לא מזמן הייתה לי שיחה עם חברה טובה על מאמה מיה בתיאטרון הבימה. התחלנו לדון באהבה שלנו לשירי להקת אבבא ואז העליתי את העובדה שתיאטרון הבימה החליט לתרגם את כל השירים לעברית ושאני ממש שמחה על ההחלטה הזו. מפה לשם החברה התעצבנה מעט ואמרה שהיא באה למחזמר כדי לשיר ושהכסף שהיא שמה על ההצגה שווה ערך להנאה שהיא תקבל ממנה, והיא נהנית יותר כשהיא שרה. אני מנגד התעצבנתי על החוסר כבוד לאדם שיושב לידה ששם את הכסף לשמוע את הזמרים המקצועיים שרים ולא אותה מזייפת.

אז על מה בעצם אנחנו משלמים כשאנחנו באים למחזמר?

אני יכולה להבין אותה, ואני יודעת שהיא לא היחידה בדעתה, וישנם אנשים רבים שמשלמים ללכת למחזמר בשביל להנות מהשירים המוכרים ולהצטרף לזמרים וללהקה החיה בקולי קולות. למשל, אם תעמדו בצד הקהל במהלך "סימני דרך" בתיאטרון הבימה תשמעו את כולם שרים כאחד את "עוד לא אהבתי די" או שירים נוספים מוכרים ואהובים שעולים במהלך ההצגה. אבל, וזה אבל גדול, אם תשבו בקהל במהלך ההצגה הזו לא תשמעו את כולם כיחידה אחידה, אתם תשמעו את הגברת המזייפת משמאל והגבר שלא בטון מימין ואת הזוג מאחור שאפילו לא שר בקצב ובקושי יודע את המילים. במקום לשמוע את רויטל זלצמן, או רוני דלומי, או מיקי קם האגדית, אתם תשמעו את ברכה האחות מפתח תקווה או יוסי רואה החשבון מתל אביב. יש סיבה שהם לא על הבמה מולכם, מבחירה ולא מבחירה, אבל למה אני זו שצריכה לסבול מזה?

אם הייתי רוצה ערב שירה בציבור הייתי קוראת לשרה'לה שרון ומארגנת משהו אחרי ההצגה. הרי בשביל זה לפעמים בסוף מחזמר גדול יש מחרוזת נוספת שמאפשרת לקהל לשיר יחד עם הזמרים בלי שזה יפריע לשאר הצופים. אני מבינה שהשירה גורמת לכם הנאה, אבל בזמן שאתם נהנים אני סובלת ומצטערת שבאתי בכלל כי את מה שקיבלתי בהצגה הזו יכלתי לקבל גם בערב משפחתי עם שתי גיטרות וסבתא.

אתם רוצים לשיר? לכו להופעה של מירי מסיקה או הראל סקעת או ישי ריבו. רוצים נוסטלגיה? לכו לאלפי הלהקות קאברים שמחזירות את השירים הישנים לבמה. אל תבואו למחזמר במטרה לשיר, תבואו למחזמר במטרה לצפות.

אז מנהלי הבימה החליטו שמאמה מיה יוצג בעברית, מה שמקשה על האדם שלידי לשיר יחד איתם וגורם לי להיות שמחה יותר. אל דאגה, בסוף ההצגה יש מחרוזת של השירים באנגלית ככה שתוכלו להצטרף אליה.