קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Finding Neverland (למצוא את ארץ לעולם לא):

לפני שאתחיל לפרט ארצה רק לציין במילה אחת את התרשמותי מהמחזמר- וואוו! קשה לתאר כמה התרגשתי ונהניתי מהמחזמר הזה.

אבל לפני זה אסביר וארחיב את סיפורו של המחזמר המבוסס על חייו של ג'יימס אמ בארי- הסופר שהביא לנו את סיפורו של פיטר פן. המחזמר מציג לנו את הסופר בתקופה קשה, כאשר הוא אינו מצליח לכתוב את המחזה הבא שלו וחוזר להרגלים ישנים מההצלחות הקודמות שלו. מצד אחד יש לו את המפיק שלו שיושב עליו ודורש מחזה חדש ומוצלח ומצד שני הוא נמנע מלהעלות מחזה שהוא אינו גאה בו. בעודו יושב בפארק, מנסה לחשוב על רעיונות חדשים למחזה, בארי נתקל בארבעה ילדים מופלאים- ג'ורג', מייקל, ג'ק ופיטר, ובאמם היפייפיה והאלמנה- סילביה, ויחד איתם הם גולשים לעולמות חדשים ומופלאים בדמיון שלהם. ככל שעובר הזמן בארי מבלה יותר ויותר זמן בחברת המשפחה מה שמפריע לאשתו, שמרגישה כי בעלה מתרחק ממנה, למפיק שלו, שרק רוצה שבארי יעבוד על המחזה הבא, ולאמה של סילביה, שרוצה שבתה ונכדיה יחזרו למסלול חיים תקין לאחר שאיבדו את אב המשפחה.

את המחזמר ראיתי יום לפני שהוא נסגר, והסיבה העיקרית שהלכתי לראותו הייתה נטו בגלל הסיבה הזו- הוא נסגר. אמרתי לעצמי שאני לעולם לא אסלח לעצמי אם לא אראה אותו כל עוד הוא מופיע בניו יורק ואני כאן, אז הלכתי ועמדתי בתור במשך שעתיים והשגתי כרטיס במקום מצוין (מיקום מדויק בתמונות ניתן לראות בסוף הפוסט).

הגעתי למחזמר חסרת ציפיות בכלל שכן ההצגה לא משכה תשומת לב רבה מדי באף מדיה והיא תמיד הייתה שם אבל אף פעם לא הבנתי איך היא שרדה כל כך הרבה זמן (שנתיים למי שמתעניין), אבל וואי איך שאני אוהבת להיות מופתעת בתיאטרון. אז למה בעצם הופתעתי?

ובכן, דבר ראשון- השירים במחזמר והכוריאוגרפיה של הנאמברים הגדולים היו פשוט מעולים. כל שיר אחרי שיר משך אותי עוד יותר עמוק לסיפור והזמרים היו פשוט מופלאים. דווקא שניים מתוך שלושת השירים שכן הכרתי פחות אהבתי ויותר הופתעתי ונמשכתי לשירים שלא הכרתי מבעוד מועד. יש לציין גם שתקציב רב אין להפקה, אז כל צעד ותנועה ויחס לדברים הקטנים הם אלה שעשו פה את הנאמברים והפכו אותם למרהיבים ומיוחדים, אם זה נאמבר שמתרחש סביב שולחן אוכל גדול וכוריאוגרף שגורם לכל הקאסט שלו לצוץ מתחת לשולחן הזה ולהתנהג כמו ילדים קטנים או אם זה נאמבר שכל מה שהוא דרש מבחינת תפאורה זה שלוש דלתות וזה כל מה שהיה צריך בשביל להעביר את המסר החזק שבשיר. אז אם אתם רוצים פשוט פלייליסט חדש של מחזמר מצוין- זה המחזמר, אתם יכולים להפסיק לחפש.

דבר שני- האפקטים (גם אם הם היו מועטים ודלי תקציב) היו פשוט מרהיבים והדגישו את הסיפור המופלא שנגלה לנגד עינינו, וכאן נציין לטובה את הבמאית שעשתה עבודה מופלאה במחזמר. כמה מהאפקטים שאני הכי אהבתי במחזמר היו כאשר הם השתמשו בשחקני האנסמבל להרמות של הרקדניות ששיחקו את וונדי ופיטר כדי לגרום להן "לעוף" מה שנתן לכל הסיפור מימד אנושי שרק הוסיף לקסם וליופי. או כאשר בסוף ההצגה, בשביל לגרום לכל הקהל לבכות, הם לקחו את החלק הכי קשה וכואב בסיפור ופשוט הוסיפו נצנצים ורוח לתאר את הסוף של הדרך ואת ההתחלה של הדמעות או החנק בכל אחד ואחד מהיושבים בקהל. ולבסוף, כשבמהלך הדואט המרכזי של השחקנים הראשיים כל מה שהיה על הבמה זו מנורת רחוב קטנה והמשחק עם האורות הוא זה שנתן רובד נוסף לנאמבר והשאיר אותי פעורת פה.

לפני הסיכום, אציין שהשחקנים גם כן היו חלק מאוד מאוד חשוב להצלחה של ההצגה בעיניי. ישנם שירים רבים שצריך שחקנית או שחקן מאוד חזקים בשביל שהם יעברו כמו שצריך, ובהפקה הזו יש מהם בשפע. שני השחקנים שבלטו במיוחד בעיניי הייתה לורה מישל קלי, ששיחקה את התפקיד הראשי של סילביה, ופול סלייד סמית ששיחק את המפיק. לורה הפגינה כישרון שירה ורגש מופלאים וכל מילה שיצאה מהפה שלה הייתה קסומה ומרגשת, בעוד פול היה הגורם הקומי בהצגה שכל משפט שלו היה פאנץ' ליין שגרר צחוק גוער מהקהל. מי שדווקא פחות אהבתי ודי איכזב אותי היה השחקן הראשי, טוני יצבק, שהפריע לי במיוחד המבטא שלו ורק בדיעבד גיליתי שזה היה חלק מהתפקיד וגם קודמיו השתמשו במבטא כזה.

לסיכום, במהלך כל השעתיים וחצי המופלאות שישבתי שם לא הבנתי איך היא לא זכתה אפילו במועמדות אחת לטוני. ההצגה מדהימה ולא תשאיר אתכם אדישים ואני ממליצה לכל מי שנתקל בה עכשיו בסיור בארה"ב שמתחיל באוקטובר לרוץ ולראות אותה. מבטיחה לכם שאתם נכנסים למסע וכשתצאו מההצגה תרגישו שהיא השפיעה עליכם, גם אם במעט. זו רשמית אחת ההצגות האהובות עליי, אם לא הכי, ואצלי זה מאוד קשה לטפס לפסגה.

לעמוד ההצגה

התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי (מיקום מדויק באולם ניתן לראות בתמונה למטה). כפי שניתן לראות האולם עצמו אינו רחב ועל כן גם אם יושבים בכיסאות הצדדיים הראות עדיין טובה וניתן לראות את הבמה ללא הפרעות רבות.