אם כל הביקורת הנוקשה שיש לי על ההצגה הזו, היא משעשעת ומעבירה את הזמן בכיף. עוז מורג מביא לנו כוריאוגרפיה מצוינת, התפאורה הייתה מרהיבה והתאורה מעולה. לקניית כרטיסים!
שורת המקהלה מספרת את סיפורים של 12 רקדנים ורקדניות המגיעים לאודישן ונלחמים על מקומם בהצגה שעומדת לעלות. לכל רקדן סיפור משלו למה הוא התחיל לרקוד ובמהלך ההצגה אנו נחשפים לכל הסיפורים הללו.
מההתחלה הקונספט של ההצגה לא קרץ לי. זה הרגיש כמו אחד מסרטי האנסמבל שמפוצצים בכוכבים ובדמויות אבל יוצא לנו לחוות כל אחת מהן ל- 3 דקות מתוך שעתיים. אותו דבר כאן. עם 12 רקדנים ורקדניות כאשר לכל אחד יש שיר אחד שחושף את הסיפור האישי שלו, אין לנו הזדמנות להתעמק בדמויות ולגלות קצת מעבר למה שעל פני השטח.
אם נעזוב את קונספט ההצגה ונתמקד בהפקה שקמה בישראל, התאכזבתי לגלות שמדובר בהפקה ממוצעת לחלוטין, עם שניים או שלושה כוכבים שמנסים ללא הצלחה להיכנס לנעליים של מקביליהם בברודווי.
האכזבה הראשונה, ואולי הכי משמעותית, היא רמת הריקוד הירודה שבהצגה. להקת הורה של אנשים מעל גיל שלושים הייתה נראית יותר טוב. ציפיתי לראות קצת יותר חיים, קצת יותר תשוקה, קצת יותר משהו. בחייאת, על פוינט שמעתם? אני לא מתיימרת להיות רקדנית מהוללת בעצמי אבל את הבסיס אני יודעת. כשמישהו משחק רקדן אני מצפה ממנו למינימום, שזה פוינט, פלקס וליישר ידיים. ושלא אתחיל בכלל לדבר על קטע ה"סטפס", שבזמן שהרקדנים יחפים שומעים נקישות שמגיעות מהמוסיקה. לפחות שימו לחלק מהם נעליים נורמליות ותלמדו אותם איך באמת רוקדים סטפס, כי מה שהיה שם על הבמה לא היה קרוב לזה.
אך יחד עם האכזבה היו גם תגליות ומי שמפגיזה לאורך כל ההצגה זו דנה פרידר. הבחורה הזו מוכיחה שזה לא משנה מאיפה היא הגיעה, היא כאן כדי להישאר. היא מושכת את תשומת הלב אליה גם אם היא סתם ברקע. לידה, יחזקאל לזרוב לא נשאר אדיש. אמנם הוא משמש כמספר ההצגה רוב הזמן אך הוא מפגין יכולות סטפס מרהיבות (פה זה אשכרה היה סטפס), וזה היה תענוג לראות אותו מפזז על הבמה, למרות שהקטע היה תקוע כמו עצם בגרון בלי קשר לעלילה וכנראה סתם לתת לו קצת זמן במה. אבל התגלית האמיתית הייתה גלעד שמואלי, שגיליתי שהופיע כבר בתפקידים לא קטנים בהפקות קודמות, והגיע הזמן שכל בית בישראל יכיר אותו. גם מהיציע הרחוק ביותר הרגשתי את נוכחותו ואת הכאב של הדמות שלו. אני התאהבתי.
האחרונה החביבה, מיה דגן. דגן היא מעצמה, זה ידוע, ורק העובדה שהיא עומדת שם במשך כל ההצגה כאחת מהרקדניות צריך לתת לה שאפו ענק. אבל, היא לא רקדנית, והיא כנראה גם לא תהיה אחת כזו בקרוב. אז למה לתת לה מקום בקדמת הבמה? בברודווי, כשמביאים שחקן שהוא לא רקדן, שמים אותו מאחורה מאחורי הרקדנים המקצועיים כדי שלא יבחינו בהבדלים. במקום זה, כאן נותנים לה קטע סולו. כל מה שאני שאלתי את עצמי זה איפה רונה לי שמעון כשצריכים אותה?
עם כל זאת, יש לציין שהשוק בארץ קשוח. אין מספיק רקדנים טובים שיודעים גם לשיר וגם לשחק ולכן קשה להפקות מסוג זה להיות מדויקות. אני מבינה את המפיקים שרוצים להביא את ההצלחה מברודווי לארץ, אבל הגיע הזמן לבחור בהפקות שאפשר למצוא מספיק שחקנים או רקדנים שיביאו את ההצגה לרמה שהיא אמורה להיות בה.
אסכם ואומר שמדובר בהפקה ממוצעת אך בהחלט מהנה. ישבתי במשך שעתיים ונהניתי מהשירים ומהריקודים ובכללי מהשואו, על אף הביקורת שיש לי כלפיה. אמליץ על ההצגה למי שלא רקד באופן מקצועי בחייו ולא אובססיבי להצגות ברודווי כמוני.
לקניית כרטיסים להצגה "שורת המקהלה" לחצו כאן.
לקריאה על הצגות נוספות המציגות בארץ לחצו כאן.