סטייה מהחומר המקורי לעבר קומדיה משעשעת

Smash הוא מחזמר שמגיע לבמה עם הרבה ציפיות – ובצדק. הוא מבוסס על סדרת הטלוויזיה האהובה שעלתה לשידור בשנת 2015, וכבר שנים שמעריצים מחכים לגרסה תיאטרלית שתהפוך את העולם שמאחורי הקלעים של Bombshell – המחזמר בתוך המחזמר – למופע חי ונושם.

הגרסה לבמה אמנם שומרת על חלק מהדמויות והקו הכללי של הסדרה, אבל עושה גם לא מעט שינויים: דמויות חדשות, דינמיקות אחרות, וסיפור שנע בקלילות מהחזרות ועד ערב הפתיחה ותגובות הקהל. כן, יהיו מעריצים שיתגעגעו לגרסה המקורית – אבל בעיניי, השינויים רק בידלו את המחזמר מהסדרה ונתנו לו מקום לעמוד בפני עצמו.

Smash לא מנסה להיות עמוק, מרגש או משנה חיים. הוא יודע בדיוק מה הוא – מופע כיפי, שטוח, מצחיק, מלא בדמויות צבעוניות ובדיחות שעובדות גם אם שמעתן אותן כבר פעם או פעמיים. זה בידור טהור, וזה בדיוק מה שהוא רוצה להיות.

ייתכן ומעריצי הסדרה יתעצבנו, אך בסופו של יום לא ניתן להעתיק סדרה כה עמוקה לבמה והשינויים היו הכרחיים בעיניי והפכו את המחזמר לישות נפרדת ואף פארודיה על העולם הזה. כן יש לציין שהעלילה די מופרכת ואף מעט מטומטמת, אבל בגלל הבדיחות הקלילות והמודעות העצמית לא היה לי אכפת בכלל מהתוצאה שנגלתה לפניי.

השירים המדהימים מקבלים את הבמה הראויה להם

אז מה כן מקבלים בתור מעריצים של הסדרה? בדיוק את מה שחלמנו עליו – כל השירים האייקוניים של Smash שנכתבו על ידי סקוט ויטמן ומארק שיימן, אבל הפעם בגרסאות בימתיות מפתיעות, גדולות ומרהיבות. כל נאמבר זכה לכוריאוגרפיה סוחפת, עיבוד מושקע ונוכחות בימתית שמרימה את האולם. אפילו הנאמבר של הגברים במגבות נשאר והוא מעולה.

אין ספק שהשירים הם גולת הכותרת של ההפקה הזו – והקהל מרגיש את זה. הם כבר נחשבים לאייקוניים מהסדרה, ואנו זוכים פה לעדכון מבריק – כזה שמאפשר לכל דמות לזרוח לרגע משלה, ולנו ליהנות מהם שוב ושוב. הם משולבים בצורה יפייפיה בין כל הדרמה והקומדיה שמסביב ומאפשרים לקהל שמכיר להנות יחד עם הקהל שלא מכיר לחוות אותם לראשונה.

ומה עוד מחזק את כל זה? התלבושות, כמובן. צבעוניות, מוגזמות, נוצצות – בדיוק כמו שצריך בעולם של מחזמר על מחזמר. יש לנו פרווה, נצנצים, נוצות וסגנון שנע בין ברודווי קלאסי לקריצה מודעת לעצמה. חגיגה לעיניים, בלי טיפת בושה – כמו ש-Smash אמור להיות.

צוות שחקנים נהדר שרוכב על ״הפארודיה״

ואחרונים חביבים – השחקנים. כל הקאסט היה מצוין, אבל שניים במיוחד בלטו עבורי: רובין הורדר, שמגלמת את אייבי, פשוט כובשת. היא הביאה את כל האנרגיות שצריך כדי להוביל את שירי המחזמר ביד רמה. היא רקדה, שרה, חיה את הדמות – והכול בו זמנית ובקלות מעוררת השתאות. קשה להוריד ממנה את העיניים והיא ליהוק נהדר לפתוח את המחזמר איתו.

לצידה, ברוקס אשמנסקאס היה הנציג הקומי של ההפקה – מלא בדיחות נדושות (אבל כאלו שעובדות), פאנצ’ים מדויקים ואישיות כל כך כובשת שפשוט אי אפשר שלא לאהוב אותו. הוא הוביל את הרגעים הכי מצחיקים במחזמר – והביא המון לב לקצב הקליל של ההצגה.

שאר הקאסט היה נהדר, עם כימיה מצוינת ביניהם, קלילות שבאה עם העלילה המשעשעת וכשרונות בימתיים אחד אחד. הם נראו כקבוצה מלוכדת היטב שנהנית לעלות ביחד על הבמה ולספר את הסיפור של מאחורי הקלעים של התיאטרון.