סיפור נוגע ללב שלא מפחד להתמודד עם האבל

ג׳סי היא אשת קריירה מצליחה, אמא ורעיה שנראית כאילו יש לה הכול – אבל בפנים, הלב שלה מרוסק. בנקודת שבירה בחיים, היא מחליטה לעזוב את כל מה שמוכר – המשפחה, העבודה, השגרה – ונכנסת לרכב בלי לדעת לאן.
הנסיעה הזו מובילה אותה ליערות הקסומים של צפון קליפורניה, שם פגישה מקרית ואמונה מחודשת משנים את מסלול חייה – ואת הלב שלה – לנצח.

הסיפור של Redwood הוא משהו אחר. הוא לא מפחד לשים את האבל בפרונט, בלי להתחבא מאחור. ג׳סי, עם כל הכאב שבה, היא דמות שקל להתחבר אליה, לרצות לחבק – ובעיקר ללוות אותה במסע המטלטל שהיא יוצאת אליו.
זה מסע של התמודדות, ריפוי, ותקווה – ואנחנו רק רוצים לדעת: האם היא באמת תצליח לצאת מהחושך?. אין ספק שהבסיס למחזמר קסום והוא מושך את הקהל עם עלילה מקורית ומסקרנת.

אפקטים מרשימים שמוציאים אותנו למסע

הייחוד של Redwood לא נגמר רק בסיפור – הוא מתבטא גם על הבמה, ובגדול. מדובר באחת ההפקות הוויזואליות המרשימות שנראו בברודווי לאחרונה. מסכי לד עצומים מכסים את כל הבמה (ולפעמים גם מעבר לה), ובזכותם אנחנו נשאבים לחלוטין אל תוך העולם של ג׳סי – מהעיר הרועשת, דרך היער הסבוך ועד לכוכבים שבשמיים. כל מעבר מקום מרגיש כמו קפיצה אמיתית בין עולמות, והקהל פשוט נע יחד איתה במסע.

אחד האלמנטים הבולטים בתפאורה הוא עץ ענק ומרשים, שממלא את הבמה ונראה כאילו נשלף מתוך יער אמיתי. השחקנים ממש מטפסים עליו במהלך ההצגה, עד שהם נעלמים אי שם בתקרה – כשברקע מסכי הלד ממשיכים את התחושה של טיפוס אינסופי למעלה. השילוב בין הבמה הפיזית לווידאו הדינמי יוצר רגעים שמרגישים קולנועיים – רק בלייב.

אבל השיא? מגיע באחד הנאמברים הכי עוצרי נשימה שראיתי בתיאטרון: אידינה מנזל תלויה מהתקרה, עושה כוריאוגרפיה שלמה באוויר תוך כדי שהיא מקפצת על העץ. הקפיצות, הריחוף, התנועה במרחב – כל זה יחד עם התאורה, המוזיקה, והמסכים המתחלפים – הפכו את הסצנה הזו לאחד הרגעים הכי זכורים ומרשימים שראיתי על במה.

אידינה מרשימה, אך זה עדיין לא מספיק

אך לצד הסיפור המסקרן והתפאורה יוצאת הדופן, יש משהו ב-Redwood שפשוט לא תפס עד הסוף. השירים – למרות שהיו נעימים לאוזן – לא הצליחו להשאיר חותם. לא יצאתי מהאולם עם מנגינה שתקועה לי בראש, ואפילו לא עם שיר אחד שזכרתי אחרי. הם היו “נחמדים”, ולא הרבה מעבר לזה – ובמחזמר, זה לא מספיק.

הקאסט, לעומת זאת, היה מעולה. כל אחד מהשחקנים עשה עבודה מקצועית ומדויקת, ואידינה מנזל כמו תמיד, כובשת. היא נעה על הבמה באנרגיה קלילה כשצריך, ונוגעת ללב בדיוק ברגעים הנכונים. היא סוחבת את ההצגה על הכתפיים כמו שרק היא יודעת וזה היה תענוג לראות את האגדה הזו על הבמה. אבל האמת? קשה לי לדמיין את המופע הזה מחזיק בלי הנוכחות שלה. 

בהתאם לטרנד הנוכחי בברודווי – מחזות זמר קטנים יותר, עם קאסט מצומצם ומופע קצר יחסית – גם Redwood מציג רק חמישה שחקנים וחמש דמויות. ולמרות שהכימיה ביניהם מעולה, היו רגעים שבהם ההצגה פשוט נתקעה. בלי שואונברים גדולים או רגעים של פיצוץ כמו שיש ב-Moulin Rouge או Book of Mormon, הקצב לא תמיד החזיק, והיו קטעים שפשוט שיעממו נטו בגלל המחסור בכוח אדם.