שחקן נשמה, שחקן שחי את הדמות והופך לדמות במהלך כל הסרט. הוא שר נהדר, לא טוב מדי ולא גרוע מדי, בדיוק כמו לארסון עצמו. הוא נורא הזכיר אותו פיזית והוא ריגש בעוצמות שלא חוויתי כבר הרבה זמן בסרט מחזמר, הרגשתי שאני זוכה לחוות את לארסון על המסך. אהבתי אותו לפני ועכשיו אני מעריצה את העבודה שלו. הוא ג'ון של הסרט כמו שלארסון היה ג'ון של המחזמר.
בגלל שצפיתי בכל כך הרבה מחזות זמר וסרטים מוזיקליים נורא קשה להרשים אותי. נורא קשה לגרום לי פשוט לצפות ולא להתחיל לחשוב על איך הייתי עושה את זה אחרת או באיזה מחזמר אחר היה אלמנט שהיה עובד יותר טוב כאן. ב-Tick, Tick…Boom! לא חשבתי על כלום. הייתי שם, יחד עם ג'ון וסוזן ומייקל. בכיתי כמו שלא בכיתי באף סרט מחזמר, התרגשתי כמו שלא התרגשתי באף סרט מחזמר.
אם הסרט, הבימוי והשחקן הראשי לא זוכים בפרס האוסקר אני סוגרת את הבלוג.
נ.ב. – מתה על ונסה האדג'נס, אבל לא הבנתי למה היא הופיעה כל כך הרבה בטריילר כשהתפקיד שלה די משני ולא משמעותי למדי. עדיין היא הייתה מקסימה ומתוקה כהרגלה.
נ.ב.2 – כמה כיף היה לראות את כל ההופעות של שחקני ברודווי ותיקים וחדשים כאחד. התרגשתי מכל הופעה, גם אם זה היה לרגע קטן אחד.
"משחקים בחצר האחורית" מאת עדנה מזי"א אינה הצגה חדשה, אבל ההפקה של בית ליסין בבימויו של עידו רוזנברג מדהימה ומרגשת. היא חדה, חזקה ובעזרת צוות שחקנים מוכשר מאוד היא משאירה חותם.
רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!
עיבוד עכשווי, מדויק ונכון
ההצגה מספרת את סיפורם של קבוצת נערים המזמינים נערה למשחקים אסורים בגן שבקצה הקיבוץ. הדינמיקה הקבוצתית הופכת את מפגש הנעורים התמים, לכאורה, לזירה של השפלה ולאונס קבוצתי. ההצגה נכתבה בהשראת מקרה האונס המזעזע שאירע בקיבוץ שמרת ושינה לחלוטין את ההסתכלות על מהו אונס.
זו לא פעם ראשונה שהמחזה עולה בתיאטרון, כאשר הפעם האחרונה שהוא קיבל במה הייתה בתיאטרון אורנה פורת בשנת 2012. אני בעצמי ראיתי אותו במהלך לימודיי בחטיבה ועד היום הוא זכור לי בשל עוצמתו. אין ספק שעדנה מזי"א הצליחה להעביר על דפים את הכאב, הבלבול והזעם שאונס שכזה מעלה.
היופי והחוזק העיקרי של ההפקה הנוכחית הוא הבימוי וההחלטות האומנותיות של עידו רוזנברג. במקום להשאיר את ההצגה בעבר, הוא הביא אותה להווה, עם צילום בטלפון ואפילו בילי אייליש. במקום להשאיר את דבורי הנערה חלשה, הוא נתן לה קצת חוזק ולחימה. רוזנברג לקח את ההצגה למקום כל כך טוב מבחינה אומנותית שלא הייתה לי מילה רעה אחת לומר עליה. יצאתי נפעמת ומרוגשת וכועסת ועל סף דמעות והרבה מזה בזכותו.
פן נוסף וחשוב מאוד הוא התפאורה שעיצב ניב מנור. בתחילת ההצגה היא נראית די בנאלית ורגילה. היא מעין סוג של גן משחקים ישן וחלוד שקיבל עיבוד בימתי ונעשה בה שימוש נהדר במהלך ההצגה, במיוחד הרשתות שברקע המשרתות בצורה מדויקת את המעבר בין המשפט לבין מקרה האונס. ההפתעה והחוזק מגיעים בסוף, כשההצגה עולה הילוך ומרגשת אותנו עוד יותר.
עדיין מוחאת כפיים לשחקנים
אך יחד עם כל הדברים הללו שכבר משחקים לטובתם, בית ליסין גייסו אל התפקיד הראשי את כרמל בין ובכך העלו את ההצגה רמה נוספת. בתור עילוי בימתי ודרמתי, בין הצליחה לרגש אותי עם סיפור שכבר קראתי ושמעתי עליו מאות פעמים. היא הצליחה לגרום לי להבין את הנערה והקונפליקט שלה ולהרגיש את הכאב והאבסורד של המשפט המגוחך שהתבצע. כרמל בין היא אחת השחקניות הטובות ביותר שזכיתי לראות ואני יודעת שאראה אותה בעוד תפקידים רבים.
אבל לא נשכח לצידה את ארבעת הגברים החסונים – מיכאל גבעתי, עמית פרנקו, יואב רוטמן ועידן שקרוקה. הם גם סיפקו קטע "כושר" סקסי למדי וגם גרמו לי לרצות לבעוט בכל אחד ואחד מהם. הם היו אכזריים, גם בתור הסנגורים וגם בתור הנערים, ועשו עבודה נהדרת.
