עלילה שלא מצדיקה את ההתלהבות סביב המחזמר

Hell’s Kitchen הוא מחזמר ג׳וקבוקס חדש שמבוסס על שיריה של אלישיה קיז, ומביא לבמה את סיפורה של אלי – מתבגרת שגדלה בניו יורק לצד אמא חד-הורית. דרך הבניין שבו היא גרה, האנשים הסובבים אותה וההתמודדות עם חלומות, אהבות ואתגרים – נפרשת על הבמה עלילה חצי-אוטוביוגרפית בהשראת חייה של קיז עצמה.

כמו הרבה מחזות ג׳וקבוקס ששוטפים את ברודווי – Hell’s Kitchen מצטרף לרשימה של מחזות זמר שמבוססים על שירים מוכרים של אמן ספציפי, מהסוג שגורם לקהל לקפוץ, לשיר וליהנות – גם אם הסיפור לפעמים קצת פחות מחזיק. זה עובד לפעמים – כמו ב-&Juliet או Mamma Mia – אבל כאן, לפחות מבחינתי, זה פשוט לא התחבר.

הבעיה מתחילה בזה שהשירים של אלישיה קיז הם שירי פופ מהסוג שנשען על אילתורים והגשה רגשית חופשית – והם לא ממש מצליחים להשתלב בתוך עלילה תיאטרלית עם מבנה ברור. הרגשתי שהסיפור נאלץ להתכופף לטובת השירים, ולא להפך. והתחושה הזו מלווה גם את הדמות הראשית – אלי – שנכתבה בצורה שמאוד קשה להזדהות איתה. ברוב הזמן היא מרגישה מתלוננת, מעיקה ולא מעוררת אמפתיה – וזה קצת בעייתי כשזו גם הדמות שמובילה את המחזמר ומספרת את הסיפור כולו.

בלאגן של תרבות ההיפ הופ על הבמה

למרות הקושי עם העלילה, אי אפשר להתעלם מהעובדה ש-Hell’s Kitchen כולל הרבה מרכיבים מבוצעים היטב. האנסמבל מלא ברקדנים וזמרים מוכשרים – אפילו אם מדובר בהחלטה מיושנת להפריד בין זמרים לרקדנים, מה שפחות נהוג במחזות הזמר של התקופה הנוכחית. יש כאן נוכחות בימתית מרשימה ותחושת אנרגיה מתמדת וצוות השחקנים עושה עבודה נהדרת.

כצפוי ממחזה שמתבסס על תרבות ההיפ הופ – הכוריאוגרפיה תופסת מקום מרכזי והיא ללא ספק ייחודית, אנרגטית ובהשראת התקופה. אבל במקום להיות מדויקת וסוחפת, הרבה מהקטעים הרגישו כאילו יצאו היישר מסט של Step Up, רק בלי הפיניש המלוטש. התחכום האינסופי והעומס הוויזואלי גרמו לריקודים להיראות לעיתים מבולגנים וקשים לעקיבה. רק דואט ריקוד אחד – אינטימי, כנה ועם כימיה מושלמת – הצליח באמת לרגש ולבלוט עבורי.

גם התפאורה הייתה עמוסה לעין, מתחלפת תדיר ומייצרת תחושה של פיזור מחשבתי. אולי זה נאמן לרוח ההיפ הופ והכאוס העירוני של ניו יורק, אבל מבחינתי זה רק הוסיף לבלבול הכללי. לעומת זאת, השילוב של הנגנים עם הבמה היה מעולה – במיוחד ברגעים שבהם הפסנתר קיבל את מרכז הבמה, עם תאורה מדויקת שמדגישה את הנגנית והעיבודים היפים לשירים המוכרים.

האם רק מעריצים אמיתיים יעריכו את המחזמר?

ייתכן ואני קשה עם המחזמר הזה כי אני לא מעריצה אמיתית של אלישיה קיז. הכרתי רק כ-30% מהשירים והתייחסתי למחזמר כמחזמר, לא כהופעת הוקרה לשיריה, ואולי בגלל זה הוא כשל עבורי. למרות העבודה המושקעת שנראתה על הבמה הרגשתי שלא מדובר במחזמר אמיתי וכנה.

תמיד מחזמר שהוא ג׳וקבוקס יכול להיות טריקי, כי שילוב שירים שנכתבו מראש בתוך עלילה מומצאת עלול להרגיש מאולץ. אך העובדה היא שישנם מספיק מחזות זמר מוצלחים שכאלו שעשו זאת בצורה טבעית יותר מהמחזמר הזה. יתרה מכך השירים קיבלו עיבודים שמותאמים לעולם התיאטרון ולכן גרמו לכל העניין להרגיש יותר טבעי וזורם.

היוצרים של המחזמר הזה לצערי לא צלחו בכך. ההישענות הרבה על האילתורים הפופים שאינם מתאימים לתיאטרון והתקיעות של השירים בעלילה לא זרמו ורק תקעו לי את הרצף. הסיפור היה לא מעניין, השירים לא קידמו שום דבר והוייב היה יותר מדי כמו הופעת קאברים יוקרתית. עליי המחזמר לא עבד, אבל אולי מעריצים אמיתיים פשוט יהנו מההצצה לחייה של קיז והקאברים היפייפיים שהם מבצעים על הבמה.