קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.

והיום- Something Rotten!:

סאמטינג רוטן מספר את סיפורם של ניק ורוג'ר בוטום, צמד יוצרים שמנסים לכתוב את הלהיט הבא בתיאטרון. הבעיה העיקרית של האחים היא היוצר המצליח וויל שייקספיר שמהווה תחרות בלתי ניתנת להשגה ומעפיל על נסיונותיהם. בניסיון אחרון לפני שהם מרוששים לגמרי ניק הולך למגד עתידות שמגלה לו מה הדבר הבא בתיאטרון- מחזמר. יחד הם מנסים לפענח מה שייקספיר היה כותב אך זה לא עניין פשוט לגלות את העתיד.

ובכן, כשהגעתי למחזה מאוד התלהבתי וזה אחד מהמחזות זמר שדווקא מאוד ציפיתי להם אך יש לומר שהתאכזבתי. קודם כל התאכזבתי שהשחקן היחידי שבגללו נורא רציתי לראות את המחזה לא היה, אבל היו עוד סיבות למה ההצגה אינה טובה כל כך והבנתי למה היא לא זכתה כמעט באף פרס בטקס פרסי הטוני.

ראשית, הסיפור העיק עליי וגרם לי להרגיש מבוכה ורצון שנתקדם כבר ונגיע לסוף. מדובר פה על הצגה שבמרכזה כל העניין של "למה הוא עשה את זה? הוא יתחרט על זה אח"כ, איזה טמבל". מסוג הסיפורים שהקהל מרגיש מובך ומרחם על התפקיד הראשי כל ההצגה כי הוא, כצופה מהצד, יודע את הטעויות שהדמות עושה ויודע שהוא יתחרט על כך בהמשך. אז בסיפור הזה הטעות המרכזית (**זהירות ספוילר קטן***) היא שכשהוא מחפש את הדבר הגדול הבא מפיו של מגד העתידות, במקום לשמוע "המלט" (Hamlet) הוא שומע "אומלט" (Omelet) שאומר חביתה. וכך יוצא שחצי מההצגה מתמקדת בכך שהדמות הראשית כותבת מחזה על חביתות. יש בזה פן משעשע אבל אני בעיקר התפדחתי, הרגשתי רע בשביל הדמות ובשביל הסיפור בכללי.

שנית, השירים היו סבירים ולא מחדשים במיוחד. חוץ משלושה ארבעה שירים שהכרתי מבעוד מועד וממש אהבתי שאר השירים היו דלים, לא מרגשים או מיוחדים והרגישו כמו משהו שכבר חווינו או שמענו. יכול להיות שהתחושה שלי הגיעה בגלל שראיתי כבר הרבה מחזות זמר ולכן לא התרגשתי במיוחד מהשירים כאן ואולי מישהו שלא בקיא או שלא צפה ביותר מדי מחזות זמר דווקא כן יהנה מהם וירגיש שהם מיוחדים ושונים.

אך עם כל הביקורות הרעות יש לציין לטובה את צוות השחקנים הנהדר שעלה על הבמה בהופעה הזו. כל הקאסט הראשי הרהיב במשחק משובח ושירה נהדרת וסיפק את כל מה שהתבקש ממנו ואף יותר. אז אמנם השחקן שרציתי לא היה שם אבל שלושה שחקנים מהתפקידים הראשיים היו מעולים ורק רציתי שיעלו שוב על הבמה וימשיכו לעשות את מה שהם עושים כל כך טוב. השחקנים הללו הינם רוב מקלור, שנכנס לנעליים גדולות מאוד בתור ניק בוטום אחרי שבריאן דרסי ג'יימס עזב את ההפקה, שהביא אותה בענק בכל שיר ומשפט שלו במחזמר, ג'וש גריסטי, ששיחק את רוג'ר בוטום האח הרגיש והתמים, שסיפק רגעים קומיים מעולים יחד עם קטעים מרגשים ונוגעים ללב ואחרונה חביבה- לזלי קריצר ששיחקה את אשתו של ניק בוטום והיוותה הכוח הפמיניסטי והחזק בהצגה. אציין לטובה גם את השחקן המשני בראד אוסקר ששיחק את מגד העתידות ההוזה ונתן שואו מטורף, שנדמה לפעמים כאילו הוא רק בא לשחק את עצמו, וסיפק כמה מהרגעים המצחיקים ביותר במחזה.

בנוסף, ארצה לציין שהתלבושות היו מאוד מושקעות והתפאורה הייתה נהדרת ובאמת הייתה תחושה כאילו חזרה כמה מאות שנים אחורה.

לסיכום, הצגה נחמדה אך לא מיוחדת במיוחד עם עלילה סבירה ושחקנים מעולים. כן ממליצה ללכת אליה אם אתם לא חובבי תיאטרון מושבעים וגם אם אתם כן היא כן שווה את הצפייה בעיקר בגלל השחקנים שנותנים את הנשמה שלהם כל ערב על הבמה. מה שכן, ההצגה נסגרת ב-1 לינואר אז אם אתם באמת רוצים לצפות בה…עשו זאת בקרוב! (ההצגה יוצאת לסבב הופעות ברחבי ארה"ב אז לא לדאוג… יהיו לכם עוד הזדמנויות לתפוס אותה).

לעמוד ההצגה
  
התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי (מיקום מדויק באולם ניתן לראות בתמונה למטה). כפי שניתן לראות ישבתי בשורה הראשונה שגרמה לי לראות את השחקנים ממש מקרוב ובאמת לצפות בהם ולבחון את הפרצופים שהם עושים במהלך ההצגה, מה שנותן נפח נוסף לסיפור ולמשחק שלהם, אבל החיסרון העיקרי הוא שהיו כמה ריקודי סטפס שפשוט לא ראיתי בגלל שהבמה חסמה לי את הראייה. לפחות ראיתי פן נוסף של מחזות זמר וצפיתי בתזמורת החיה מקרוב.