ההצגה הזו חזקה בפני עצמה, רק המילים של עדנה מזי"א מספיקות, אבל מה שעשו כאן בבית ליסין היה להביא את ההצגה להווה, לשנת 2021. הם הקימו משהו שיכול לגרום לכל נער ונערה להזדהות, להרגיש שזה בתקופתם, ולהזדעזע. באמצעות אפקטים אנושיים ויצירתיות אינסופית, יש כאן הצגה שהיא חובה לכל אדם בעולם, לא רק בישראל.
כעת כל שנותר לקוות הוא שילמדו ממני, יבקשו ויחפשו את ההסכמה ושלא נצטרך לקרוא על עוד מקרה אונס קבוצתי מזעזע שהתרחש במלון או בגן ציבורי.
הציון שנתנו להצגה זו הוא:
אל תהססו, תקנו כרטיס ולכו לראות את "משחקים בחצר האחורית", אם לא בשבילכם אז בשביל הבן או הבת שלכם.
"התחנה" של תיאטרון חיפה מציגה סיפור מקסים ומרגש, צוות שחקנים מוכשר ומגוון ומחזיקה מספר רקדנים חזקים. אבל יחד עם כל אלו לא יכולתי שלא להרגיש תחושת פספוס לאורך המחזמר.
רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!
נרטיב מעניין ומגוון לנושאים כבדים
מחזמר "התחנה" עוקב אחר קבוצת חיילים לאחר קורס כתבי צה"ל. בעוד הם טריים ומלאי מוטיבציה, הם נתקלים בתקופה לא קלה, תקופת ההתנתקות מגוש קטיף. כל אחד מהם מתמודד עם המצב בדרכו שלו, האם הם יצליחו לשרוד בתחנה?
בואו נודה באמת, כשיש מחזמר שמדבר על פוליטיקה בדרך כזו או אחרת זה מסוכן. אולי הם יצאו ימניים מדי, אולי שמאלנים, אולי יעליבו צד אחד, אולי יעליבו צד אחר. אם יש משהו שדפנה אנגל ושי להב הצליחו לעשות זה לדבר על נושא קשה וכבד כמו ההתנתקות בצורה מעניינת ומכבדת אבל לא מכבידה. השילוב העדין של הצד הצבאי וזה שמקשיב לפקודות ליד הצד המאמין וזה שמעביר רגשות היה מצוין. גם השילוב המעניין של מתנחל וערבייה והצגת המחבל היהודי, נושא שלא מדובר עליו ביום יום יותר מדי, הועבר בצורה מכבדת ועדינה.
הנושא הזה כל כך עמוק ומעניין שהיה לי ממש חבל כשחלק מההצגה התמקדה בנושאים שוליים כמו החיילת הבוגדת או זו שרק רוצה לבלוט. הרגיש ששני היוצרים לא ידעו את מי להפוך לדמות משנית, וכך יצא שיש לנו יותר מ-10 סיפורי משנה, כאלו שבשעתיים וחצי לעולם לא נספיק להתחבר אליהם ולרדת לעומקם. ממש ראש גדול פוגש את העונה השלישית של השיר שלנו, אבל כאן אין לנו 50 פרקים לכל עונה, יש רק דקות בודדות לכל סיפור.
אני חושבת שיש כאן פספוס ענק מצידם של הכותבים, ובסופו של יום אם יבוצע חידוד של המסרים והורדת כמה מעלילות המשנה הלא מעניינות המחזמר הזה יכול להיות משמעותית הרבה יותר טוב.
סולו אחרי סולו אחרי סולו
המחזמר הינו מחזמר "Jukebox" במונחו האמריקאי, או במילים אחרות הוא מסתמך על שירים של אמנים אחרים ואין בו שירים מקוריים. כלומר, כלל שירי ההצגה הינם שירים שבוצעו על ידי מיטב אמני ישראל, ממש כפי שתצפו לשמוע בתחנת רדיו ישראלית.
חלק מהשירים נכנסו בצורה מושלמת במהלך העלילה, בעיקר בקטע הראשוני של הכרת הדמויות והאופי של כל אחת, אחד הקטעים החזקים במחזמר. היו גם כמה נאמברים מאוד יפים ומרגשים, כמו הדואט של "ים הרחמים" או "שיר תקווה" (אפילו שהיה שם מקום להחליף את המושא לאישה במקום גבר). אך לצד זאת שירים רבים הרגישו תלושים מהמציאות ולא מקושרים כלל לעלילה, וגם אם כן היו מקושרים במעט הם לא קידמו אותנו לשום מקום.
מלבד החיבור של השירים לעלילה, במהלך המחזמר נוכחנו ליותר מדי סולואים. ברוב מחזות הזמר אפשר לצפות לשיר סולו אחד על כל 3-4 שירי להקה או דואטים מטורפים. כאן תוכלו לצפות ליחס ההפוך, כאשר כמות הסולואים הייתה כל כך גדולה שבשלב מסוים תהיתי למה השקיעו בקאסט כזה גדול ובמה כזו ענקית? הזמר עמד לבדו על הבמה, אולי בליווי של רקדן אחד או שניים ופשוט נע מצד לצד או אפילו עמד ללא תנועה. איפה היצירתיות? איפה היציאה מחוץ לקופסא?
יחד עם זאת, אציין שהביצועים עצמם מפי השחקנים היו נהדרים, במיוחד אלון אופיר, דפנה דקל, עידו קולטון ודניאל מורשת. אתן גם ח"ח לכוריאוגרפיה המצוינת ולרקדנים שהיו מבריקים כשכן נתנו להם לעלות לבמה, על אף חוסר אחידות שתמיד מפריעה לי אבל זאת אני.
