קנינו כרטיס, ארזנו מזוודות ושלחנו את הכתבת הראשית שלנו לעשרה ימים לניו יורק לצפות בכמה שיותר הצגות בברודווי ואוף ברודווי. על כל הצגה והצגה היא תכתוב לנו את דעתה הכנה בהקשר של תלבושות, עלילה, אפקטים, שירים, שחקנים ועוד.
והיום- Jersey Boys (ג'רזי בויז):
המחזמר ג'רזי בויז מספר את הסיפור של פרנקי וואלי ולהקתו ארבעת העונות (Frankie Valli and the Four Seasons). אנו נחשפים לתחילתה של הלהקה, פריצתם לתודעה של העולם עם השירים המפורסמים שלהם ועד להתפרקות הלהקה ולאן פנה כל אחד מחבריה.
אל המחזמר הגעתי בטעות, ממש ככה ובספונטניות. לא תכננתי ללכת אליו ואני בדר"כ נגד מחזות זמר המציגים פשוט אלבומים ושירים של זמר מפורסם או להקה, כמו מאמה מיה, אמריקן אידיוט וג'רזי בויז.. אבל הופתעתי ואני די שמחה שהמחזמר הצליח לחדור אל הלב שלי ושל שאר האנשים בקהל.
אז מה עשה את ההצגה לכל כך מוצלחת בשבילי? ובכן, בראש ובראשונה, הכרתי את מרבית השירים וכמובן שאהבתי את כולם, אבל הדבר הכי טוב היה שזה לא הרגיש כמו הופעה של הלהקה על הבמה. כל שיר היה עד דקה ואז ישר עברו לשיר הבא או לסצנה הבאה. לא התעכבו על שירים לא מעניינים והשירים היחידים ששרו במלואם היו שניים או שלושה מהשירים הכי מפורסמים של הלהקה שכל אדם בעולם מכיר כמו "I Love You Baby" ו-"My Eyes Adore You". לא רק שהשירים היו קצרים וקולעים, הם השאירו לך טעם של עוד ככה שלא רצית שהם יגמרו.
דבר נוסף שאהבתי מאוד בהפקה היה הבימוי והתרגום של הסיפור המורכב הזה לבמה. הרי מדובר בארבע עונות וכך היה גם בהצגה- ארבע עונות שכל חבר להקה מספר את הצד שלו באחת מהעונות. כך הקהל חווה את דעתו האישית של כל אחד ואחד מחברי הלהקה בתקופה שהייתה משמעותית בשבילו בדרך כזו או אחרת. התרגום הזה נתן לכל חבר להקה את ההזדמנות שלו לזרוח והזרקור לא היה רק על פרנקי וואלי כמו שהרוב יצפו.
בנוסף, במהלך ההצגה השחקנים היו אלו שהכניסו והוציאו את התפאורה והייתה תנועה כל הזמן מה שממש השאיר את הקהל ערני ונתן תחושה של עבודה שאני אישית ממש אהבתי. העובדה שהקאסט לא נח ו"עשה את העבודה הקשה בעצמו" סוג של הכניסה את הקהל לאווירה המתאימה שכן חברי הלהקה הגיעו לאן שהגיעו דרך עבודה קשה ללא קיצורי דרך…ממש כמו בהצגה. עוד אציין שלעיתים התפאורה הייתה מאוד פשוטה אך העבירה את המסר בצורה נהדרת, למשל כשהלהקה הופיעה באחת מההופעות הגדולות שלה השחקנים היו עם הגב לקהל וכל מה שהיה על הבמה היו אורות שזהרו על השחקנים ועל הקהל וממש נתנו תחושה של הופעה חיה.
אציין גם שעוד חלק בבימוי שממש אהבתי היה שחברי התזמורת היו מדי פעם על הבמה, לרוב כחלק מההופעות של הלהקה עצמה. העובדה שהם עלו למעלה הוסיפה המון ונתנה תחושה שאכן אנו חווים את התפתחות הלהקה מול עינינו ושזה לא סתם טריק עם תזמורת מוחבאת או פלייבק. אני תמיד נהנית לראות איך משלבים את הנגנים בהצגה ונותנים גם להם קצת במה.
עוד רובד שהוסיף להצגה היה הצבעוניות של הבמה. על הבמה מעל השחקנים היו מסכי ענק שתמיד ציינו באיזו עונה אנו נמצאים והציגו איורים שונים שהתאימו לתקופה ולשירים. החלק היפה היה שכל התלבושות, המסכים והתפאורה התאימו צבעים ונתנו לקהל תחושה של חמימות והשאירו אותם בעניינים.
מבחינת השחקנים, אהבתי את כולם וכולם היו נהדרים. לא היה אחד שבלט מעל השאר במיוחד אבל זה דווקא משהו טוב בהצגות, שכולם שווים באותה מידה וככה הם נראים כמשפחה על הבמה.
לסיכום, ההצגה הייתה נהדרת, קלילה וכיפית ומומלצת ביותר למי שאוהב את הלהקה וגם למי שלא מכיר אותה. הייתי ממליצה לעבור קצת על השירים כדי שלא תהיו משועממים ותהנו ממנה יותר. ההצגה הזו הוכיחה לי שלפעמים הצגות שמבוססות על להקות לא תמיד יהיו גרועות וירגישו כמו הופעה חיה על הבמה.
לעמוד ההצגה
התמונה הנ"ל מתארת את זווית הראייה מהכיסא בו ישבתי (מיקום מדויק באולם ניתן לראות בתמונה למטה). כפי שניתן לראות ישבתי יחסית מאחור ולכן ממש מעט מהבמה הייתה מוסתרת (החלק העליון איפה שהיו מסכי הענק). חוץ מזה שלפעמים לא ראיתי את כל המסך הראות הייתה נהדרת ויכולתי לצפות בהצגה בהנאה מרובה ללא הפרעות.