סיפור קלאסי שעומד את מבחן הזמן

Gypsy מספר את סיפורה של מאמא רוז ובתה אלואיז, שתהפוך לימים לג'יפסי לי רוז. מדובר באחת מהמאמא-מנג׳ריות הראשונות של עולם הבידור, עם שאיפות בלתי נגמרות ודרייב בלתי מתפשר לדחוף את בנותיה לעולם הכוכבים. המחזמר אומנם נמשך כמעט שלוש שעות – יותר מהממוצע – אבל לא מרגישים את זה בכלל. מתחילתו ועד סופו הייתי מרותקת, מוקסמת ופשוט שמחה לראות את העבודה הנפלאה שנגלתה לפניי.

העלילה מגלמת יחסים מורכבים – לפעמים רעילים, לפעמים מתוקים – והדמויות נותרות רלוונטיות ומרתקות גם שנים אחרי הבכורה המקורית. אני הראשונה שתתבכיין על סולואים אינסופיים ועל חוסר שימוש בחברי אנסמבל, אבל דווקא בג׳יפסי זה לא הפריע לי. ייתכן וזה בגלל השחקניות המצוינות (אודרה מקדונלד וג׳וי וודס) וייתכן כי הדמויות כל כך מורכבות ועמוקות והמחזמר כתוב בצורה מצוינת שמושכת את הקהל לאהוב אותן.

אין ספק שמדובר באחד מהלחנים המוצלחים שכתב סטיבן סונדהיים, יחד עם ג׳ול סטיין על מילות השירים וארתור לורנטס על ספר ההצגה. הקלאסיקות, כמו Everything’s Coming Up Roses, Let Me Entertain You, You Gotta Get a Gimmick עומדות את מבחן הזמן ומהפנטות את הקהל שוב ושוב ושוב.

אודרה מקדונלד היא פשוט אגדה על הבמה

כמו תמיד, כל הפקה של Gypsy קמה ונופלת על הכוכבת הראשית – ובמקרה הזה, אודרה מקדונלד פשוט הבריקה. היא לא זרה להפקות ענק ולזכיות בטוני (כבר מחזיקה בשיא של חמישה פרסים), אבל אחרי שראיתי אותה בתפקיד הזה – אין ספק שמספר שש כבר בדרך.

למרות שאני לא בהכרח מעריצה של קולה, אודרה הצליחה להפנט אותי לחלוטין. היא גילמה את מאמא רוז בצורה הכי אנושית, מרגשת וכנה שאפשר לדמיין. היא שרטטה דמות שאפתנית אבל גם מעוררת חיבה, והשילוב הזה גרם לי להישאב אל הסיפור ולא להוריד ממנה את העיניים לרגע. אין ספק ששווה ללכת לראות את ההפקה הזו רק בשביל לצפות בפלא שהיא על הבמה בלייב.

חשוב לציין גם שזו הפקה היסטורית, שכן זו פעם ראשונה שמאמא רוז ובנותיה משוחקות על ידי שחקניות שחורות. השינוי לא השפיע בכלל על העלילה כמובן ונתן במה לשחקניות מוכשרות להציג את כשרונן עם חומרים קלאסיים ומצוינים.

צוות כוכבים תומך סביב הכוכבת הראשית

לצדה של מקדונלד עמדו כמה שחקנים ותיקים ומעולים, ביניהם דני בורשטיין המצוין. בורשטיין היה הדובון שכל הקהל רוצה לחבק – מלא באהבה וקול נפלא שהשתלב בצורה מושלמת עם אודרה. הכימיה שלהם הייתה מהפנטת וכיפית לצפייה וכל פעם שהוא עלה לבמה הלב שלי התמלא בחום ושמחה.

לצידם, הכוכבת הצעירה ג'וי וודס הייתה לא פחות ממדהימה. היא הצליחה להעביר את שתי הקצוות של אלואיז: הבת הביישנית והמרצה, לעומת הפרפורמרית הבוגרת והעוצמתית שהיא הופכת להיות. הכימיה בינה לבין אודרה הייתה מורגשת והוסיפה המון לרגעי השיא של המחזמר. ההתפתחות של הדמות, התמימות שהופכת לביטחון והנוכחות הבימתית שלה הורגשו ואין ספק שוודס כבר ביססה את עצמה כשחקנית נהדרת.

האחרונות החביבות היו שלשת ״הרקדניות״, לזלי מרגריטה, לילי תומאס ומילינדה הול. אמנם הן היו כמה דקות בודדות על הבמה אך ללא ספק הן הותירו רושם ונתנו את השואו המטורף שלהן בחן והומור. מרגריטה היא כבר חביבת הקהל שנים, במיוחד בזכות הוולוגים שלה ממאחורי הקלעים ומי שהיא כאדם, והיא הוכיחה שהיא אחת מהשחקניות הקומיות החזקות ביותר בברודווי. אין ספק ששלושתן היו ניצוץ שהחזיק את המערכה השנייה בהצגה הארוכה הזו.

במה פשוטה וריקודים מופלאים

הבמה עצמה לא הייתה מרהיבה במיוחד – בסיסית יחסית ולא עמוסה באלמנטים – כך שמי שישב רחוק אולי היה מתאכזב מחוסר הגיוון. מצד שני, הריקודים היו תענוג של ממש. כבר בשיר הפתיחה הייתה יצירתיות מרשימה, במיוחד במעבר בין גרסת הילדים לגרסת המבוגרים.

אך מכל הנאמברים השונים, אין ספק שהבולט ביניהם היה ריקוד הסולו המרהיב של טולסה, בכיכובו של קווין קסולאק. אחרי כמה שירים עם בימוי פשוט ומעט תנועה, הריקוד הזה היה פשוט רגע מרהיב שהשאיר את הקהל בפה פעור. הקול הצלול של קסולאק יחד עם תנועותיו הקלילות ויפייפיות הפכו את הנאמבר לזכור ביותר וכזה שרק רצינו עוד ממנו