במה לשחקנים צעירים
אני יכולה לכתוב ולהלל פה את הצוות הבכיר יותר בהצגה, מדפנה דקל המהפנטת ועד אלון אופיר המצוין, אבל מתחשק לי הפעם לשים דגש על הקאסט הצעיר יותר, זה שלא בטוח ששמעתם עליהם עד כה.
נתחיל מדניאל מורשת, שביסס עצמו בעולם הילדים כבר מזמן ועכשיו אט אט מבסס עצמו בעולם התיאטרון. מורשת היה מבריק בתור המתנחל החלוק, וגם מהשורה האחרונה באולם הענקי יכולתי לחוש את הקונפליקט והכאב שנגרמים לו מהסיטואציה. הוא נתן הופעה מרהיבה ואני לא יכולה לחכות ולראות אותו על במות נוספות.
לידו, תימור כהן בתפקיד הערבייה שיודעת את התנ"ך יותר טוב ממרבית החילונים שבינינו. לא הכרתי אותה לפני כן, ובעקבות העונה האחרונה של הכוכב הבא אפשר לומר שמדובר בואלרי חמתי של התיאטרון. היא הייתה מדויקת, שרה נהדר והציגה אותנטיות מרגשת על הבמה.
בתור המפתיע של הערב נמצא עידו קולטון, שנתן את הביצועים הכי יפים במהלך המחזמר. גם אותו לא הכרתי אותו וכל כך התרשמתי שאני חייבת שכולם יכירו אותו בשמו וילכו לראות את ההופעה הנהדרת שלו על הבמה, על אף שהוא שיחק את הדמות שאף אחד לא הבין את מטרתה ועלילתה.
ואחרון חביב, דביר מזיא האהוב עלי מכל, עוד מימיו ביורם לוינשטיין. הוא היה מקסים וחביב על הבמה, שר נהדר והכניס קצת רוח ותמימות להצגה מלאה בפוליטיקה וקונפליקטים.
מחזמר לא רע, אבל הוא היה יכול להיות מצוין
המחזמר לא רע, בסוף מדובר בשירים שכולנו אוהבים, אבל הוא גם לא מדהים, רחוק מזה. הוא סיפק כמה רגעים מצוינים ומרגשים, הביא סיפור מיוחד ומגוון והעיבודים לשירים היו נהדרים, אבל רציתי וציפיתי ליותר. ציפיתי לפיצוץ במיוחד לאור הפוטנציאל הגלום בצוות ההפקה והיצירתיות שפשוט לא התבטאה כאן מספיק.
אני לא אוהבת לקטול ככה מחזמר חדש וטרי, במיוחד כשהיוצרים הם ישראליים, אבל כששמים אותו לצד מחזות חדשים כמו "רינגו" של תיאטרון הקאמרי או "אפס ביחסי אנוש" של בית ליסין אי אפשר שלא לבקר. חסרה כאן עבודת חידוד מצד העלילה והתפרעות מצד הבימוי והבמה, הכל כדי להדגיש את השחקנים שעושים עבודה מדהימה.
הציון שנתנו להצגה זו הוא:
סה"כ המחזמר לוקה בחסר בחלקים מסוימים, אבל אם מתחשק לכם משהו פשוט עם שירים מוכרים בעיבודים חדשים וקאסט חדש ומרענן, זה המחזמר בשבילכם.
לא הכרתי את סטיבן סונדהיים אישית, אפילו לא הייתי מודעת שהוא זה שכתב כמה מהמחזות זמר שאני מכירה, חלקם אוהבת חלקם פחות.
לא הכרתי את סטיבן סונדהיים אישית, אבל הרגשתי כאילו אני כן. לא העזתי לפתוח את כל הכתבות והסרטונים מיום מותו, הדחקתי זאת עד היום.
לא הכרתי את סטיבן סונדהיים אישית, ועכשיו גם לעולם לא אכיר.
לפני כמה ימים אגדה הלכה לעולמה בגיל 91. לפני כמה ימים כל עולם התיאטרון הוריד ראש, לבש שחורים והתאבל על הלכתו של אדם שהשפיע על מאות, אלפי, מיליוני אנשים בחייו. הפוסט הזה הוא לזכרו, להזכיר לכולנו מה הוא השאיר מאחור וכמה הוא תרם לעולם שכולנו אוהבים, עולם התיאטרון.
סטיבן סונדהיים היה חלק מכתיבת 19 מחזות זמר בחייו, אבל אציין רק את המפורסמים והאהובים ביותר.
סיפור הפרברים West Side Story –
אי שם, בשנת 1957, סונהיים כתב את המילים לשירי המחזמר המפורסם על שתי קבוצות יריבות וסיפור אהבה גדול מהחיים. לאונרד ברנשטיין כתב את הלחן ויחד יצאו שירים כל כך טובים שהם מחזיקים עד היום עם מאות עיבודים שונים. העיבוד האחרון יצא ממש היום בארה"ב בבימויו של סטיבן שפילברג.
ג'יפסי Gypsy –
רק שנתיים אחרי ההצלחה הקודמת, בשנת 1959 יצא המחזמר הגדול מהחיים שבו סונדהיים כתב את השירים יחד עם ג'ול סטיין. לא כולם אולי מודעים למחזמר הנהדר הזה, אבל חובבי תיאטרון מושבעים יכירו את ההפקות הגדולות בכיכובן של ברנדט פיטרס או אפילו אימלדה סטאונטון. הגרסה האחרונה אפילו הועלתה בנטפליקס של בריטניה בימים האחרונים.
