קונספט מקורי אך לא מספיק לעניין את כולם

המחזמר חמש השנים האחרונות מתאר את סיפור האהבה של ג’יימי וקאת׳י – סיפור זוגי אחד, אבל מסופר משתי זוויות הפוכות לגמרי. ג’יימי מתחיל מההתחלה, מהרגעים היפים של ההתאהבות, ואילו קאת׳י פותחת דווקא מהסוף – בפרידה. המפגש ביניהם קורה בדיוק באמצע, בנקודת השיא של הקשר.

אין ספק שמדובר בקונספט מקורי ומעניין, כזה שניסו במעט מאוד מחזות זמר, למשל Merrily We Roll Along של סונדהיים. המבנה הזה גורם לנו לראות את הסיפור מזוויות שונות, לגבש דעה מסוימת ואז לפקפק בה כשמקבלים את הזווית השנייה בשלב מאוחר יותר של הסיפור. הרצונות, השברים, האהבה, הכל כתוב בצורה יפייפיה ומעניינת.

הבעייתיות במחזמר של שני שחקנים בלבד

אך עם כמה שהקונספט ייחודי ומעניין, יש פה גם בעיה מהותית – זהו מחזמר של שני שחקנים בלבד, אין כמעט אינטראקציה ביניהם, וכל ההצגה מורכבת אך ורק משירים. סולו אחרי סולו אחרי סולו, קונספט העברת סיפור שכזו פשוט פחות מדברת אל כולם. אנחנו מכירים כבר מחזות זמר דומים, כמו אל תוך היער, רנט או עלובי החיים, אך פה שני שחקנים בלבד מוכיחים שזה לא מספיק.

אני אישית צריכה קצת דיאלוגים, רגעים שקטים, שיאים דרמטיים – ובפורמט הזה הכול מרגיש לי שטוח ודי חוזר על עצמו. כן ישנם הרגעים שטיפה בולטים יותר מהשאר אבל בימוי של הצגה כזו הוא קשוח ביותר, במיוחד על במת ברודווי הגדולה. בניגוד למחזות זמר שונים חסרי דיאלוגים שיש לנו שלל דמויות שממלאות את החסר, כאן הכל הרגיש דל ויבש ורפטטיבי. 

למה דווקא ניק ג׳ונאס?

ההפקה הנוכחית של ״חמש השנים האחרונות״ היא לא רק חידוש – היא גם הפעם הראשונה שהמחזמר עולה על במת ברודווי עצמה. עד עכשיו, כל ההפקות שלו הועלו בתיאטראות קטנים, מחוץ לרחוב הראשי של עולם התיאטרון. ולכן, כשהוכרז הקאסט להפקה ההיסטורית – השאלה המתבקשת הייתה: למה דווקא ניק ג'ונאס?

האמת? עם כל הביקורות השליליות ששמעתי עליו – הופתעתי לטובה. כן, יש מקום לשיפור, וכן, לפעמים זה הרגיש יותר כמו הופעה של האחים ג'ונאס מאשר סצנה מתוך מחזמר. אבל בסך הכול הוא היה נעים לאוזן, נראה טוב על הבמה, והביא משהו כיפי לתפקיד. לצידו, אדריאן וורן הייתה מצוינת – חזקה, יציבה, ובעיקר קול מרשים. גם לה היו פה ושם רגעים שפחות תפסו, אבל בגדול – היא לגמרי עמדה במשימה.

הבעיה העיקרית? לא ממש הרגשתי כימיה ביניהם – לפחות לא מהמקום שבו אני ישבתי ביציע. שניהם שרו טוב, שיחקו בסדר, אבל החיבור ביניהם לא היה מספיק חזק כדי לרגש באמת. הנוכחות של שניהם על הבמה הייתה דומה, אך אם הם היו במופעי סולו הייתי מרגישה אותו הדבר. לא היה קסם, לא היו ניצוצות, כלום ושום דבר.

המחזמר יכול להיות נהדר, אך לא בקונספט הנוכחי

אני לא יכולה לומר שנהניתי בטירוף מהמחזמר. כן, הייתה פה השקעה – והרבה ממנה. רואים שנעשו התאמות יפייפיות לבמת ברודווי: התאורה מדויקת, התפאורה מגוונת ויצירתית, כל תזוזה וכל ספוטלייט נראים מתוכננים בקפידה. הצבעים, המיקומים והאווירה – הכול מדבר שפה ויזואלית אחידה ומרשימה.

אבל כל זה לא הצליח להסתיר את העובדה שמשהו פשוט לא עבד. המחזמר, עם כל הכוונות הטובות, פשוט הרגיש קטן מדי לבמה כל כך גדולה. שני שחקנים שמחזיקים לבד שעה וחצי – גם אם הם עושים את זה טוב – זה לא תמיד מספיק כשאתה יושב באולם עצום.

הם ניסו לגוון, למשל על ידי כך שהתזמורת ישבה על הבמה – מהלך מגניב כשלעצמו – ואפילו הוציאו נגנים קדימה כשמישהו מהם ניגן סולו. אבל גם זה הרגיש יותר כמו ניסיון למלא חלל, מאשר חלק אורגני מהמופע. יכול להיות שזה בדיוק העניין – שזו יצירה שפשוט מרגישה טבעית יותר באוף-ברודווי. באולם קטן, אינטימי, כזה שמחבק את הסולואים והשקט – אולי שם היא באמת פורחת. על הבמה הגדולה של ברודווי, היא קצת הלכה לאיבוד. מה שכן – אי אפשר לקחת לג’ייסון רוברט בראון את הכישרון. השירים שהוא כתב יפייפיים, מרגשים, חכמים, ולרגעים גם מאוד כיפיים.