המחזה "לא קל להיות מאושר כשהחיים קצת חרא" בתיאטרון אלעד הוא אחת ההפתעות הכי מרעננות, חכמות ומצחיקות שנתקלתי בהן לאחרונה. מדובר ביצירה שמצליחה לקחת את החרדות הקיומיות של כולנו ולתרגם אותן לחגיגה בימתית שנונה, קצבית ופשוט מבריקה.
חמישה חברים וחרדה קיומית אחת: החיים כשהם קצת חרא
העלילה של המחזה ״לא קל להיות מאושר כשהחיים קצת חרא״ עוקבת אחר חמישה חברים שחייהם נמצאים בבלאגן מטורף. כל אחד מהם, עם הצרות והתסביכים שלו, מנסה למצוא את האושר המיוחל, אך בדרך הם נתקלים בחרדות קיומיות, מערכות יחסים רומנטיות מעורערות וחברים שלא תמיד חוסכים מהם את האמת הכואבת.
אחד הדברים הראשונים שתפסו אותי כקהל הוא הכתיבה הרהוטה והמדויקת של רודי מילשטיין, שזכתה לתרגום קולח של עידו שקד. הסיפורים של החמישה מוכרים לכל אחד מאיתנו בצורה כזו או אחרת, והדינמיקה ביניהם פשוט גרמה לי לצחוק בקול רם לאורך כל המופע.
היופי האמיתי במחזה הוא השילוב בין הקטעים השונים, שנעשה בצורה יפהפייה ומקושרת כל כך טוב, שהסצנות מתחלפות בשנייה בלי שבכלל שמים לב. אלו הרגעים שבהם אני הכי מעריכה תיאטרון, עם כתיבה משובחת לצד בימוי מבריק של עדו קולטון הנהדר, שגרמו לי לרגע של הלם קל לצד צחוק, והבנה שכרגע בחנו את הקשב והחוכמה שלי כצופה בצורה הטובה ביותר.
אילת על המפה: הרמה הגבוהה מדרום הארץ
המחזה עלה בתיאטרון אלעד, התיאטרון של אילת וחבל אילות, שנועד להרחיב את העשייה התרבותית בדרום. ואללה, אם זה החומר שנולד שם, אני על סף מעבר לאילת, ואולי גם אתם. החזון הנהדר של מייסדי התיאטרון מניב פירות עם הצגה מופלאה ואיזה כיף שהם מביאים אותה עד לתל אביב.
הרמה של המחזה כולו – מהבימוי, התאורה והתפאורה ועד לשחקנים – כל כך גבוהה, שאפשר בקלות להתבלבל ולחשוב שמדובר בהפקה רשמית של תיאטרון הקאמרי. זו הפעם הראשונה שאני נחשפת לתיאטרון הזה והם פשוט הפגיזו ברמות. כל מה שאני יכולה לבקש מכם זה ללכת, לראות ולתמוך בהם כדי שימשיכו להצליח.
קאסט מופלא וכימיה מורגשת
אך חשוב לומר שאחד הדברים שהכי אהבתי והכי בלטו בהצגה הוא הקאסט המופלא שלה. חמישה שחקנים, שלכל אחד מהם יש את רגעי הספוטלייט שלו, ולמרות שלא הכרתי אף אחד מהם מקודם התאהבתי בכולם.
נדב ארדיטי היה הצ'ארמר המקסים והמעט מסוכן, עמית פרטוק לקחה את הדמות שלה למקומות מקסימים ולא צפויים, וגיא בירגר הביא את הדמות הפתטית שלו (סליחה, כן?) למקום כל כך נוגע ללב שכל מה שרציתי זה לקום ולחבק אותו. גיא כהן שלו היה נהדר ואותנטי בטירוף, ואחרונה חביבה – נועה גולברג, שסיפקה את הרגעים הכי קומיים ומצחיקים בהצגה, וכל זה תוך כדי שהיא גורמת לי להזדהות איתה לחלוטין.
הכימיה בין חברי הקאסט הייתה מופתית. הם נתנו ולקחו פוקוס בצורה מושלמת, והרגיש כאילו הם משחקים יחד כבר שנים. השילוב בין סיפורי הדמויות היה נהדר, והם לקחו אותו לרמה מדהימה שפשוט גרמה לי כצופה להתמוגג. אני מרגישה שאני כאן רק מרעיפה מחמאות אך כשמגיע מגיע.
ההבדל שצבע מביא להצגה
מילה טובה אחרונה מגיעה לאחראים על התפאורה והתלבושות, נטע קנוניץ' ודן נימרי, שהצליחו להכניס המון צבע לסיפורים שבסופו של יום יכולים להיות די כבדים ועצובים. מהשם של המחזה אפשר להבין שיש כאן סיטואציות של חרא חיים, ממחלות, פרידות, אכזבות ושלל דברים שגורמים לנו להיות עצובים ומדוכאים. אפשר היה בקלות לקבל כאן עוד מחזה כמו ״מלאכים באמריקה״ או ״אביב מתעורר״. אבל לא זה המצב.
בזכות ההומור שבכתיבה, הבימוי החכם של קולטון והצבעים החיים שהם הכניסו לבמה, הכל הרגיש כמו חגיגה אמיתית של החיים, גם כשהם קצת חרא, בדיוק כפי שההצגה הזו נועדה להיות. הקונטרסט החד היה בדיוק מה שהביא את המחזה לבולט מבחינה ויזואלית, חודר מבחינת העלילה ומשעשע מבחינת המשחק והבימוי. מה עוד אפשר לבקש מהצגה?
בשורה התחתונה, אני לא יודעת כמה זמן המחזה הזה ימשיך להציג בקאמרי (במסגרת האירוח שלו), אבל אני כן יודעת שזה המחזה שאתם חייבים לתפוס בהקדם. הוא אמיתי, כיפי, מצחיק בלי סוף ומהווה זריקת אופטימיות מטורפת. קפצו על זה!