בשנת 1970 עלה המחזמר הפשוט הזה, על בחור רווק ו-6 זוגות חבריו הנשואים. המחזמר לא מזמן קיבל עיבוד מחודש שבו שיחקו עם מין הדמויות והנטיות המיניות שלהן וממש הופיעו עם מחזמר חדש, שעדיין רץ בניו יורק. לאחר צפייה בגרסה מצולמת בכיכובו של ניל פטריק האריס בהחלט ניתן לראות כמה המחזמר הזה מדהים.
סוויני טוד Sweeney Todd –
בשנת 1979 סונדהיים כתב את כלל השירים למחזמר על הספר הקטלני. בהמשך המחזמר קיבל גם עיבוד לסרט בכיכובו של ג'וני דפ ורק המשיך את ההצלחה הענקית שלו.
מתגלגלים Merrily We Roll Along –
מחזמר שיצא בשנת 1981 ומדגיש את הייחודיות של סונדהיים בשיריו. לאחרונה הוכרז שתצולם גרסה קולנועית למחזמר בכיכובם של בן פלאט וביני פילדשטיין והיא תצולם לאורך 20 שנה, תקופת הסיפור של המחזמר.
ראשון בפארק עם ג'ורג' Sunday in the Park With George –
עוד אחד מהקלאסיקות המצוינות של סונדהיים שעלתה לראשונה בשנת 1984. מדובר במחזמר אהוב מאוד שחוזר לתיאטרון הרבה, כאשר ההפקה האחרונה הייתה בכיכובו של ג'ייק גילנהול.
אל תוך היער Into the Woods –
עוד מחזמר אגדי עם הסגנון המיוחד של סונדהיים בשיריו שיצא בשנת 1987. המחזמר אהוב מאוד בקרב חובבי סונדהיים וקיבל גם הוא גרסה קולנועית בכיכובם של מריל סטריפ, אמילי בלאנט ועוד.
מתנקשים Assassins –
מחזמר יחסית חדש, עלה רק בשנת 1990, וזכה להצלחה רבה בעיקר בקרב אוף ברודווי. האיזכור הכי פופולרי שהמחזמר קיבל או בסדרה The Politician של נטפליקס, בה אחד משיריו זכה לקאבר מעת בן פלאט וזואי דוטש.
יש עוד כל כך הרבה יצירות מצוינות של הכותב המוכשר, אבל לכסות את כולם בפוסט אחד זה פשוט בלתי אפשרי.
נזכור אותו, נודה לו על כל מה שהוא נתן לנו ונדע ששמו יהיה חרוט בעולם התיאטרון לנצח.
בצפייה במחזה המלט, מאת תיאטרון הבימה בשיתוף עם סמינר הקיבוצים, נתקלתי בעיבוד מודרני, ביצוע מדויק מצד השחקנים ותלבושות יפיפיות שרק עשו לי חשק לחזור שוב.
רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!
הגעה ללא היכרות מקדימה עם המחזה
המחזה המלט מתאר את קורותיו של המלט הנסיך, שאביו מת לפתע ודודו תופס את המלוכה ואת המלכה. רוחו של אביו מופיעה למולו ומספרת כי נרצח על ידי אחיו ומצווה על המלט לנקום את מותו. מכאן מעשיו מובילים את הממלכה לזעזוע גדול שאין חזור ממנו.
הגעתי למחזה בלי שום ידע מקדים על המלט, לא הסיפור ולא אף גרסה קודמת. כן אני אודה, אני כמעט 30 שנה בעולם ואף פעם לא חקרתי או צפיתי במחזה הזה. אבל במקום להתבייש אני רואה זאת כגאווה שיכלתי לבוא להצגה הזו עם עיניים טריות ומבט רענן.
המחזה הוא שייקספירי ומכאן ישנה טרגדיה גדולה ושפה שתגרום לי להתאמץ לאורך כל ההצגה כדי לנסות ולהבין על מה הם מדברים. יכול להיות שזו הסיבה שבגללה אני לא מתחברת למחזות שייקספירים קלאסיים. אבל ברגע שכבר התרגלתי לשפה ולצורת התבטאות הצלחתי להיכנס עמוק לעלילה המתוסבכת והדרמה שניצבה מול עיני.
לקחת משהו ישן ולהכניס בו אלמנטים מודרנים
רק מהצצה בגרסאות קודמות ניכרת המודרנית והיצירתיות של ההפקה בניצוחו של הבמאי מאור זגורי (זה אני). לאורך כל המחזה אנו צופים בשילוב של נקודות קטנות של קומדיה בין הקטעים הדרמטיים הקשים. זגורי משחק כאן בין שני המובנים בצורה מופתית וכיפית עם אינטרפרטציה מרעננת ומסקרנת.
אם יש משהו שאני אוהבת זה לקחת משהו ישן ולעבד אותו ליצירה כמעט חדשה לגמרי, ממש כפי שעשו באוקלהומה בברודווי. זגורי וכל צוות ההפקה לא פחדו לקחת סיכונים, להביא את שייקספיר למאה הנוכחית עם הומור ועקיצות מדויקות.
