ההופעה Stephen Sondheim's Old Friends היא הוקרה מרגשת לסטיבן סונדהיים – אחד היוצרים הכי חשובים ומוערכים בעולם מחזות הזמר. זוהי חגיגה של הקלאסיקות הכי גדולות שלו – כזו שמצליחה גם לרגש, גם להלהיב, וגם לגרום לך לשיר בלב כל הדרך הביתה.
האגדה שהיא סונהיים ממשיכה במלוא תפארתה
ההופעה של "Old Friends" היא לא מחזמר קלאסי עם עלילה – אלא לקט של ביצועים חיים לשירים מהמחזות הכי גדולים (וגם פחות מוכרים) של סטיבן סונדהיים האגדי. שיר אחר שיר, קאסט כוכבים עולה לבמה ונותן כבוד ענק למלחין שהשפיע על דור שלם של יוצרים ושחקנים.
את הערב מובילות שתי אגדות תיאטרון – ליה סלונגה וברנדט פיטרס, כשהשנייה הייתה לא פחות ממוזה קבועה של סונדהיים לאורך השנים. הן לא לבד – מצטרפים אליהן גם שמות מוכרים כמו בת' ליבל, גאווין לי, קייל סליג ועוד, והאווירה? מקצועיות נטו, עם המון נשמה.
אך יחד עם כל הכישרונות שהתברכנו בהם, כדי להנות באמת מהמופע כדאי להכיר לפחות חלק מהשירים. גם אני, שמכירה לא מעט, איבדתי קשב בכמה קטעים של מחזות שפחות דיברו אליי, בעיקר הבלדות היבשות. אבל כל פעם שעלתה מנגינה שאני אוהבת? זה הרגיש כמו קסם – העמדות מוקפדות, קולות הרמוניים, משחק מלא הבעה, כימיה בין השחקנים – הכול פשוט עבד. הקאסט לא רק שר, הוא ממש חי את השירים ומכניס אותך לתוך העולם של סונדהיים מחדש.
קסם על הבמה בצורה הכי אלגנטית שיש
התפאורה במופע הייתה פשוט מבריקה – מינימליסטית, אבל חכמה ומדויקת. היא השתנתה בכל שיר בהתאם לעולם שממנו הוא הגיע – בין אם זה Into the Woods, Company, West Side Story או Sweeney Todd. כמה סיבובים של במה, רקעים מתחלפים ותאורה מדויקת – וזהו, אנחנו במקום אחר לגמרי. גם התלבושות היו בדיוק במינון הנכון – לפעמים רשמיות ומכובדות, לפעמים מותאמות לסצנה – אף פעם לא מוגזמות.
ואם כבר אלגנטיות – התזמורת ישבה ממש על הבמה, באינטגרציה מלאה עם השחקנים. זה נתן תחושה של מופע קצת אחר – כמעט כמו קונצרט תיאטרוני. הרגעים שבהם השחקנים נכנסו ויצאו מבין המדרגות שעטפו את הנגנים – זה היה פשוט מקסים והוסיף הרבה קלילות וקסם למופע.
חופש בימתי שהוסיף הרבה חן ועניין
אחד הדברים הכי כיפיים בהופעה כזו הוא החופש. אין עלילה שמגבילה, אין דמויות שצריך לשמור עליהן – אפשר פשוט לשחק עם המוזיקה. אז קיבלנו למשל נאמבר מדהים של Broadway Baby עם שמונה נשים על הבמה (!) ומחרוזות מקסימות מתוך Into the Woods, Sweeney Todd ועוד. כל אחד מהם עבד מצוין גם בפני עצמו וגם כחלק מהערב כולו.
החופש המבני של המופע איפשר גם המון מקום להומאז'ים אישיים לסונדהיים עצמו. היו שם רגעים יפים כמו תמונות ילדות שלו, קטעים מצולמים מהעבר או סתם מחוות עדינות ומרגשות מצד השחקנים, במיוחד ברנדט פיטרס הקשורה אליו אישית. כל אלה הפכו את הערב למעין מיני-טקס זיכרון: לא פורמלי, אבל מלא כבוד, אהבה וגעגוע. זה היה גם מרגש, גם קצת עצוב – והרגיש מאוד אישי.
בשורה התחתונה – המופע מאוד מהנה, אבל הוא לא בשביל כל אחד. אם אתם לא מכירים כמעט את סונדהיים או לא מתחברים לסגנון – זה כנראה לא יתפוס אתכם. אבל אם אתם בעניין, אפילו חלקית – תמצאו כאן הרבה רגעים של קסם. ההיכרות המוקדמת רק תהפוך את זה מחביב למרגש ממש.
