הכתבת הראשית שלנו חוזרת עוד פעם עם ביקורת על מגוון הצגות ומחזות זמר שמציגות בברודווי שבניו יורק, והפעם היא הלכה לראות את ההצגה האגדית של לין מנואל מירנדה, המילטון. רדו לסוף הפוסט בשביל לראות כמה פלייבילס היא נתנה להצגה!
זו אחת הביקורות שהיה לי הכי קשה לכתוב. יש כל כך הרבה מה לכסות והרבה דברים לדבר עליהם, לכן צפו לביקורת מעט ארוכה יותר ממה שאני בדרך כלל כותבת.
ההצגה המילטון מספרת את סיפורו של אלכסנדר המילטון, אחד מארבעת האבות המייסדים של ארצות הברית. לין מנואל מירנדה הוא אחד הכישרונות הכי גדולים של עולם התיאטרון והוא כתב ושיחק בהצגה ומאז שהיא עלתה בברודווי בשנת 2015 היא שוברת שיאים שנה אחרי שנה. עם הפקות קבועות שרצות בכמה מקומות, כולל ניו יורק ולונדון, ועוד כמה סיורים שרצים ברחבי ארה"ב וקנדה אי אפשר להתכחש לזה שזו ההצגה מספר אחת בשוק היום והקהל צמא אליה כבר כמה שנים ברציפות.
בגלל ההצלחה הגדולה הזו דעתי כאן תהיה זרה בנוף, אבל לא נפלתי מהמילטון, ואנסה להסביר לכם בהמשך.
אי אפשר לומר שההצגה הזו לא יצירתית בטירוף. לקחת סיפור של דמות היסטורית ולהפוך את זה למחזמר זה לא דבר פשוט ולין מנואל מירנדה הוא כוח שאי דומה לו. השירים שהוא כתב מעולים אחד אחד אף על פי שרובם שירים שלא ממש תוכלו לזמזם במקלחת אם תרצו.
הקאסט שמלהקים לכל ההצגות הוא מגוון ומעניין, לא טיפוסי לכל ההצגות בברודווי, ונותן צ'אנס לשחקנים שלא תמיד ימצאו תפקידים בעולם התיאטרון. עד כדי כך שיש רק תפקיד אחד לאיש לבן, וכל השאר באים ממוצא אפריקאי, לטיני, אסייתי ועוד. לקחת דמויות היסטוריות כאלו וללהק מחוץ לטייפקאסט, מחוץ למה שאנשים מצפים, היה צעד אמיץ מטעם ההפקה והוא השתלם.
הבימוי גם כן הולך עם סטייל שאני מאוד אוהבת- תעשה המון ממעט. הבמה מאוד פשוטה ולא תראו תפאורה מפוארת שמתחלפת בין שיר לשיר. גם התלבושות כל כך פשוטות שהאנסמבל בקושי מחליף בגדים ואנחנו יודעים שהתקדמנו בעלילה רק לפי הג'קט שהשחקנים לובשים. השימוש בצבע הקרם על כל הקאסט בעוד ששחקן אחד או שניים לבושים בצבע, הכל לפי העלילה, בהחלט מוסיף והופך את זה למשמעותי הרבה יותר. הבמאי כאן נותן מקום לסיפור ולמוזיקה לעשות את שלהם ואין באמת צורך לעשות מעל ומעבר בשאר האספקטים של ההצגה.
אז מה בעצם לא הפיל אותי? ובכן, אני לא אוהבת הצגות שכולן שירים, פשוט לא. רנט, עלובי החיים ועוד הצגות בסגנון פשוט לא רצות אצלי כי, מה לעשות, זה משעמם לעתים. השירה התמידית הופכת את זה למשהו פחות מציאותי בעיניי והצגות חסרות טקסט בעצם מפספסת משהו עיקרי, והוא ההיי של הצגות עם טקסט כשפורצים לפתע בשיר. ככה יוצא שכל ההצגה אנחנו נמצאים באותה רמה של הייפ, של התלהבות, ואין מה שירים את כל הקהל למעלה כמו שנאמבר גדול עושה בהצגות רגילות.
כשהצגה מגיעה לשיא אתה מרגיש את זה, אתה חש את זה בכל עצמותייך ואתה שם עם השחקנים והתזמורת. בהמילטון לא היה ממש שיא, המערכה הראשונה הסתיימה כאילו סתם ורק במערכה השנייה הרגשתי משהו אמיתי כשאחת הדמויות מתה (זה לא ספוילר, זו היסטוריה בכל זאת). חיכיתי שעתיים וחצי להרגיש משהו ובאמת התרגשתי ברבע שעה האחרונה, כי אנשים מתו והגענו לשיא של החיים של האדם עליו אנחנו מדברים (כן גם המילטון מת, את זה מגלים בשיר הראשון), אבל מה עם שאר השעתיים שישבתי וחיכיתי? שילמתי כסף טוב להתרגש וכמו ישראלית טובה הרגשתי שיצאתי פראיירית. טוב אני סתם מגזימה, אני פשוט לא חובבת מחזות זמר שיש בהם רק שירים.
אולי עוד סיבה שלא התחברתי לחלוטין להצגה היא העובדה שהיא מדברת על היסטוריה שהיא לא שלי. עם כל הכבוד להמילטון, בר, ג'פרסון, וושינגטון ועוד, הם לא בן גוריון, שרת, רבין, פרס, מאיר ועוד. אז חלק מהבדיחות עברו מעלי כאילו כלום ואחרי ההצגה הייתי צריכה להיכנס לקרוא מי הם היו בכלל כי בהצגה זה לא אמר לי כלום.
הציון שבחרתי לתת להצגה זו הוא:
אז אם החלטתם בכל זאת ללכת לראות את המילטון ולשלם את הכסף, ותמיד זה יהיה חתיכת סכום לכרטיס אז אל תופתעו מזה, זו המלצתי אליכם:
לעמוד ההצגה