הדבר הראשון הבולט הוא התנועתיות והמוזיקה העכשווית שמירי לזר הנחילה בהצגה. מהתנועות הדרמטיות הקטנות ועד קטע ריקוד שנתן לנו את נדיר אלדד בלי חולצה. אפילו התאורה הרשימה אותי במיוחד, וזה מסוג הדברים שאני בדרך כלל לא שמה עליהם דגש. שילוב המוזיקה והתנועה בהחלט הכניסו את הצופה לאווירה של המחזה, גם מבחינת המודרניות שבו וגם מבחינת השייקספיריות שבו.
עוד צד חזק מאוד שהרשים אותי במיוחד היה התלבושות המדהימות שעיצבו ליטל רייס ואלונה ויינשטיין. קינאתי בכל שחקן, גם אלו ששיחקו אישה וגם אלו ששיחקו גבר, וזה לא משהו נפוץ מבחינתי בתיאטרון. יש אופציה להעביר את השמלה שמתן שביט לבש לרנואר או משהו?
אך בסופו של יום, המנצח על כולם, זגורי הוא פשוט עילוי. היי, הוא הצליח לשלב את דיסני יחד עם שייקספיר ורק על זה מגיעים לו שבחים ומחיאות כפיים. ולא רק זה, ישנה סצנה אחת מיוחדת של חזרה בזמן (בערך) שבה הוא שבה אותי רשמית. הוא פשוט אדם חד, שרואה את התיאטרון בדרך אחרת מכולם ואנחנו רק זוכים מכך. נדמה גם, שיחד עם היצירתיות הנשפכת ממנו, הוא מצליח למשוך אחריו את כל אנשי ההפקה והשחקנים שילכו בדרכו. יחד, הם יוצרים יצירה חדשנית ובועטת שמעלה לכל העיבודים הקודמים אבק.
בן יוסיפוביץ' מבריק בהובלת המחזה
הצגה שכזו, מלאת שחקנים בתפקידים ראשיים, חייבת קאסט שחקנים מנצח כדי להחזיק קהל שלם. רובם שחקנים קבועים בנוף של הבימה ותמיד כיף לראות אותם על הבמה. חלקם בתפקיד שונה, כזה שמוציא מהם גוון שלא ראינו עוד, וחלקם עם אותו טריק שתמיד עובד.
מתן שביט ואלכס קרול מוציאים את האישה שבהם בצורה מופתית, אם זה קרול עם האלגנטיות והפאסון ושביט עם הביישנות והעדינות. שניהם משחקים את תפקידי הנשים הראשיים ועושים זאת בצורה מופתית שכזו שרק אחרי ההצגה נזכרתי שבעצם מדובר בגברים. אני חושבת שהם שניהם כל כך נהנים מהשינוי והגיוון שהמחזה נותן להם ורואים את זה במשחק שלהם ובנוכחות שלהם על הבמה.
שפי מרציאנו ושחר רז נהדרים בייצוג הצמד חמד של המחזה, השטותניקים והחמקמקים. נדיר אלדד בתפקיד דרמתי במיוחד ומוכיח לנו שוב כמה הוא שחקן נהדר. מי היה מאמין שיום אחרי זה הוא משחק בכבש ה-16 ילד בן 6? תומר ברש ואסף פרי גם כן מצוינים והיוו מבחינתי המשקל של ההצגה, אלו שתמיד מחזירים את העלילה "למציאות" ולא לרוחות שגעונות שמוצגים לנו שם.
את הרוח של האב שיחקו 5 נשים, השחקניות היחידות במחזה, והן עשו את עבודתן כל כך טוב שכל פעם כשהן עלו לבמה עברה בי צמרמורת. התנועתיות שלהן, הצעקה, השבר שבקע מקולן, הצער ותחושת הנקמה. השילוב של 5 רוחות כדמות אחת היה חכם מצידו של זגורי ומעניין מצידו של הקהל, אפילו שלדעתי אפשר לעבוד עוד על האחידות שלהן שהתפספסה לקטעים.
אחרון חביב, זה שמגיעים לו כל השבחים שרק אפשר, בן יוסיפוביץ' מוביל את ההצגה הזו בהומור, עוצמה ואפלה. הכריזמה שלו על הבמה מורגשת כל פעם מחדש, הוצאת השיגעון המטורף של דמותו בצורה מופתית, מבחינתי הוא המלט ואין אחר לו. זכיתי לצפות ביוסיפוביץ' בכמה הצגות בהבימה ואין שמחה ממני שהוא מקבל את הבמה הזו להוכיח כמה שהוא טוב.
אבל האם הוא לא מודרני מספיק?
אך יחד עם כל המחמאות, היו כמה דברים שהפריעו לי. ההצגה התמקמה בתיאטרון קטן ואינטימי שמאפשר לה המון תנועתיות וקירבה לקהל, אבל עם זה ישנו חיסרון אחד. המקום קטן, ולכן הסאונד מותאם לכך. כל פעם שהשמיעו את פסקול ההצגה משהו שם לא התחבר לי, הרגשתי קצת בהפקה של שנה א' בביה"ס למשחק חובבני. אני לא יודעת האם ניתן לתקן את הסאונד אבל זו הייתה התחושה שעברה לי כל פעם שהשמיעו שיר מגניב והשחקנים רקדו, והיה לי חבל כי הקונספט היה חזק וטוב.
