Just In Time הוא הג׳וקבוקס המוזיקלי הכי טוב שראיתי וג׳ונתן גרופ מבריק בו. הוא חובה לכל חובבי בובי דרין וגם לאלו שלא ובאמצעות במה מיוחדת, בימוי אינטרקטיבי ושירים וריקודים יפייפיים הוא משאיר את הקהל מהופנט לכל אורכו.
סיפור חיים מרתק המסופר בצורה ייחודית
המחזמר Just in Time מספר את סיפור חייו של בובי דרין, הזמר האגדי, ומלווה אותו מהילדות ועד למותו – דרך מערכות היחסים, המשפחה, הקריירה והחלומות שלו. מה שהופך את ההפקה הזו למיוחדת הוא שהיא לא מנסה להיות משהו שהיא לא. כבר מהפתיחה, ג'ונתן גרוף עולה לבמה בתור עצמו, מציג את בובי דרין ומדבר על הדמיון ביניהם – ובכך שובר את הקיר הרביעי בצורה מקורית ונכונה.
החיבור הזה בין גרוף כשחקן לבין דרין כדמות יוצר ג'וקבוקס שונה מכל מה שראינו – כזה שמודע לעצמו, אינטימי, ומכניס אותנו לאווירה בדיוק ברגע הנכון. בנוסף, הסיפור האמיתי של דרין מלא בתפניות, דרמות ורגעים מפתיעים שהשאירו אותי מרותקת לאורך כל הדרך. גם כשהסיפור עוצר רגע, כדי להסביר מה קורה או להוסיף הקשר, זה מרגיש אורגני וזורם – ולא נתקע כמו במיוזיקלס אחרים שניסו את טכניקה דומה.
ג׳ונתן גרוף במלוא תפארתו, ומקרוב
אין ספק שהשירים של בובי דרין מצוינים ומביאים איתם ים של קסם נוסטלגי, אבל Just in Time הוא קודם כול המופע של ג’ונתן גרוף – וכזה שקם ונופל עליו. גרוף נותן פה את אחת מההופעות הכי חזקות שראיתי ממנו, אם לא החזקה ביותר. הוא מושקע, מרוגש, וכל תנועה, כל תו, כל מבט – מרגישים כאילו הוא נותן את כולו לקהל שיושב סביבו.
הבימוי, הכוריאוגרפיה והמבנה של התיאטרון מאפשרים חוויה כמעט אינטימית – גם מהמושבים המרוחקים יותר. הרגשתי קרובה לגרוף יותר מאי פעם, וזה לא מובן מאליו. אם עד עכשיו התרשמתי ממנו מרחוק, הפעם ממש הצלחתי לראות את הגדולה שלו – מקרוב. הוא עולה ורוקד בטירוף חושים ואז פוצח בשירה כאילו כלום, ומחזיק את האנרגיה הזו לאורך כל המופע.
הוא אפילו מנגן על כלים שונים לאורך המחזמר, שזה מרשים בפני עצמו, וזורם על הבמה בביטחון מוחלט וללא מאמץ. גרוף פשוט מוכיח למה הוא אחד הכישרונות הכי גדולים שיש לברודווי להציע ועושה זאת בחיוך ענק. תנו לו כבר את הטוני הבא שלו – מגיע לו בענק, הבנאדם פשוט אגדה.
אנסמבל תומך שזורח גם הוא
לצדו של ג׳ונתן גרוף עומדות שתי כוכבות צעירות שנותנות הופעה לא פחות מרשימה. אריקה הנינגסן (ילדות רעות) מגלמת את סנדרה די, והיא פשוט נהדרת. היא משלבת בין רגעים קומיים מדויקים לבין קטעים מרגשים שמגיעים מהלב. הקול שלה צלול, התנועה שלה קלילה ואלגנטית, והכימיה שלה עם גרוף – מושלמת.
ישנה גם גרייסי לורנס, שמפתיעה פה בהופעת הבכורה שלה בתיאטרון, פשוט גונבת את ההצגה בכל פעם שהיא על הבמה. יש לה וייב חצוף שכזה, מלא אנרגיה, והקול שלה מהדהד באולם כמו פעמון – צלול, חזק ובלתי נשכח. היא לגמרי שחקנית שעוד נשמע עליה הרבה.
וגם מגיעה מילה חמה (מאוד) לשלוש בנות האנסמבל, שלמרות שאין להן שם בכותרות – הן עבדו כמו משוגעות. החלפות תלבושות בלתי פוסקות, תנועה מדויקת, נוכחות בימתית מלאת חן ואלגנטיות – הן נתנו את הלב והיו חלק בלתי נפרד מהקסם של ההפקה הזו.
במה אינטרקטיבית שמקרבת את הקהל
הייחוד של Just in Time לא נגמר רק במה שקורה על הבמה – אלא גם באיך שכל ההפקה הזו נבנתה סביב אולם מיוחד ומעוצב בצורה לא שגרתית. הקהל יושב בסידור חצי עגול, ובמרכז – רחבה עם שולחנות וכיסאות שבהם משתמשים השחקנים לאורך כל ההצגה. הם עוברים ביניהם, יושבים, קמים, מטפסים על מדרגות, ויוצרים תחושת תנועה מתמדת ומגע בלתי פוסק עם הקהל. זה עיצוב שממש מחבק את הצופים ונותן תחושה אינטימית גם מהשורה האחרונה.
גם התפאורה עוצבה בחכמה – לא רק בשביל להיראות טוב, אלא גם כדי לשרת את הקצב של ההפקה. היא איפשרה החלפות תלבושות מהירות, הוצאת אביזרים מדויקת והכנה חלקה לכל סצנה. התאורה גם כן הייתה מדויקת בטירוף – עוזרת לכוון את הפוקוס ברגעים הנכונים ונותנת עומק לכל רגע דרמטי.
וכמו כן מגיע קרדיט ענק ללהקה שישבה על הבמה עצמה – לא רק שנגנו בצורה מושלמת, אלא שבחלקים מההצגה הם גם השתלבו בדיאלוגים, וזו הייתה תוספת חמודה ומפתיעה ששברה את המחיצה בין נגנים לפרפורמרים. אין ספק שהבמאי אלכס טימברס (מולאן רוז׳, ביטלג׳ויס) עשה כאן עבודה נפלאה מההתחלה ועד הסוף וידע להחמיא לכל אחד ואחד מאלו שלקחו חלק בהפקה.
בסופו של דבר, מדובר במחזמר בנוי היטב, מושקע מאוד, עם תשומת לב לפרטים מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. יש פה סיפור טוב, במאי שידע מה הוא עושה, צוות שחקנים שמביא אנרגיה מדהימה – וג׳ונתן גרוף אחד, שנותן כאן תפקיד שייזכר לדורות.