והערה אחרונה אך חשובה מאוד. זגורי בחר לשים בשני תפקידי הנשים המובילות גברים שישחקו אותן. הליהוק הזה נתן נפח קצת אחר לדמויות, במיוחד בקטע קשה שמאוד מתחבר לכל תנועת הMeToo. מצד אחד, משהו בי התחבר עם זה שגבר היה בסצנה הזו, אך מצד שני קצת חרה לי שכמות השחקנים מהמין הגברי הייתה כפי 2 מכמות הנשים ששיחקו בהצגה. כל התפקידים הראשיים היו גברים והנשים שיחקו "רק" רוחות. אם כבר לעשות חילופי מינים, למה לא ללהק אישה שתשחק את אחד הגברים? קח את המודרניות עד הסוף, הרי זו כל המהות של ההצגה הזו, לא?
הציון שנתנו להצגה זו הוא:
ללא ספק זגורי, צוות ההפקה וצוות השחקנים עושים עבודה נהדרת ומביאים מחזה שייקספירי ישן בדרך מרעננת ומקפיצה. מחזה מצוין לכל מי שרוצה תיאטרון קלאסי עם טוויסט מודרני.
רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!
קלאסיקה ישראלית וטובה
הכבש השישה עשר, מאת יהונתן גפן ועל בסיס שיריו וספריו, עוקב אחרי קבוצת ילדים המחפשת אחר חבריהם הנעלם, דניאל. במהלך החיפושים, הם נכנסים לגן הישן שלהם, ועוברים מסע התבגרות לאורך לילה אחד בגן סגור.
המחזמר ילדים הזה הוא דוגמא נהדרת להצגה שכל המשפחה יכולה ללכת ביחד ולהנות. עם שירי ילדות מוכרים לכולנו, ליאור רונן עשה עיבודים יפייפיים שמחדשים למבוגרים שבינינו ומגלים עולם חדש לילדים שבינינו. הקאסט שר נהדר, מותיקי הבמה נדיר אלדד, רוני מרחבי, שירן הוברמן ועוד ועד החדשים על הבמה – שירה לוי ואור עמרמי ברוקמן.
סיפור הילדים מקסים ונחמד, וגם כצופה בוגרת נהניתי מהצפייה, אפילו בקטעי המשחק הילדותיים, בעיקר בזכות השחקנים הנהדרים שליהקו להפקה. רוני מרחבי עם היופי העדין שלה, שירן הוברמן עם קטעי הקומדיה ההורסים שלה, נדיר אלדד שהאמנתי שהוא ילד אפילו שהוא עבר את ה-40, אליעד סודאי המוביל, שירה לוי התמימה והעדינה ועוד. כל השחקנים נראו כישות אחת הפועלת ביחד בריקודים, בשירה ובמשחק. הם היו אחידים, החמיאו אחד לשני, שיחקו זה מזה והיה כיף לצפות בכזו כימיה על הבמה.
הרמוניה מושלמת למעט צלע אחת
היחידי שנראה כעוף בלהקת דגים היה אור עמרמי ברוקמן הצעיר. שלא תטעו, הוא שר נהדר, הוא לא סתם קיבל את הבמה להפגין את קולו המופלא ולהוכיח שהוא פרפורמר ענק. מה הבעיה? לא מדובר בהופעת שירה, מדובר בהצגה. אור לא שיחק, הוא הופיע, ולי בתור צופה בוגרת זה הפריע מאוד. כל פעם שהיה לו טקסט, כל שיר שהוא השתתף בו, הרגיש כאילו הוא לא חלק. מה שמצחיק זה שמבין כל הקאסט הוא הכי קרוב לגיל הדמות, אבל אולי דווקא זה מה שמונע ממנו להשתחרר ולהתנהג כמו ילד בן 6.
אני חושבת שיש לו פוטנציאל, הוא פשוט צריך לעבור כמה שיעורי משחק, ללמוד להשתחרר ולשחק אותה ילד. לא לעלות בתור אור הזמר, אלא אור השחקן ואם הוא ילמד לעשות זאת אני צופה לו עתיד מזהיר בעולם התיאטרון ובמיוחד בעולם מחזות הזמר.
שעה וחצי של כיף
בסך הכל, ההצגה הזו נהדרת וכיפית בטירוף. הכוריאוגרפיה של אביחי חכם נהדרת, במיוחד השיר עם הקוביות הדורש יכולת סינכרון פנומנלית והשחקנים עושים זאת בצורה נהדרת. התפאורה של אדם קלר יפיפייה עם כמות פרחים מטורפת על הבמה והיא משרה אווירה שמחה וצוהלת. היה אנרגטי, היה נוסטלגי והיה לי כיף, אפילו שמדובר בהצגת ילדים ואני כבר לקראת שנות ה-30 שלי.
זו לא הצגה חדשה, היא קיבלה כמה וכמה הפקות שונות במהלך השנים, אבל יש סיבה מוצדקת לכך. היופי הוא שבכל הפקה חדשה ההצגה מקבלת חיים חדשים, אופי שונה ועיבוד יצירתי ומיוחד. כל אנשי ההפקה עבדו ועכשיו הם יכולים לקצור את הפירות, כי אני צופה שההצגה תרוץ להרבה זמן.
הציון שנתנו להצגה זו הוא:
אם יש לכם ילדים, אתם ללא ספק תהנו מההצגה הזו. אם אין לכם ילדים, תשאילו אותם מחבר, שכן, קרוב משפחה, או שתגיעו לבד ותהנו ככה או ככה.
רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!
למרות הדרמה שאופפת אותה, בחרתי לראות את המחזמר
המחזמר "זה אני" מספר את סיפורה של אדריאנה, הבת הקטנה של משפחה ספרדייה ודתית מירושלים. היא כלואה בין הרצונות שלה להיות זמרת בלהקה צבאית לבין הרצונות של אביה להתחתן עם הפייטן המקומי. האם היא תצליח לצאת מהצל של אביה ולרדוף אחרי חלומותיה?
על אף הבעיה המוסרית שלי כאישה להגיע למחזמר שמבוסס על שירים שביצע אייל גולן, בחרתי להוקיר את היוצרים שכתבו את שיריו ולאמנים שעומדים על הבמה ערב ערב ונותנים לשירים הללו גרסה משלהם. הזמר הוא לא תמיד זה שעושה את השיר, יש מאחוריו כותב ומלחין שהם אלו שהוציאו את ליבם על הדף ולעתים מגיע מישהו אחר שנותן לו ביצוע ואינטרפטציה טובה יותר.
ההצגה מאוד מפוקסת על כוח נשי ועל פמיניסטיות, על התפתחות האישה כעצמאית וכאחת עם רצונות ודעות משל עצמה. מצד אחד כן יש כאן נשים שיוצאות מהקונכייה של עצמן ומנסות להגיע להגשמה עצמית, אבל בחלק המקרים הנושא הרגיש מאולץ ולא אותנטי. אני לא יודעת אם זה היה בגלל המשחק הדל או בגלל התפתחות דמות פתאומית ולא הגיונית, אבל אני לא השתכנעתי לחלוטין. הסיפור היה חמוד וקצת מפצה על הדרמה שסביב הזמר.
אחרי שהתייחסתי לנושא הטעון הנ"ל אפשר לעבור ולדון בהצגה עצמה, בשחקנים ובהפקה שהרימו.
צבעוניות, אנרגיה וחיים על הבמה
"זה אני" הוא בהחלט מחזמר חמוד עם הרבה פוטנציאל. מאור זגורי הביא אותה בבימוי נהדר, מכונה מתוקתקת עם יצירתיות שנשפכת ממנה. כל מעבר, כל צעד וכל מבט נראה כאילו חושב היטב ומשתלב בצורה מופתית בהלך המחזמר. אבל הוא לא אחראי לבדו על היופי שנשפך על הבמה. נטע הקר, שאחראית על התפאורה, ידעה לעצב באופן מדויק את הבית המסורתי ספרדי לצד הפאב השכונתי הצועק. התנועתיות שהתפאורה סיפקה הוסיפו רבות למחזמר.
יחד עם זאת ועם כל הכבוד לשניהם, החלק שהכי אהבתי והכי נהנתי ממנו היו התלבושות. מאור צבר הצליח להעביר את כל השלבים והניגודים שהדמויות עוברות ברצף של צבעים וזרימה שאפשר לעשות רק דרך תלבושות נכונות. מלבד התלבושות של ספיר סבן שנראה שהיא לא הרגישה בנוח איתן, צבר קלע בול. היה מסר ברור וצועק שלא תמיד מצליחים להעביר, וההסתמכות על התלבושות על כך רק הוסיפה והדגישה את היופי שבמחזמר. הצבעוניות, החיים והאנרגיה שקיבלתי מהתלבושות מבחינתי עשו את ההצגה.
כוריאוגרפיה ועיבודים מוזיקלים מיוחדים במינם
ועם אנחנו כבר מהללים את אנשי ההפקה, עוז מורג גם נמצא שם גבוה ברשימה. תמיד כשהוא רשום לפרויקט אנחנו יודעים שנישאר בידיים טובות. על אף חוסר אחידות לפעמים (ורקדנית אחת שמשכה לי את העין בצורה לא טובה) האנסמבל היה נהדר, הכוריאוגרפיה הייתה אנרגטית ומהפנטת. בשילוב עם התלבושות והתפאורה הרגשתי שניצבת בפניי יצירה על סף המושלמת בכל נאמבר מוזיקלי.
ואסור לשכוח גם את הניהול המוזיקלי הנהדר של מאור סבג. אחד הקטעים הכי חזקים בהצגה היה עיבודים של השירים המזרחיים לסגנונות השונים, מג'אז ועד ארץ ישראל הישנה. החיוך שלי לא ירד לאורך כל הסצנה הראשונה של המערכה השנייה שנתנה סיפתח מצוין אחרי ההפסקה.
פרסום שבא על חשבון השלמות
ההצגה לא מושלמת, רחוקה מכך אפילו. היא נשענת על שמות גדולים במוזיקה המזרחית, כאלו שבתור אחת שלא בקיאה במוזיקה המזרחית לא הכרתי באמת, וזה מה שמוריד לה הרבה נקודות מבחינתי. נוציא מכך את נופר סלמאן שהייתה חמודה, אך צעקנית מדי לעתים, שמרית ששון שהייתה מצוינת ואת איציק כהן שהוא תמיד אגדה. מלבדם, כל "השמות הגדולים" לא היו שחקנים מרהיבים. חלקם בהחלט ניסו וסיפקו כמה נקודות קומיות נהדרות, כמו יוסי שטרית שעל אף המשחק המוגזם הוא גרם לי לצחוק לא מעט. אך לרוב הרגיש שיש פער מאוד גדול בין יכולת המשחק לשירה, וניתן היה לצמצם זאת עם כמה שחקנים מנוסים.
אני מבינה את הצורך בלהביא "שמות גדולים" וזה קורה הרבה במחזות זמר או הצגות שרוצים למשוך בהם קהל. הבאסה היא שזה בא על חשבון הצגה שיכלה להיות אחת ההצגות הכי טובות שעלו על במות ישראל. הבאת שחקנים מנוסים יותר או עבודה אינטנסיבית הרבה יותר עם הזמרים הייתה יכולה להרים את ההצגה אף יותר ולהעביר אותה מסטטוס טובה לסטטוס מדהימה.
חווית צפייה מאכזבת מצד התיאטרון
כן אציין דבר אחד משמעותי שהפריע לי. אני התאכזבתי קשות כשבמשך כל ההצגה אנשים צילמו ללא סוף, אפילו עם פלאש. לי אישית זה הפריע מאוד ולכן אם אתם בוחרים ללכת להצגה הזו קחו זאת בחשבון. ישנה הנחייה שאומרת לסדרנים לא להעיר לאנשים שמצלמים ומבחינתי זה זלזול בכל הצוות שעבד על המחזמר ובכל השחקנים שמעבירים אותו כל ערב על הבמה. מוזמנים לקרוא עוד על כך בכתבה הבאה.
הציון שנתנו להצגה זו הוא:
המחזמר "זה אני" מספק ערב מהנה עם כלל שיריו של אייל גולן, כוריאוגרפיה נהדרת ואנרגיה מהפננטת. עם כל החולשות שלו אני בהחלט אמליץ לכם ללכת לראות אותו, גם אם זה רק להנות מהתלבושות והעיבודים המוזיקלים.
מתאבל ללא קץ זו בהחלט הצגה עם נושא חזק ומוטיב – האבל שלאחר המוות. אך יחד עם הקטעים שבהם הייתי ממש בתוך זה, היו קטעים אחרים שמצאתי את עצמי עושה פרצוף מתאמץ להבין מה אני רואה מולי.
רדו לסוף הפוסט לראות את ציון הפלייבילס שההצגה קיבלה מאיתנו!
מיצג אומנות מרהיב ומיוחד
"מתאבל ללא קץ" עוקבת אחרי מלך שמאבד את בנו במחלה. שורה של רופאים, יועצים ומומחים מטעם עצמם נזעקים לעזור לו ולהציל את המצב, ובדיוק אז המחזה לוקח תפנית מעניינת שלא תצפו לה.
ההצגה נפתחת במיצג של אומנות מופתית ושילוב כל האלמנטים האפשריים בתיאטרון – תנועה, מוזיקה ווידאו ארט. זה לא רק הרקדניות בתלבושות המיוחדות, הלהקה החיה על הבמה עם אלמנטים מוזיקלים מיוחדים או הוידאו ארט שמשרה עלינו נחת מסוימת. כל אלו יחד נותנים פתיחה חזקה ומיוחדת במינה. באתי בלי לדעת מה אני הולכת לראות ומאוד התרשמתי מהיצירתיות והאומנות המקורית שנוצרה מולי.
ניתן לראות לאורך כל ההצגה את השימוש המאוד מיוחד בשלושת האלמנטים הללו. הרגשתי כאילו אני בסרט אנימציה מיוחד ושאני נכנסת לעולם שונה ומגוון, כזה שיוצא מהתלת מימד שניצב מולי. ניתן בהחלט לומר שכל האנשים האחראיים לבימוי, תפאורה, וידאו ארט, תלבושות ועוד קיבלו חופש פעולה רחב וניצלו זאת.
לוקח זמן לעבד מחזה שכזה
אבל עם כל ההתלהבות מהיצירתיות שניצבה מולי, אני לא חושבת שהבנתי כל קטע ומשפט בהצגה. לצד העברית האלגנטית (מזל שהיו כתוביות בצד כדי שאוכל לעכל אותה יותר טוב) והתיאטרליות המוצגת היו המון קטעים שהפרצוף שלי לבדו הגיע למצב של "מה אני רואה כאן?". בלבול מעורבב עם מאמץ שאני עדיין לא יודעת כמה אני רוצה לחוות דבר שכזה בתיאטרון. בהחלט נותרתי עם חומר למחשבה, אך אני לא חושבת שהוא נובע ממקום טוב.
יש עומק לסיפור, וגם מסר מאוד חד אם הבנתי אותו נכון, אבל בסוף מדובר במחזה קלאסי של תיאטרון פלצני. כזה עם מסרים מובנים בתוך בלאגן של אומנות שלפעמים האדם הפשוט יוצא ממנו בלי להבין דבר. אני לא יודעת לומר אם זה טוב או רע, מצד אחד אין הרבה דברים שכאלו בתיאטראות הגדולים שלנו אך מצד שני אולי יש סיבה לכך.
למרות הבלבול, היו טוויסטים מאוד חזקים בעלילה, משפטים שלנצח יהיו חקוקים בזכרוני וקטעים שוברי שגרה שנתנו אתנחתא גאונית. ההצגה עשויה טוב, אפילו טוב מאוד, והיא גורמת לצופה לצאת ממנה ולקרוא עליה עוד כי הוא כנראה לא הבין מה רוצים ממנו במשך שעה וארבעים. צוות השחקנים מספק חוויה לכל צופה ואני בטוחה שכל מי שראה אותה מההתחלה ועד הסוף יזכור אותה לתמיד.
הציון שנתנו להצגה זו הוא:
אם אתם מחפשים עומק, תיאטרון טהור וסיפור עם משמעות מעבר למה שאתם חושבים – זו ההצגה בשבילכם. אם אתם מחפשים אתנחתא מהעולם הרועש ולקבל שעה וחצי של חוסר מחשבה, אולי לא כדאי לכם לבקר ב-"מתאבל ללא קץ". מה שלא תחליטו, תרוויחו.
צילום: אור דנון
